הערב קרא תיגר על ממשותה, החלטתי לכתוב את זה, כדי שתבינו, לא
רציתי להיות שם בחקירה
אפילו הכיסא , שם, המגנט , ידע יותר ממה שיכולתי לומר.
לא, זה לא השיכרות, אבל הסיפור שעלי לספר, למרות כל אותם שלא
רצו שיסופר, יתן לי אוויר נקי יותר לשאוף, אני רוצה להמשיך
הלאהההההההההה.
אני לא יכול לאמר מתי הכל התחיל , אבל לצערי אוכל לומר מתי
ואיך הכל הסתיים.
הכל היה אדום , לא רק מהדם אדום, אדום מאכזבה.
הבטחות שמעולם לא ניתנו היו צריכות להתקיים אצלה.
כשאמרתי שאוהב לנצח לא התכוונתי שתזכור (אבל היא זכרה) זה נחרט
עלייה כמו פסים על כביש, היא הייתה כביש, הלילות שלנו היו מעבר
חצייה בין מציאות לדמיון ושם היא אבדה, הולכת רגל.
בלילות היא זכרה הכל, ביום לאחר מכן היא הכחישה כל זכר
לפגישתינו הקודמת.
וכל פעם מחדש...
גם כשדחפתי אצבע לגרונה, שתקיא את כל הרעלים שדחקו כל הגיון
אצלה, זה לא עבד.
לא הייתה לי ברירה, באמת לא הייתה.
להיות לה במקום הגיון, לעצור את ליבה, הרי היא נתנה אותו לי
אותו, לקחתי את פעימותייה ביידי ועצרתי אותם.
באותו הרגע לא רציתי אותה כמו גבר, לא הצטרכתי אותה כמו משהו
שחסר, אבל ההזדמנות החד פעמית למחוץ לב שניתן לך למחיצה, הייתה
מפתה משאוכל להתחמק.
לא ילאה בפרטים.
(מי שיגש למכון הפתולוגי ידע יותר ממה שידעתי).
אך הדם האדום הזה שהציף את הסדין, הדוגמה שהוא צייר על הכתום,
הזכירה לי פעם שהיינו בנהרייה,
ואיך הים נעצר, בעל כורחו, על הסלעים ואיך אחי הכיר לי, שם, את
הסרטנים והדגים,.
זה היה מקום שחיכה רק לנו, הוא אמר, כדי שנוכל להבין את
המעמקים.
מי שפחד, לא למד, מי שלא הבין את חידודיי הסלעים שפגשו את הים,
לא יבין את שיפוליי המדרכות הנושקות לכביש, לא יבין את הבדידות
הלוחכת את הלילה, כי בדידות, אני יודע היום, זה כמו מיים על
סלע, כי קצוות הלילה , שעוצבו על ידי בדידותי, מוטבעים על
היום.
אני מצטער שאני לא מתרכז בעיקר, אני חייב שיובנו, מה שנקרא בפי
חי-יום, מניעי.
הרי היא מתה, גם לי אין דרך אחרת לאמר זאת, היא לא קודחת סלעים
היא לא מלכחת קצוות יום,
וגם אדם משאיר עקבות, גם אם הוא כבר לא שם,  אבל בסוף אותו
לילה היא הייתה חייבת להמשיך הלאה.
עדיף היה לה למות על ידיי , הקשיבו לי , מאשר בפיגוע,  

בידיי,
אני שטעמתי את דמה שניתז על קירות הפח, הקרבתי את קורבן בושתי,
קורבן בושתכם.
טירוף?
טירוף הוא להלחם על פיסת אדמה ולהקריב בשמה עשרות נערים ,שרובם
בתולים,
אבל אני בהנף הסכין, המאכלת ידעתי, הדם שנשפך, והוא נשפך, יוקר
ויוכר יותר ,או לפחות כמו הדם שנשפך בשם המולדת, הוא יותר חשוב
לי מהכל.
זה לא הייה קל ,אבל מי שהייה יוכל לאמר: זה הייה הכרחי...  
אבל רק אני הייתי שם , אמנם הלום אלכוהול וספוג בהלה אבל צודק.
בדרכי.



