בחורף הייתי הולך לים, למצוא שם את מיכל.
היא הייתה מחכה לי שם, תמיד יפה, תמיד שותקת.
תמיד הייתה באותו מקום, מרוחקת מאד מאזור מרוכז של אנשים,
מרוחקת מאד מהתפיסה הצרה שלהם.
עיניים גדולות, שיער גלי, עור לבן, ושפתיים אדומות כמו דם.
הכל - מאה אחוז טבעי.
ככה גם אני הרגשתי בפעם הראשונה שראיתי אותה.

היא הייתה לי יפה, אבל הרבה יותר מזה.
זוהרת כמעט.
כשהיא הלכה, נדמה היה שהיא מרחפת באוויר,
וכשדיברה, אי אפשר היה שלא להקשיב לה בשיא הריכוז, להפנים
ולהעריך את מה שהיה לה לומר, ובאותו זמן להעריץ את קולה
המושלם. היא הכי אהבה את השמלה הלבנה שלה.
זו שאיתה הייתה זוהרת, כשהיינו הולכים לים, והיא הייתה נעמדת
מול השמש השוקעת. עם כל שקיעה, טבעתי גם אני אל תוך המים, וכמו
השמש, נבלעתי בשמחה במשהו הרבה יותר גדול ממני.
בה.

בקיץ כבר לא ראיתי אותה בים.
הייתי הולך, ומחפש איפה שציפיתי שתחכה לי.
קיוויתי שתחכה לי.
אחרי תקופה, ענת התקשרה אליי, ואמרה שלמיכל יש חבר.
הוא קצת זרוק, וקצת מעופף, ובדיוק ההפך המוחלט ממני, אבל
איכשהו.. הם מתאימים בול.
אמרתי לה "תודה" עם חיוך, אבל היא כבר לא ענתה, כי היתה עסוקה
באמצע סיפור רכילותי למישהו אחר.
את מיכל כבר לא ראיתי, ומאוחר יותר שמעתי מענת שנפרדה מהבחור
שהיה לה, מההפך שלי, כי לחץ עליה מדיי. כששאלה אותי מה אני
דעתי, משכתי בכתפיי, אבל לא יכולתי שלא לחייך.
ושמעתי שהיה לה עוד חבר, ועוד אחד, ומכולם נפטרה כמו שעזבה
אותי. כולם שכבו איתה, כמובן, תמיד עם קונדום, אבל זה לא עזר
לתמונות שרצו בראש שלי להיות יותר סטריליות.

ביום חורפי אחד היא התקשרה אליי, ואמרה שהיא "נורא מתגעגעת."
הניסוח שלה נשאר לי חקוק בזיכרון, אבל הקול שלה היה קצת אחר,
כאילו בדיוק סיימה לבלוע זרע. או שסתם היה נדמה לי.
נפגשנו בחוף, והתחלנו ללכת.
היא דיברה עוד ועוד על כמה שהיה לה קשה, וכמה שהיא בודדה.
כמה שהיא חיפשה באובססיביות מישהו לאהוב, רק כדי שתהיה לה אהבה
בחיים.
ואני הקשבתי, כמו שתמיד הייתי מקשיב. הסתכלתי עליה, לבושה
בשמלה החצי שקופה שלה, זו שזהרה כמו כוכב נופל.
היא המשיכה, ואמרה שאני יקר וחשוב לה, ושהיא מצטערת שככה
התנתקה. היא אמרה שהיא מצטערת על הרבה דברים, ואני אמרתי
"לא נורא".
והיא התקרבה אליי, ואמרה שהיא באמת מצטערת.
ונזלה לה דמעה, לאורך הלחי המושלמת שלה, שבאותו רגע יכולתי
לחשוב רק על כמה גברים גמרו על הלחי הזו, וכמה כבר דמעה אחת
יכולה לנקות.
היא נישקה אותי, ואני נישקתי חזרה.
זה לא היה רומנטי. זה אפילו לא היה מתוק.
זה היה ייצרי, ומלוכלך.
אני נישקתי אותה בכח, אבל הלהט לא הגיע, ודחפתי אותה לכיוון
החול עם הגוף שלי. היא לא התנגדה, וזה כבר הרגיז.
היא לא חשבה פעמיים, הורידה לי את המכנסיים, ועלתה עליי, בלי
להוריד את השמלה הלבנה.
ואז, רק בתנוחה הזו, כשהיא מעליי והשמש מאחוריה, רק בתנוחה
הזו, כשהשמלה הלבנה שלה מתנפנפת באוויר הקר, כשהידיים העדינות
והרכות שלה מלטפות, כשהראש המושלם שלה מורם מעליי, והצוואר
הלבן שלה מושט, בשבילי, למעני, רק זה, יכול היה להרוס הכל.
ליטפתי את פניה, והרגשתי את כל התשוקה והזעם שמילאו את כל
כולי, את ההערצה שעטפה אותי, יחד עם הבוז, הרגשתי את כל הטוב
עם הרע, הכל הזדחל לו לחול. כל הזרמים עברו לי בגוף, והשאירו
שובל רעידות, שפרקו אותי מנשקי, שהרסו את חלומי.
באותו רגע, ידעתי רגש.
באותו רגע, ידעתי אהבה.

הקמתי אותה, וקמתי בעצמי, ניקיתי אותה מהחול, והעמדתי אותה מול
קרני השמש האחרונות. הגלים שאגו, והרוח שרקה.
נדמה היה שהעולם, וכל הנכלל בו, עומדים סביבנו ומביטים, מחכים
להחלטה.

באקדח יריתי בה 4 מחסניות, משאיר אותה תמיד יפה, תמיד שותקת.
משאיר אותה באותו המקום בו נשכבנו, מרוחקת מאד מאזור שוקק
חיים.

יריתי בה באקדח דמיוני, קובר אותה אצלי בראש, רחוקה מהסביבה
הרגילה שלי. היא לא מתאימה לעולם היומיומי שלי, באזור המחייה
הטבעי שלי, היא לא התאימה. קברתי את קיומה בפינה אחרת בראש,
וקיומה, כאילו פיקטיבי, כאילו עולם נפרד לחלוטין. ככה שמרתי
עליה,עיניים גדולות, שיער גלי, עור לבן, ושפתיים אדומות כמו
אש.
הכל - מאה אחוז טבעי.
ככה גם אני הרגשתי בפעם הראשונה שראיתי אותה.

למרות הרצון, לא עמדה לי היכולת כשהייתי צריך אותה, גם לא
כשנשכבה מעליי וחיכתה וחיכתה, וגם לא כעת, כשחזרה לעולמה, שלי
לא היה שום קשר אליו.
שוב תמצא חבר, ועוד אחד בעולם יפגוש פנים אל פנים בשיא השלמות.
שוב תזדיין, ותמצא אושר בסיפוק.

ואני מצאתי את אושרי שלי.
כי אהבתי לה הייתה שונה.
כי לי לא עמד. מאהבה.