"תזמינו אמבולנס!"
"איפה אני? אני לא מרגישה טוב, איפה אני?"
"מהר!!! היא מאבדת את ההכרה! איפה האמבולנס?"
זה כל מה שאני זוכרת מאותו הרגע... לא יותר מזה.
אני זוכרת שנפלתי, כאב לי מאוד הראש, התקשתי לנשום ובכיתי...
אני לא יודעת למה, אני רק זוכרת שבכיתי הרבה, לא יכולתי
להפסיק...
אני זוכרת שבקשתי את אמא, ואז ראיתי את עצמי נופלת לבור, שחור
ועמוק, ובסופו נקודה לבנה לבנה, שלחתי יד כדי לגעת, התקרבתי,
ואז הכל נמחק ממני...
שמעתי קולות, צלילים מוכרים, פרצופים ואז שקט... דממה...
התעוררתי, כולי רועדת, מזיעה, איפה אני?!
בחור צעיר, שנראה בגילי ישב ליד מיטתי, חייך אליי. היה לו שיער
בלונדיני ועניים בהירות, הוא לבש מדים של מד"א והיה לו חיוך
ממש חמוד שנמרח על הפרצוף.
הוא לא אמר לי שום דבר, רק הביט בי בעניים גדולות, העביר לי
תחושה של חמימות ואהבה, תחושה לא ממש ברורה.
"מי אתה?" שאלתי.
הוא המשיך לחייך ואז אמר: "אני, אני גיא..."
"אני מכירה אותך?" שאלתי.
"לא, אני לא חושב שאת זוכרת..." הוא השיב.
"אז מי אתה?!" רטנתי בכעס, הייתי יותר מידי מבולבלת ועייפה
בשביל מתיחות כאלה עכשיו.
"אני הצלתי את החיים שלך..."
"אתה מה?!?!?!"
הוא גיחך.
"את בטח לא זוכרת... היית דיי בהלם, ואז אבדת את ההכרה כשהבאנו
אותך לפה כמעט ואבדנו אותך..."
"רגע, אז אתה רוצה להגיד לי ש..." לא ממש הבנתי מה הוא רוצה אז
רציתי לבדוק, זה חלק מהאופי שלי...
"כן, אני הצלתי, זאת אומרת לא רק אני גם המתנדבים והחובשים
האחרים, אבל בעקרון..."
"רגע, רגע אולי בדיוק תסביר לי מה היה?" בקשתי.
"טוב אז ככה.." הוא אמר.
אני... נערה מתבגרת, אם תרצו לקרוא לזה ככה, לומדת בכתה י'
כרגע, אני גרה לבד בדירת האתלטים שלי ברמת אביב, מכיוון שהוריי
חיים בלונדון ואני בישראל אני גרה בדירה הזאת למרות שזה לא כיף
לחיות לבד זה המצב.
אני מתאמנת מידי שבוע באצטדיון האתלטיקה, אתלטית בזמני
הפנוי...
באותו היום, יום חמישי, הגעתי לאימון הקבוע שלי באצטדיון.
כמו בכל שבוע חיכיתי עד שהבנות הצעירות יותר יעזבו את מגרש
האימונים, עליתי על המזרונים והתחלתי באימון הרגיל...
כמו תמיד המאמן שלי, דודי, הגיע קצת באיחור מה שנתן לי קצת זמן
להשתעשע על המכשירים.
"היי! תפסיקי שטויות, יש לנו תחרות מאוד חשובה בעוד חודש,
קדימה, צריך לעבוד!"
"אך דודי, דודי... בחיים לא תיתן לי קצת ליהנות?"
"אתלטיקה זה.." הוא התחיל.
"הנאה אחת גדולה, בלי הפסקה... כן אני יודעת..." השבתי.
"כן, אז אם ככה חסל סדר קשקושים וקדימה, לעבודה!"
"טוב, טוב..." דודי הזה, מאמן גם כן... חשבתי.
"ירדן, אין לנו עוד תרגיל מוכן ואנחנו צריכים למצוא אחד הכי
מהר והכי טוב שיש."
"דודי, יש לי משהו, שים לב רק תשב כי זה הולך להיות משהו עוצר
נשימה..." אמרתי וחייכתי חיוך חושף שיניים.
"קדימה, נסי אותי..." דודי השיב.
התחלתי את התרגיל במשהו פשוט, פליקלק לאחור וכמה גלגלונים על
יד אחת, אחר כך הוספתי דבל צ'וקרה בגוף ישר, בורג, סלטה לפנים,
נחיתה בגוף ישר לגלגול, עמידת ידים, ירידה לעמידת נר, גלגול
קדימה, קפיצה גבוהה לבורג משולש ולבסוף צ'וקרה סלטה לאחור
פליקלק קדימה סיבוב ונחיתה ישרה עם שתי רגלים על הקרקע.
