אני מסתכל לתוך הראש שלי, אני רואה חושך וכאוס בכל מקום. ובתוך
כל הכאוס הזה, של עננים ושמיים שחורים וברקים, וסלעים אפורים
שנותנים מראה חשוך ונרקב, אני רואה פתח למערה. ובמערה הזאתי יש
צבעים, היא צבועה בכל הצבעים האפשריים ויש בה שמיים כחולים
ועננים לבנים, ופרפרים ועצים ודשא ירוק.
ובתוכה גם את נמצאת, ואני ניגש אלייך ואנחנו מתישבים על אבן
ציורית ומדברים ואני מבין שהדחקתי וקברתי הכל ועדיין את מי
שאני רוצה, ואפילו שפתאום אני שומע שהבנאדם שאמורים לדמיין הוא
מי שאני רוצה להיות, כי המטרה של התרפיה היא שאני יהיה שלם עם
עצמי, ואני מדמיין עוד דמות שהיא איך שאני הייתי רוצה שאני
יהיה, את עדיין שם בתוך המערה. וכמו שאני מנסה להגיע אל הדמות
שמייצגת את מי שאני רוצה שהייתי, גם אלייך אני מנסה להגיע,
אפילו שנראה שהסיכויים שאני יגיע אלייך לא אפשריים.

אחרי שבוע וחצי שהרגש שלי הודחק ונקבר יחד עם כל שאר הרגשות
שבתוכי, התבהרו חלקים בשבילי, והבנתי שפשוט קברתי את הכל בשביל
שהכאב יפסיק. כנראה כי זה התחיל אחרי שערב אחד הרגשתי שפשוט
אני רוצה להתקרב אלייך ולנשק אותך, בלי פחד (כי אף פעם לא
התנשקתי), לא מתוך סקרנות של לדעת איך זה להתנשק, לא מתוך
מחשבה שלנסות איך זה בשביל לדעת סוףסוף, פשוט רציתי לנשק אותך
כי היית כזאת מתוקה. אבל עצרתי את עצמי, כי את אמרת שאת רוצה
אותי רק בתור ידיד ואת לא רוצה שאני ייפגע, והחלק שכנראה גורם
שעדיין את תהיי במערה הצבעונית שבתוך הראש שלי הוא כנראה שחברה
שלך שגם ידידה שלי אמרה לי שאת עכשיו לא רוצה בכלל קשר עם אף
אחד, את לא יודעת שהיא אמרה לי את זה, אבל כנראה זה מה שעד
עכשיו החזיק אותי.

עבר כבר יותר מחודש, אני הפסקתי לספור את הימים מייאוש, והיום
ניקיתי חלק גדול מהראש, וקרני שמש בודדות חדרו מבעד לעננים
השחורים שבכל מקום בראש שלי חוץ מבמערה, ואני עכשיו שוב לא
יודע מה לעשות עם עצמי, כי ברגע זה כמעט כל מחשבה שעוברת לי
בראש קשורה אלייך, וכל מקום שאני עובר בו כמעט איכשהו מתקשר לי
אלייך.

אני לא יודע מה בדיוק אני מרגיש, אבל לא רק עכשיו אני הבנתי
שזה יותר מסתם עוד הידלקות.

ועכשיו הראש שלי קצת פחות חשוך, אבל עדיין המקום היחיד שאפשר
לאמר שצבעוני בתוכו, גם הוא קשור ברובו אלייך.