הם סגרו אותי במוסד.הם חושבים שאני משוגע.כמו אסיר הם לקחו
אותי בכח מהבית-וסגרו אותי.יש כאן המון אנשים,כולם שונים אחד
מהשני,המשותף בניהם הוא שכולם שונים מאלה שבחוץ.יש כאן רופא
אחד,רזה כזה,שכל הזמן שואל אותי שאלות.אבל אני לא מוכן להגיד
לו כלום-עד שאת תחזרי.הוא שואל סתם שאלות,כמו מה אני אוהב
לעשות,או לאן אני אלך אם הוא ישחר אותי,אז רק אמרתי לו
שכשהחורף יגיע וירד גשם,הכל יהיה לו ברור.הוא יבין איפה הוא
טעה.בינתיים אני סופר את הימים ויודע שיש לי לפחות עוד חודשיים
עד החורף,אבל למרות שהימים נראים כמו נצח והזמן כאילו לא
עובר,אני יודע ששווה לי לחכות,כי ברגע שהטמפרטורות ירדו ויחל
לרדת גשם-את תשובי.אני יודע את זה,את לא יודעת לעבור את החורף
לבד.את תחזרי,ואנו נשב שוב בבית הקטן שלנו,עם תנור גז קטן
שנניח עליו את רגלינו,ואם בכל זאת יהיה לך קר אני אחבק אותך
חזק חזק,כמו בכל חורף עד היום.
אחרי כ"כ הרבה שנים,אני יודע את זה כפי שאני יודע את
שמי.ואולי-אולי גם רותם יחזור,הצבא לא יוכל להשאיר אותו שם
תמיד.כל החיילים צריכים לחזור הביתה.אני מפחד שרותם יחזור כשאת
איננה ואני עוד כאן.את חושבת שהוא יחזור עוד לפני בוא החורף?
אהובה שלי,איני יודע לאן אשלח את מכתבי אלייך.אני חושב שאשמור
את כולם אצלי בינתיים-ובחורף כשתשובי,אני אקריא לך את כולם
ואבקש ממך לא לעזוב אותי שוב לעולם.הלוואי ותסכימי.אני אוהב
אותך.
יקירה,אם הייתי חשוב לך פעם אפילו לרגע אחד,עלייך לשוב.הם
חושבים שאני מטורף.אתמול בלילה בכיתי בשנתי.חלמתי עלייך.חלמתי
איך נפגשנו,באותו לילה ברחוב.זה היה לפני כ"כ הרבה שנים,אבל
בחלומי ראיתי את זה כאילו זה קורה שוב.את הלכת מולי,רטובה מגשם
ומלוכלכת מבוץ,ולמרות זאת נראת לי הכי יפה שבעולם.היית
ילדונת,שמעתי את קולך צרוד מעט-בדיוק כמו שהוא היה אז,כי היית
חולה.שאלת אותי אם אוכל ללוות אותך הביתה.אני הסכמתי,והלכנו
בדרך הארוכה ביותא אלייך הביתה.בגשם שוטף,בלי מטריה ובלי
מעילים.רק שנינו.דיברנו וצחקנו,וכשהגענו את לקחת את ידי ואפילו
לא שאלת,פשוט אמרת:"אתה תחזור".ואני חזרתי.חיים שלמים היינו
יחד,חוץ מאותו קיץ-כשעזבת.אבל בחורף את חזרת ואני ידעתי שנהיה
ביחד לעד.
התעוררתי ובכיתי,אז קראתי לך.צעקתי.הרגשתי שאם אצעק מספיק חזק
את תשמעי ותשובי.ידעתי שאם תשמעי אותי,שאם אזכיר לך את הכל,את
לעולם לא תעזבי.אני יודע שבגשם הראשון את תחזרי.הרופאים באו
אלי וניסיתי להסביר להם,אבל הם רק הנהנו עם הראש ונתנו לי
זריקות.לא רציתי,אבל הם היו חזקים יותר.בכיתי.מתי יבוא
החורף?אוהב אותך תמיד.
