ואני עוד חרדה מהמילים,
עוד מביטה במקשים ומשלבת ידיים.
חוששת ממה שיגלו לי קצוות אצבעותיי
המחוברות למרכז ליבי, אותו אני מעמיסה
ענני איוולת, מעשיות ותשישות.
ועיניי רואות את הצער
ואצבעותיי כבדות אותם,
ואני יודעת שלא יאבד הכאב,
שלא יקל הצער, אלא אם אגע במקשים,
אלא אם אשרבט את הכאב על דפי מחברת,
אדמע את המילים ואלד אותן אל תודעת הכתב.
לפעמים אני כועסת על עצמי,
איך חנוטים בגרוני הגולמי
חוויות לידה קשות של נטישה.
איך אני אוצרת עוד את ציפית הכר שלו ואת המגבת שלו,
איך אני ישנה על המצעים שלו ומתפשטת בם,
לתת לכל נים בגופי את חדוות מגעו בבד המיטה.
איך אני חופנת פניי בכר שלו ובמגבת
שואפת ריחו עד שאירגע
ונימי נפשי ידעו את
פרומוני הביטחון שהוא.
אני יושבת במקומות בם ישב,
מעבירה ידיי על הקירות
נוגעת במקום בו ריחפו ידיו ,
בתקווה לאחד כוחות לרגע אחד,
להריח לגעת וירטואלית,
להיות אחת עמו
אוקטובר 2002
הוקרא בערבמה ה 42
|
