קראו לו יתום, אבל הוא לא היה יתום בכלל. הוא גר יחד עם אביו
ואמו בדירה מצומצמת בת 3 חדרים ברחובות. כשנולד, הוריו החליטו
כי אין להם צורך, או אולי אין הם רוצים בילד נוסף, ולכן קראו
לו יתום- כי היה יתום ובודד בכל משפחתו ללא אח או אחות.
בדירה הקטנה בה גרו היה מטבח קטן ומסודר, סלון עם ספריה קטנה
וטלוויזיה, חדר גדול שבו ישנו הוריו וחדר קטן יותר שבו ישן הוא
עצמו, אה, כן.... והכלב. הוריו הסתדרו ביניהם די
טוב.במריבותיהם הספורות היו רבים על גודלה של הדירה, אמו הייתה
טוענת כי הדירה קטנה מדי ואביו היה מוכיחה כי אין להם צורך
בדירה גדולה יותר. מלבד זאת רבו על חשבונות. לא תמיד, רק
כשהמצב היה קשה.
את הכלב קיבל כשהיה בן עשר.הילד היה "מופנם מאוד, מדי לילד
בגילו", כך הסבירה המורה בבית הספר; "אולי אם תקנו לו חיית
מחמד, הוא יפתח יותר ויהיה נור...כמו הילדים האחרים". אז הם
הלכו וקנו לו כלב, חשבו שישמח במתנה, שסוף סוף יהיה לו עם מי
לשחק. אך הכלב היה קופצני מדי, ויתום לא ידע איך לתקשר אתו.
הוא גם פחד ממנו קצת. הוא קרא לו ויקטור, על שם הסופר ויקטור
הוגו, הוא חשב שהסופר שאהב הוא אדם חשוב מספיק בכדי שיקראו על
שמו חיית מחמד. הוריו היו שמחים לשם קצת יותר מקובל כמו "בוקי"
או "חץ" או "חומי", אבל מילא, זוהי רק חיית מחמד.
במהלך השנים הכלב ובעליו ספגו מן המנטליות אחד של השני. הכלב
נעשה פסיבי יותר, ואילו יתום מצדו, נפתח קצת- אך יחס זה כוון
רק אל הכלב, ולכל שאר החיים שמסביבו, נשאר יתום אדיש כפי שהיה
קודם.
לאחר ארבע שנים נהרג ויקטור בתאונת דרכים, יתום לא דיבר עם אף
אחד יותר, אפילו עם הוריו כמעט שלא היה מדבר עכשיו.יתום היה בא
הביתה מבית הספר, עושה את שיעוריו בחיפזון ויושב לראות
טלוויזיה לשעה, מבלי לשים לב בכלל במה הוא צופה, או מה בכלל
היה משודר. הוא היה יושב ובוהה במסך במשך שעה, מחליף קצת
ערוצים לגיוון ואז הולך לחדרו. שם היה לוקח ספר וקורא עד השעות
הקטנות של הלילה. כאן היה עולמו הסודי של יתום, הוא היה בונה
לו עולמות שלמים, חיים חדשים בהם העולם היה מקום שונה לחלוטין
והכל לפי הספר בו קרא. תמיד היה משתלב בסיפוריו כאילו היו
המציאות עצמה. הוא היה מפליג לים עם קפטן נמו, נוקם באויביו עם
הרוזן ופותר תעלומות לצדו של שרלוק הולמס. הוריו לא היו
מודאגים, כל עוד ציוניו היו במעט מעל הממוצע, ואכן, לא הייתה
סיבה לכך שישתנו.
נדמה היה שתמיד הייתה לאנשים בעיה לקלוט את שמו. בד"כ ביום
הראשון ללימודים, המורה הייתה מקריאה את שמו "יותם". "זה יתום
המורה" "או, סליחה תום" "לא, לא תום, יתום" "יתום? איזה מן שם
זה יתום?" באמת, איזה מן שם זה יתום? הוא לא רצה להיקרא כך,
ובצדק, השם הותיר את חותמו והשאירו בודד וגלמוד בעולמו הפרטי,
כי מי ירצה לשחק עם ילד בשם יתום? הילדים בגן, ואח"כ בבית הספר
היו קוראים לו "יתום הכתום", ליתום לא היה אכפת, לפחות לא
מבחוץ, הוא לא ראה שום סיבה להראות להם שהוא באמת כועס, ממילא
בערב ישב עם ספר טוב וכל הכעס יעלם, או לפחות ידהה, כמו כתם
שמסרב לרדת. כתם כתום. כמו יתום. יתום הכתום.
יום אחד אמו חזרה בסערה הביתה, היא הותקפה ע"י שודד, הוא רצה
לקחת לה את הארנק (חבל שלא לקח- חשב יתום- אולי כך היה יותר
מעניין...) אבל איש אחד שמע את הצעקות ועזר לה. "שמואל, אני
רוצה אקדח" אמרה אמו לאביו, ושמואל- הייתה לו ברירה? - הסכים,
קנה לה אקדח, 35 מ"מ, חדש, אפילו הסביר לה איך להשתמש בו. גם
יתום היה באזור.
עבר זמן ואמו הרגישה יותר בטוחה, ולא הייתה לוקחת את האקדח אתה
כל הזמן, ובמקרה- כאשר חיפש דבר מה במגירותיה- מצא יתום את
האקדח. במשך חצי שעה עמד, מתפעל, מיופיו של האקדח, מהכוח
המסחרר שהרגיש כאשר החזיק בו. "הלוואי..." חשב יתום בכאב...
אמו הגיעה לפתע, מיד החזיר את האקדח למקומו, לקח את מה שהצטרך
והסתלק משם.
בבית הספר, יתום לא הצליח מעל המקובל, חוץ מאשר בספרות והבעה.
יום אחד ביקשה המורה לכתוב חיבור, יתום התלהב מהרעיון, וכאשר
חזר הביתה ישב וכתב. כתב סיפור נפלא. כעבור שבועיים החזירה
המורה את החיבורים ושיבחה במיוחד את חיבורו של יתום. בהעיר אחד
התלמידים הערה סרקסטית בלשון "הב נשמע כולנו ונהנה מהסיפור
הנפלא כ"כ של יתום הכתום", התעלמה המורה מנימת הלעג שבהערה
והקריאה את הסיפור.עולמו של יתום קרס עליו. המורה לא ידעה כי
השקיע את כל כולו בסיפור שכתב.יתום ברח מהכיתה ברעד כשכולם
מצחקקים מאחוריו.
במשך השבוע שבא לאחר מכן לגלגו כולם בפניו של יתום. הנפש
הפגועה של הילד חיפשה דרך שחרור מהכעס העמוק שהיה חבוי בה,
ושניסה להשתחרר. לאט לאט התרקם במוחו רעיון.
ביום ראשון אחד בבוקר איחר יתום לכיתה. הוא נכנס לכיתה ונעמד
בפני התלמידים למרות מחאות המורה שישב במקומו. הוא הוציא משהו
מכיס מעילו. הוא כיוון את האקדח לעבר הכיתה כאשר הנצרה משוחררת
וידו לחוצה חזק אל ההדק. אך נפשו העדינה לא יכלה לעמוד בגרימת
הסבל הנוראית הזו. האבל שיתאבלו חבריהם ובני משפחותיהם של
חבריו לכיתה.
קול ירייה נשמע ביום ראשון בבוקר מחדר כיתתו של יתום. איש לא
בכה בהלוויה. לא מעט אנשים אף ביקרו את הילד בכעס.
יתום מת יתום- יתום מאהבה.