ילדה יפה שלי,החום כבד מנשוא.שרב כבד פוקד אותנו,והחום מתיש את
כולם.שמעתי את הרופא אומא לאחיות שהחום הכבד הופך את כולם
לעצבניים,ויש להשגיח יותר.אבל אני שמעתי ברדיו שהחום לבטח מבשר
את סוף הקיץ,אז אני באמת שמח.
היום הגיע לכאן בחור צעיר,הוא נורא מזכיר לי את רותם.הוא גבוה
ורחב ונראה מאוד בריא,אבל מהרגע שהוא הגיע אלינו הוא רק צועק
ומשתולל.שמעתי אותו היום צועק על האחיות "אני רוצה לחזור לשם
ולאסוף אותם.היינו צריכים להיות ביחד.אני צריך לחזור ולהציל
אותם".אחר כך לקחו אותו לחדר מבודד וד"ר רוזנברג נכנס אתו ומאז
הם לא יצאו משם.אחד החולים כאן אמר שהוא חייל שיצא מהצבא בגלל
שהחברים שלו והוא נפגשו עם מחבלים-והחברים שלו התפוצצו.שאלתי
את האחות אם זה נכון והיא אמרה לי שכן והסבירה לי שהוא כועס על
עצמו שלא התפוצץ אתם.אמרתי לה שהוא לא צריך לכעוס כי הוא לא
אשם,והוא צריך לשמוח על זה שהוא חזר,ואז היא שאלה אותי אם אני
יודע איפה רותם.אמרתי לה שרותם בצבא והוא בטח ישוב אתך
בחורף.אני לא חושב שהיא האמינה לי.אולי היא חושבת שגם רותם
התפוצץ.אבל רותם יחזור,הוא יחזור אתך ולא ילך יותר לצבא.עוד
מעט יבוא חורף.כשהשרב ישבר-הכל יהיה בסדר.יקרה שלי,אני מחכה
בכליון עיניים לשובך.אוהב אותך אהבת אמת.
חלום שלי,אני כ"כ מתגעגע.ככל שעוברים הימים אני הופך לקצר
סבלנות.עוד מעט,עוד מעט יגיע החורף-ואתו תשובי את.היום ד"ר
רוזנברג הושיב אותי אצלו בחדר.תחילה הוא סתם שאל שאלות,כמו איך
אני מסתדר עם החברים במוסד,ואני אמרתי לו שהכל בסדר גמור.אז
הוא שאל אותי אם אני יודע למה הביאו אותי הנה,והשבתי שאני באמת
לא יודע.ד"ר רוזנברג קם והסתכל עלי מלמעלה למטה ואמר שאם יש לי
בעיות אז כדאי לדבר עליהן,כי רק ככה אני אפתור את הבעיות האלה
ואוכל לשוב הביתה.אמרתי לו שאין לי שום בעיות ואני מרגיש
מצויין (התביישתי לספר לו כמה אני מתגעגע אלייך,ואני גם לא
חושב שזו בעיה).אז הוא הציע שאספר לו על החיים שהיו לי לפני
שהם באו לקחת אותי-ואני הסכמתי בתנאי שבחורף אני אצא מפה.הרופא
לא הבטיח דבר אבל אני יודע שאם הוא ישתכנע שאני מרגיש טוב
ושאני לא משוגע אמיתי-הוא יסכים.
