אני צריכה חיבוק עכשיו אבל אין כאן אף אחד. אני ממש חייבת
שמישהו יחבק אותי, ירגיע אותי, יגיד לי שיהיה בסדר... אבל אין
כאן אף אחד.
אני צריכה מישהו שיחזיק אותי בידיים אוהבות וייתן לי את הכח
להמשיך - אבל אף אחד לא כאן! אף אחד לא נמצא איתי עכשיו, אף
אחד לא יכול להפסיק את הכאב עכשיו.
אז אני נמצאת עכשיו במצב הזה, לבד, ופשוט... בוכה. והקטע הכי
כואב הוא שאני בנאדם שפוחד מבכי, אני לא מסתדרת איתו - מתי
שהבכי מגיע, בשנייה הזאת שהדמעות פורצות אני נעלמת. כל היופי
שיש בעולם נמחק. אני לא יודעת מה קורה איתי, החדר מסתובב סביבי
והקירות סוגרים עליי וכל זה בגלל הדמעה הקטנה שזולגת לי מהעין
ושורפת את לי הלחי. ושבאה עוד דימעה בעקבותיה... ועוד אחת
אחריה אני כבר משותקת. אני פוחדת מהבכי הזה אין מה לעשות, אבל
מה שהכי קשה לי זה להתמודד עם הכאב הזה לבד. אני פוחדת מהבכי
פחד מוות כי אני יודעת שיום אחד בדרך כזאת או אחרת, הבכי הנורא
הזה והדמעות השורפות האלו יובילו את אותי אל המוות.

והעניין הוא שאני לא חושבת שמישהו ממכם יוכל להבין את זה. אחרי
הכל זה לא דבר קל להבין או להסביר את התחושה שמלווה אותי כרגע,
את העובדה שאני חיה עם הצורך התהומי והכל כך חזק שיש לי לחיבוק
אוהב, לחיבוק מרגיע, לחיבוק שמבטיח שיום אחד יהיה טוב ושמבטיח
שנעבור את הכל ביחד...



אבל יחד עם הצורך החזק הזה אני צריכה לחיות גם עם            
     הידיעה שהאנשים שהיו מחבקים אותי ככה -                
               הם כבר לא איתי...
והחיבוק המיוחד הזה נעלם איתם.