יש לה צוואר, חצוב בסלע. חלק כמו אבן שיש איכותית. יש לה צוואר
שעם הייתה חיה בעולם האגדות, אז מזמן היו כל הערפדים נעמדים
בתור, לבקש נשיכה. יש לה צוואר שגם אם יקשרו אליו חבל תלייה,
הוא יראה כמו מחרוזת פנינים. ואם יקשרו אליו מחרוזת פנינים, אז
היא תעלם בזוהר וביופי שלו. יש לה שיניים צחורות כשלג, ורק זוג
ניבים מחודדים שמשווים לה מראה פרוע ושוברים את הקו
העדין-שברירי הזה שיש בה. יש לה לחיים גבוהות, אציליות, קצת
אדמדמות. כאלו שדורשות צביטה של דודה. יש לה שפתיים מושלמות.
קימור של שתי קשתות הנפגשות בקצוות, בגימור מושלם, כאילו פוסלו
על ידי רב-אמן, באבן גיר רכה. צבועות בצבע אדום עז, בצבע
האהבה.
יש לה פנים של מלאך. חיוך ששובה את הלב, ומבט שתופס את העין.
יש לה פנים של מלאך, שעוד רגע הופכים לפני לביאה, מזנקת,
טורפת, פרועה. יש לה עיניים כחולות ירוקות, מדהימות, מבריקות.
כאילו לקחו שני כדורי יהלום קטנים ושמו בהם ים. יש לה עיניים
שאם לא היה נעים, אז אפשר היה לבהות ולאבד בהן את הזמן ולו
בגלל מבט אחד. ורק מעל עין אחת, הימנית, קצת בצד, השאירו צלקת
קטנה. כדי שנתעורר מהחלום, מההזיה המושלמת, על מלאכית קטנה
שנשלחה אילנו מן האגדות. צלקת אחת קטנה, כמו מין חותם, שיזכיר
לכולנו שגם היא בסך הכול... בן אדם.