סיפרתי לו על הילדות שלי בשכונה וזה היה סתם,את הרי יודעת
שהיתה לי ילדות רגילה.אח"כ סיפרתי לו איך הכרנו והארכתי
בפרטים,כי אני אוהב לספר את זה.סיפרתי על החתונה שלנו,איך
התרגשת ובכית,ואני פחדתי שלא אצליח לשבור את הכוס,אבל בסוף
הצלחתי והכל היה מאוד יפה והאורחים אמרו שזו החתונה היפה ביותר
שראו.הצעתי שאראה לו את קלטת הוידאו,אבל הוא חייך ואמר שאולי
בפעם אחרת.אז הראתי לו תמונה שאני תמיד נושא,של שנינו בתוך לב
של פרחים.את כ"כ יפה בתמונה הזאת,קסומה ונסיכית,שלא הצלחתי
להתאפק וזלגו לי דמעות.הרופא אמר שאולי כדאי שאלך לנוח ונמשיך
לדבר מחר.אבל אני לא רציתי לנוח-אז יצאתי החוצה לגינה והיה לי
כ"כ חם שהרמתי את הראש וצעקתי לשמש שתלך כבר כדי שאת תוכלי
לבוא.אני לא משוגע,אבל אני אוהב אותך עד שיגעון.
שלום לך נסיכה,איני יודע איפה את עכשיו,אבל אני מרגיש שאת
מתקרבת אלי.אני חושב שיום שובך קרוב,והגעגועים הופכים חזקים
מתמיד.אמרתי את זה לד"ר רוזנברג והוא ביקש שאספר לו דווקא על
רותם.איך הרגשתי כשנולד.אני לא התאפקתי וסיפרתי לו לפני כן עד
כמה יפה היית כשנשאת אותו ברחמך.אח"כ כשרותם נולד,את הרגשת לא
טוב,חשבת שאינך נראת יפה עוד כמו קודם.אבל אני ידעתי,כשהיבטתי
בך,שאת האישה היפה ביותר שראיתי בחיי ועם כל יום שעובר את
הופכת ליפה יותר.
אני זוכר את הבוקר שבו הבטתי בך ואמרתי לך עד כמה את
יפה,ליטפתי את שערותייך ואמרתי עד כמה אני מרגיש בר מזל על כל
יום בחברתך ובחברתו של רותם.הלכתי באותו היום לעבודה-והייתי
המאושר באדם.וכששבתי-מצפה לראותך כמו תמיד,מחכה לי-את לא
היית.ובמיטה הגדולה שרק אמש ישנו בה יחד,מצאתי פתק קטן בכתב
מרושל,כמה מילים מתנצלות ולא מסבירות דבר-ואת עוזבת.
לא אינני זוכר את הפתק הזה,לא את צבעו או גודלו,ואף לא את
תוכנו.מעולם לא זכרתי ולעולם לא אזכור,כי השלכתיו לפח מיד לאחר
שקראתיו.הטלתי את עצמי על מיטתנו ובכיתי.כל הלילה בכיתי ללא
הרף,וכשעלה השחר וקרני אור ראשונות הציפו את חדרנו,קראתי בשמך
ואת לא ענית.שלושה חודשים לא החלפתי מילה עם איש.לא עבדתי,לא
הוצאתי את קצה אפי מהבית.שתיתי רק מים וכמעט שלא אכלתי
דבר.כשהטלפון צלצל הרמתי רק כדי לשמוע את קולך,וכשלא היה זה
קולך השבתי את השפורפרת למקומה בלי לומר מילה.רציתי אותך לידי
עם בננו הקטן.את פשוט קמת ולקחת אתכם ממני.איך יכול אדם
להתקיים ללא לבו?
וכשהקיץ חלף והגיע הסתיו-פתחתי את החלון וישבתי לידו.רוחות
צוננות שטפו אותי ואני הרגשתי איך את מתקרבת אלי.ואת שבת.יום
אחד ראיתי אותך,יפה מתמיד עמדת ברחוב,כשבננו הקטן עטוף בתוך
שמיכה חמה בזרועותייך.לא עשית צעד-רק עמדת והבטת בי.קמתי
ויצאתי אלייך.גשם שטף את הרחוב ולא עמד שם איש מלבדנו.התקרבתי
אלייך עד שעמדתי במרחק פסיעה ממך ושם עצרתי.ואת נשאת אלי את
עינייך היפות ולחשת באותו קול צרוד שכבר הכרתי: "קר היה לנו
בחוץ.תאסוף אותנו שוב אל ביתך?" ואני לקחתי את שניכם
ואספתיכם,קודם אל תוך זרועותי ואחר כך אל ביתנו.ובאשר
ללבי-מעולם לא עזבתם אותו.