אולי המרחק שעברתי עד אלייה הגביר את קירקוריי הציפייה (כך אני
מקטרג עלי), אבל האמת חייבת להאמר , כשגן-עדן מובטח לגבר,אם
הוא לא ממומש , גהינום תהייה אחריתו.
אני גבר והובטח לי גן עדן, אני יכול להבין את אותם שהידים
תמימים, להקריב את חיי היה פסיק ,
לעומת הקירבה לקיום ההבטחה הזו , הכניסה בשערי..
אני והיא , אני יודע נגיע לגן עדן ושם נהייה לנצח ,אבל עד אז
אחייה ומרקם החיים סמיך סמיך כמו דם שניגר מגרון משוסף, כמו
להתעורר.
לא כמו מיים , לא, דם ,לא סתם אמרו, סמיך ממיים ,כמו החיים
סמיך... סמיך ,
סומך,
לסמוך
על דם אפשר להשען, כל הסיבות נזלו לה מהגרון ולא שהם לא היו שם
לפני זה, הם היו, אבל דם הוא גשמיות הסיבה ,לבושה היחידי .
גם בעיניים חלולות אפשר  למצוא צידוק וחתך עמוק בגרון ילחש
בשפתיים רפויות, יאמר לך כל מה שתרצה לשמוע , רכנתי אליה קולה
נדם רק צוורה פסוק השפתיים דיבר וסלח וכאב.
אבל הגיע לה.
שתבינו לא לכולם מגיע , לא ,לא לכולם ,
אבל היא...
היא רצתה יותר מידי,היא רצתה את חיי, כחומר בידה להחזיק בכל
מאווי ,היא שלטה בהם,
למה לא הלכתי? אומר לכם  : היא הייתה אבר חי בבשרי, אבר שהיה
עלי לקטוע ולא איזה גידול שפיר שאפשר לעקור, לא יכולתי להתרחק
ממנה.
לא יכולתי להתנתק מאחותי.
ראיתי אותה פוסעת הרחק ממשפחתי, ראיתי אותה מחללת את כבוד אבי
ומשתמשת בי לנתץ את כלי הקודש בהיכלים השקטים ביתר האסורים
ביותר .
מותרת ,פרומה מכל הבסיסים,אהבתייה.
החוט הזוהר שניתן לכל אישה, המיתר החזק כמו החיים עצמם,שאישה
צריכה לטוות סביב בעלה,
הקור בו אין ברירה לא ללכוד ולא למתיזתו,  נכרך סביבי וסביב
בטנה שתפחה,
הבשיל בה פרי חטאת.
"הילד לא יוולד" כך אמר חוד הסכין , וכחוד הסכין שגדל מן
הניצב,
היד שאוחזתו היא שורש הכל, כולה.
היצר שלה שרף את ליבי ואת גופי, הוא חי בעינייה הכחולות ,הוא
צבע אותם וכמה נדיר הכחול במדבר שלוטש בחום ובירוק לעיתים,
הכחול אצלה היה הכחול ביותר שהכרתי, זה הכחול שהתחנן בשבילה
שאכניס אותה תחת השמיכה העיניים שלה הביטו בי בחומרה בעוד היא
מתפתלת ומלטפת..
הכחול שלה הוא שד שעלי להכרית ואיתו כל זכרון תשוקה.
 



ארבעה חודשים, החליטו, מספיקים להעניש אותי, הייתי עושה את זה
גם עשרים פעם, חי אדוני, אני מוכן להענש כל חיי , אני רוצה
להגיע לגן עדן.
הייתי חייב ,תבינו היא ביקשה ממני,
הרוח בחוץ פרט על הדקלים והחול ותופף על קימורי הפח-גלי, כולם
ישנו,כרגיל בלילה,
הייתי בתוכה היא הייתה בתוכי וידענו הכל ,בלי לדעת לקרוא או
לכתוב ידענו על כל שחשוב ואינו בר חלוף בעולם המוזר הזה.
היא נתנה לי את הסכין ,זו הייתה סכין ששימשה את אבי, את אבינו,
לחתוך גבעולים עבים של צמחי מרפא שונים.
הסכין הופיע אצלה לפתע כאילו היא תלשה אותה מהאויר.
למה זה? שאלתי


"לחתוך את החבל האחרון שקושר את אהבתינו ליתד האוהל" ענתה
גרנו בפחון, אבל הבנתי אותה.
הסתכלתי על פטמותייה , הן ניראו לי,, כשתי כיפות זהב ובהבלחה
,בצלילות מוארת אור ירח דחוס,
ידעתי , נאבקים, שם, בירושליים, בלי לדעת ,על פיטמת אישה,
פיטמת אחות.

הגוף שלה הבהיק מזיעת אוהבים גם אחרי שהדם נקרש על המיטה וסביב
הפה החדש על צווארה, עוד פה שיכול הייתי לנשק ... אבל ...מחר
יהייה מאוחר.
הבטחתי לה שאחרייה יבוא תורי, אחרייה , הבטחתי, אחתוך את הדלתא
על זרועי השמאלית ,ואם אוכל ,לאחר מכן אחתור גם את הימנית.
"כן" התלהבה "ודמיינו יתערבב בזרע ובאהבה ויצמיח גזע חדש של
אנשים שישתלט על העולם ויכיר לכולם את סודות המדבר, ואת
האהבה,
הוא יהיה כמו החול,  שהוא בתוך הכוס אז הוא כוס וכשרוח באה
הוא קל כמו אוויר..."
היא דיברה אליי כך כל הליילה, היא הייתה בתוכי ,היא הייתה
החול, הדם שלה הייה החול,
הארץ הסמיקה למגעו העדין, גם הסדין.

הלבשתי אותה למטה, ידעתי מה לומר אם ישאלו,  ידעתי שלא ישאלו.