מעולם לא סיפרת לי יקירה,היכן היית.ואני לא רציתי לדעת.וחשוב
מזה-למה עזבת.פחדתי שתאמרי לי,אבל את שתקת ואני אהבתי אותך על
כך.יקרה שלי,אם תשובי בקיץ אוהב אף אותו.את נותנת לי סיבה
להמשיך לחיות-ולחכות בכליון עיניים לשובך.שלך-אני.
מקסימה שלי,איני יכול עוד דקה אחת בלעדייך.יצאתי הבוקר אל החצר
ונגעתי בעשב לרגלי.קיוותי שהוא יהיה רטוב מעט,אך החום עודו
בשיאו ואין סימנים לבואו של החורף.הרמתי את עיני אל השמש
וזעקתי.את כל גופי הטלתי ארצה-כרעתי ברך בפני השמש והתחננתי
שתלך ותאפשר את בוא החורף.באו הרופאים וניסו לתפוס אותי,אך אני
ברחתי כל עוד רוחי בי וזעקתי אלייך.ברחתי לחורשה הסמוכה אלינו
ושם ישבתי לבדי וחשבתי עלייך.על אותם ימים יפים שהיו לנו מאז
שחזרת,כשישבנו שנינו עם בננו הקטן על השטיח בחדרנו.היינו משפחה
קטנה ומאושרת.וכשהגשם דלף אל ביתנו,קמתי אני בערב הקר ההוא
ויצאתי לתקן את הגג.קר היה ורטב,אך אני הייתי המאושר
באדם.וכששבתי-את חיכית לי,וקילפת מעלי את בגדי הרטובים,עטפת
אותי במגבת רכה ועבה,נטלת את ידי בידך-ואיש לעולם לא יוכל
לאהוב כשם שאני אהבתי אותך.
הימים חלפו ואנו חיינו לנו בעולם משלנו.עולם שלאיש לא היתה
דריסת רגל בו.אני שבתי לעבוד ואת נשארת בבית עם בננו
הקטן.והשנים הרבות חלפו ועברו כימים אחדים עבורנו.את כל החום
והאהבה שהיו בנו-הענקנו לו,לבננו.והוא פרח וצמח והיה ליפה
ולחכם בנערים.לא אשכח איך הבטת בו יום אחד בעינייך היפות ולחשת
לו:"אתה יפה בדיוק כמו אביך כאשר היכרתיו".ומי משנינו היה גאה
יותר.
זוכר אני את היום בו ליווינו אותו בלכתו מהבית לראשונה,אל
הצבא.את לא רצית שילך,לא האמנת שהגיע הזמן כבר.ואני הייתי גאה
בו-בבני.חיבקנו אותו והבטנו בו בהערצה.בין המוני הבחורים שעמדו
שם,הוא היה המקסים מכולם.והלך לו.וכששבנו אל ביתנו,את הבטת
סביב ואמרת שריק הוא הבית בלעדיו.ואני,שחשתי בחסרונו כמוך
חיבקתי אותך וליטפתי אותך בנסיון למלא את החלל.האם הצלחתי?
יקירה שלי,שובי אלי במהרה.עוד מעט יבוא היורה.האם תשובי
אתו?אוהב אותך.
נסיכה קסומה שלי,אהבתי אלייך חסרת גבולות.הזמן עובר
לאט-לאט,אבל העיקר שהוא עובר ועוד מעט ירדו הטמפרטורות,עננים
אפורים יכסו את השמיים וגשם ישטוף אותנו ויסחף את התקופה
הבודדה הזאת כלא היתה.היום ניגש אלי הבחור החדש,זה שהחברים שלו
התפוצצו.הוא התיישב לידי ושאל איפה בצבא הבן שלי נמצא,ואני
סיפרתי לו.מסתבר שהם משרתים באותה יחידה.לבחור הזה קוראים יוגב
והוא מזכיר מאוד את רותם,אבל רותם יפה יותר.דיברנו והוא סיפר
לי על היחידה ומעשי החיילים שם.ואז-הוא שאל לשמו של בננו
וכשהזכרתי את השם המלא-יוגב צחק.שאלתי אותו למה הוא צוחק,והוא
אמר שאני באמת משוגע כי כולם יודעים שכבר די מזמן חתכו את רותם
לחתיכות.צעקתי עליו שזה לא נכון,אבל יוגב צעק עלי בחזרה שכל
אחד במדינה הזאת שמע שרותם נהרג.רבתי אתו.צעקתי.באמת שניסיתי
להשתיק אותו,יקירה,אבל הוא ממש השתולל."בעצמי ראיתי אותם עפים
באויר" הוא צעק "הם הפכו לגוש אחד של ידיים ורגליים.אי אפשר
היה להציל כלום מהם כי הם הפכו ליציקה של דם וחלקי גופות.אתה
אל תספר לי.הבן שלך לא יותר טוב מהחברים שלי". לא יכולתי יותר
והתנפלתי עליו,רציתי רק שיפסיק.אבל הוא חזק ממני והתגבר עלי
בקלות.פתאום כולם סבבו אותנו,והרופאים שהגיעו ניסו להרגיע את
שנינו.יוגב בכה והטיח את ראשו בריצפה ואני צעקתי כל הזמן-כי
פחדתי.שוב קיבלתי זריקה.כל פעם אני מבטיח לעצמי להתאפק ולא
להשתולל.אני באמת מצטער שיצאתי מכליי.יקירה,היה זה יום קשה
עבורי ואני מחכה ליום בו נהיה שוב יחד.אולי אז יאמינו לי
סוף-סוף.אני אוהב אותך.
אני נזכר.אני נזכר בכל.מתוקה שלי,היה זה בלילה ואת ישנת חבוקה
בזרועותי.אני שכבתי ער והבטתי בך,מלטף את שערות ראשך.היתה בנו
שלווה שכזאת,ואושר עילאי.הצלצול הצורמני בדלת קטע את הכל.את
הקצת בבהלה,אני ביקשתי ממך להישאר במיטה וקמתי לפתוח את
הדלת.הצלצול הצורמני לא פסק גם כשהתלבשתי במהירות,וניגשתי
לבדוק את סיבת הביקור הלילי.פתחתי את הדלת ביד רועדת,לא אכחיש
כי צפיתי את הקרב.כשעמדו מולי קציני צה"ל גבוהים ומרצינים לא
נותר עוד מקום לספק.אחד מהם,הבכיר מכולם ביקש להיכנס ואני
הכנסתי אותם לחדר האורחים וניגשתי לקרוא לך.אוחזים ידיים
מזיעות ישבנו מולם,מצפים לנורא מכל,אך עם זאת מקווים
לטוב.הנורא מכל הגיע.הם התפתלו,התנצלו,ניסו להסביר,ובדרכם שלהם
לבסוף אמרו זאת.רותם נהרג.איני זוכר את תגובתך או תגובתי,איני
זוכר איך הרגשתי,אף את הימים שבאו אח"כ איני זוכר.את כל
השמחה,החום והאהבה שהביא רותם אל ביתנו בבואו,הוא לקח אתו
במותו-ואף את מה שהיה לנו קודם.היה בי הצורך להתרפק עלייך
ולחלוק אתך את כאבי.אך לך היה כאב משלך,נסגרת בפני
לאט-לאט.ופתאום,היית לידי אך לא היית אתי עוד.לאבד את רותם היה
די והותר עבורי.לא יכולתי ולא רציתי לאבד גם אותך.אבל
איבדתי.אולי ברגע ההוא שישבנו שותקים,ולא היה לנו דבר להגיד זה
לזו.ואולי כשאני בכיתי בלילה,ואת לא הסתובבת לנגב את דמעותי כי
היו לך דמעות משלך.אולי כשנכנסת לחדרו של רותם,נשכבת על
מיטתו,חיבקת את מצעיו ושאבת את ריחו לתוכך.ואני לא באתי
אלייך.מתוקה שלי,אני לא הבנתי אז ולא קיבלתי את זה שאני מאבד
אותך.אבל את הבנת,קיבלת והלכת.שוב,כמו בפעם הקודמת,פתקה קטנה
ולא מסבירה דבר.לא כתבת לאן תלכי,לא כתבת אם תשובי,שוב-אני
לבד.
יתכן שהגעגועים לרותם העבירו אותי על דעתי.יתכן שאהבתי אלייך
גרמה לי לצאת מכליי,יום אחד אספו אותי מהבית,אחים רחמניים
חסונים אחזו בי והביאו אותי הנה.
יקירה,אם עד עתה האמנתי שכולם טעו ואני איני משוגע,עתה אני
יודע שטעיתי.אדם חולה אני,חולה בנפשי.את-את אהובה היא התרופה
למחלתי.בבקשה-שובי.
נסיכה,פתאום כ"כ הרבה דברים נראים אחרת.אחרי שהבנתי כל מה
שקרה,שבעתו הביאו אותי הנה,גיליתי נכונות לדבר עם הרופאים,לשתף
ולהקשיב.אני משתתף בשיעורים שונים ושיחות טיפוליות.שעות של
שיחות עם ד"ר רוזנברג עשו את שלהן.אני מרגיש רגוע
יותר,שלו,מוכן לקבל אותך בחזרה ע"מ להתחיל מחדש ולנסות בדרך
קצת אחרת.
אתמול היתה לי שיחה מרגשת עם יוגב.הוא התנצל על אותה מריבה
ואני בכיתי ואמרתי לו שהוא צדק.אח"כ הוא סיפר לי מה בדיוק היה
שם,ואני הקשבתי עד הסוף למרות שזה באמת כאב.אחרי הכל חיבקתי
אותו והרגשתי כאילו זה רותם שהיה בזרועותי.כשדיברתי עם ד"ר
רוזנברג הוא שאל אותי על הקשר עם יוגב ואני סיפרתי לו עד כמה
הוא מזכיר לי את רותם.ד"ר רוזנברג אמר שהוא מרוצה מההתקדמות
שלי,ואני ניצלתי זאת כדי לשאול אותו מתי אוכל לצאת מפה.הרופא
הסביר לי שאני בדרך הנכונה,שכבר הרבה זמן לא התפרצתי ושזה אומר
שאני לומד לשלוט בעצמי,אבל בכל זאת עליו לחכות מספיק זמן
ולהיות בטוח שאני מספיק חזק לצאת לחיים.
אני חושב שהסוף מתקרב יקירה.יתכן שאצא מכאן בקרוב.אני מאמין
שבקרוב נהיה יחד.בשנה שעברה בזמן הזה כבר ירד גשם והיינו
בסתיו.עכשיו עדיין שמש יוקדת של קיץ ואין סימנים של סוף.אני
עדיין מקווה.אוהב אותך תמיד.
אהובה,בקרוב תשב ועדה שתחליט לגבי מצבי.אני מרגיש טוב ומקווה
שבעקבות החלטתם אוכל לצאת מפה ולהכין את ביתנו לקראת
שובך.למרות שהזמן חולף לו,עוד לא מסתמנת הקלה בחום,ואיני רואה
באופק את בוא היורה.החום עדיים כבד מנשוא ואיני מסוגל לסבול
עוד את הקיץ.אני יושב לפעמים בחדר הממוזג,קריר ונעים ואני
מדמיין את הסופות,ברקים ורעמים,את קולו של הגשם דולף על
גגנו,את הרטיבות והבוץ.מי אמר שהחורף עצוב?לדעתי החורף הוא
העונה היפה ביותר,וכשאת תהיי לידי לא יהיה מאושר ממני.כולי
ציפיה לחורף-ואלייך.שלך כל חיי.
אהובה,אני מביט סביבי ואיני מאמין-שכן יושב אני בביתנו
עכשיו,במרפסת הקטנה המשקיפה אל הרחוב,את אותה הפינה בה ראיתי
אותך כששבת אז.מבית החולים שחררו אותי,לאחר שהגיעו למסקנה
שאוכל לצאת ולתפקד בחיים.לאחר פרידה קצרה מכולם ושיחה ארוכה עם
ד"ר רוזנברג,אספתי את מעט חפצי ויצאתי.הדרך הביתה,היתה הארוכה
ביותר שעשיתי מעודי.והבית-הבית כאילו חיכה לי.הכל סגור
ומאובק,אך בכל זאת ביתנו.אותן התמונות שאת תלית,הרהיטים שיחד
רכשנו,אותו המטבח הקטן בו ישבנו שעות ושוחחנו.זיכרונות.
חיפשתי רמז או סימן שהיית כאן בהיעדרי,אבל לא מצאתי דבר.לו
היית,הייתי יודע.הבית נראה עכשיו אחרת משמצאתיו.ניקיתי והברקתי
אותו,כמו שאת היית עושה.פרשתי מצעים חדשים על מיטתנו והסרתי את
האבק שהצטבר על כל פינה.רק לחדרו של רותם לא נכנסתי.לא כי איני
מסוגל.אני חזק דיי כדי לעמוד בכך עתה,אבל אני
אמתין.כשתשובי,נכנס יחד אל חדרו של בננו,וככל שנכאב,וככל
שנבכה,יחד נהיה.דבר לא ישבור אותנו יחד.איני יודע מדוע דווקא
השנה החורף משתהה,אבל אני אמתין לך.באהבה.
יקירתי,לא אכתוב לך יותר,לא אלחש עוד את שמך,סילחי לי
אהובה,סילחי לי-אך איני ממתין עוד.אין בי הכוח לחיות
בלעדייך.שנת בצורת,כך אמרו.בוכים האיכרים על יבולם,ואני בוכה
עלייך.החורף לא יגיע השנה,וגם את לא תשובי אלי.אהובה שלי,מעולם
לא היה דבר חשוב ממך בחיי ולעולם לא יהיה.החיים שלי אינם חיים
אם את אינך אתי.כל עוד היתה קיימת התקווה שתשובי-חיכיתי לך.אך
היום יקירתי,נגוזה התקווה.אל תכעסי עלי,אך לא אהיה כאן מחר.
אם תשובי אי פעם דעי,אהבתי אותך עד מוות.
בשביל החצץ הצר,העובר בין המצבות בבית העלמין,פסעה אט-אט
אישה,מבוגרת מעט,מטופחת מאוד.ביד רועדת אחזה בצרור מכתבים
מקופלים ומסודרים בקפידה.מול מצבת שיש לבנה -עליה לא כתוב דבר
מלבד שם יקירה,היא נעצרה.לא היה איש בסביבה,זה היה הרגע שלה
להתייחד עם אהובה.
"נסיך שלי" היא פתחה בקול צרוד ונרגש "נסיך מקסים שלי,עלי לבקש
ממך סליחה.הלוואי ולא היה מאוחר מדי.אם רק היתה לי הדרך לומר
לך שמעולם לא הפסקתי לאהוב אותך.מעולם לא גיליתי לך את
הסוד-עתה אני מבינה שאולי הייתי צריכה.אהבתי אותך מהשניה
הראשונה שראיתיך,ולא חדלתי אף לא לרגע אחד.להיות אתך,היה עבורי
התגשמות כל החלומות.וכשנישאנו,הרגשתי בת המזל הגדולה ביותר
בעולם כולו.ואז יקירי,חיכינו לו-לבן.לפרי אהבתנו.אתה כ"כ אהבת
אותי,שהיית מוכן להסתפק בי-ובי בלבד,כל חייך.אבל אני חיכיתי
לרגע בו אשא בריחמי את ילדנו.והרגע לא בא.דבר לא אמרתי לך,אך
מספר בדיקות שערכתי גילו שהבעיה אינה בי.אולי טעיתי אהובי,כשלא
אמרתי לך דבר.אל תכעס עלי,אך רותם הוא פרי זרעו של איש אחר.לא
אספר דבר עליו,שכן לא היתה לו שום חשיבות בחיי ורותם אף לא ידע
על קיומו.כשהריתי-שכחתי את שמו.ואתה היית כ"כ מאושר.עשית הכל
כדי להקל עלי,בזמן הריוני ויותר מזה לאחר מכן-כשרותם
נולד.ואני,לא יכולתי יותר,ראיתי אותך אוחז בו בעדנה,מביט בו
באהבה,הרגשתי שאין זה הוגן כלפיכם.לקחתי אותו,את
הבן,ועזבתי.בכל יום גברו געגועי וכאבי התעצם.ידעתי שטעיתי בכל
שלב שעברתע עד עתה,והיה זה הזמן לתקן.וכשהגשם הראשון ירד והקור
אחז בנו,ידעתי שאין אדם חם ואוהב ממך,שאתה הוא האב הטוב ביותר
שאוכל להעניק לבני.קבלת הפנים שלך כששבנו,הוכיחה לי שלא טעיתי
הפעם.מעולם לא התחרטתי על כך,יקירי,ובכל רגע משותף שלנו
יחד,בכל פעם שראיתי אותו מתבונן בך,מחקה את תנועותיך ומחפש את
חיזוקייך-ידעתי שצדקתי.אין אב טוב ממך לבני.רותם גדל להיות
בחור לתפארת ואנו היינו להורים גאים.לו החיים היו נמשכים
במסלולם,ודאי היינו מזדקנים יחד,כשעל ברכינו נכדים.אבל לא כך
רצה הגורל.חייו של רותם נקטעו באיבם.רק אז יקירי,הרגשתי שהיתה
זו טעות.ראיתי אותך בוכה,שמעתי אותך צועק,קראתי בעניך את
הגעגועים.לא נראתה שם עוד השמחה שהיתה שם קודם.אתה איבדת את כל
אשר לך בעבור בן שלא היה שלך.רציתי לבקש ממך סליחה,אך לא
יכולתי.לא הרבה נשאר בעולמך ולא רציתי למוטט אף את
זה.והכאב,הכאב והצער העבירו אותי על דעתי.הלכתי למקום
אחר,יקירי,מקום בו אוכל להתאבל לבדי על בני יחידי,ועל חיי
ששקעו בתהום.
עתה אני יודעת,שוב טעיתי.כשם שהענקתי לרותם את האב הטוב
ביותר,הענקתי לך את הבן הטוב ביותר.לו רותם ידע שלא אתה הוא
מולידו,בודאי לא היה מאמין.אהובי,תסלח לי אם תוכל,הלואי שגם
רותם שומע עכשיו את קולי-וסולח.לי לא נותר אלא לבוא
אחריכם"...
האיפור העדין על פניה נמרח,עיניה היבשות עד כה מלאו
דמעות,ודמעה אחת בודדה זלגה אל מצבת השיש.ולפתע-לפתע כיסו
עננים אפורים את השמיים וגשם זלעפות שטף את הכל. | 