"מה אתה אומר על זה?" התנשמתי קלות בעודי תקועה באמצע המזרון
עם חיוך מטומטם על השפתיים.
"זה מעניין... לא ידעתי שאת יכולה לבצע משהו כזה, אפילו אני לא
חשבתי על זה... זה נחמד." הוא השיב.
"צריך רק לעבוד על החיוך שלך, הוא יותר מידי מושלם... צריך
להשאיר גם משהו לדמיון של השופטים..." הוא חייך.
"כן הא..." גיחכתי.
"טוב, אז זה אחלה, עכשיו הכל מהתחלה..." הוא אמר.
"אין בעיה. זה "פינטס" בשבילי."
שוב, עליתי על המזרון, נשמתי כמה נשימות עמוקות והתחלתי.
אני זוכרת את ההתחלה, לא התקשתי בכלום, הרגשתי באוויר, הייתה
לי תחושה טובה כזאת... הבנות הצעירות הסתכלו עליי והיו
המומות...
אני עד עכשיו לא בדיוק יודעת מה התרחש אבל מה שאני זוכרת זה
שמצאתי את עצמי על המזרון, בקושי נושמת, מדממת וברקע שמעתי את
דודי זועק נואשות לעזרה, לאמבולנס.
אז ניגש עליי ואומר:
"ירדן, ירדן אני לא יכול לאבד אותך אל תלכי לי עכשיו, קדימה את
יכולה. ירדן!"
מי שם אני זוכרת דברים מעורפלים...
"זה מה שאת זוכרת?"
"כן, למה?"
"טוב אז בואי אני אשלים לך את החלק החסר של הסיפור מנקודת
הראיה שלי..."
"אוקיי, קדימה ספר לי על זה..."
"טוב אז..."
אני זוכר שקבלנו קריאה, שמענו משהו על אתלטית שנפגעה, כנראה
פצועת ראש וגב...
שמחתי, לא בשבילך כמובן אבל חשבתי שלפחות פעם אחת יהיה קצת
אקשן במשמרת...
לקחנו את הקריאה והגענו לאצטדיון האתלטיקה, כשהגענו ראינו איש
מבוהל המום, מלא בדם, מזיע כולו, כנראה זה היה המאמן שלך...
הוא קרא לנו בהיסטריה שנבוא וצעק שהמצב קשה.
אני, בגלל שאני רק מתנדב, או מתלמד אם את רוצה לקרוא לזה ככה,
לא יכול לעשות את כל הדברים לבד אז לקחתי איתי חלק מהציוד
שצריך וגם מה שלא תמיד צריך, העיקר שיהיה...
אני זוכר שכשראיתי אותך, היית במצב באמת קשה.
חטפת מכה רצינית בראש, פחדנו שגם הגב נפגע, לכן לא הזזנו
אותך.
בהתחלה היית מחוסרת הכרה פתאום התעוררת מלמלת משהו אמרת שכואב
לך...
ושוב אבדת את ההכרה.
אני זוכר את המבט בעניים שלך, מפוחד, עמוק... היית מדהימה,
השיער השחור הגולש והארוך שלך, הפנים שלך, היה לך מבט של מלאך,
ידעתי שאסור לי לתת לך ללכת.
אני זוכר שקבענו אותך לקרש גב, כדי שלא תפגעי בזמן הנסיעה.
פחדנו, מהרע מכל...
העלנו אותך לאמבולנס ומשם ישר לבית החולים.
בדרך, דופק חלש וקצב לב לא מסודר.
לא רציתי לאבד אותך, היית כל כך מיוחדת ולא הכרתי אותך אני
פשוט לא יודע למה כל כך נקשרתי אליך, בחיים זה לא קרה לי...
כשהגענו לבית החולים את היית מחוסרת הכרה, הרופאים אמרו שינסו
לעשות הכל אבל הם לא מבטיחים כלום כי המצב קשה...
הם הכניסו אותך לצילומים וחיברו אותך למכונה שעזרה לך לנשום.
בעצם שם הסתיימה העבודה שלי, אני הבאתי אותך לבית החולים ואני
צריך עכשיו לחזור לצוות שלי, אבל לא יכולתי...
ישבתי שם, התחננתי שלא תאבדי את הכוח, התחננתי לטוב...
לא יכולתי להמשיך את המשמרת, בקשתי להישאר ולדעת לשלומך...
כל דקה רופא אחר יצא מהחדר כל אחד הביט בי אחרת שאלתי את אחד
מהם "דוקטור, מה המצב?"
"אין פגיעה בגב אבל זה נראה לא טוב..."
זה כל מה ששמעתי, במשך שבוע.
"אז אתה רוצה להגיד לי שאני כבר שבוע פה?"
"כן... שבוע שאני יושב ליד המיטה שלך, אני לא יודע את שמך, או
איפה את גרה איך בדיוק נפצעת, בת כמה את ומאיפה באת.
אני רק יודע שאם אני לא הייתי מבצע בך החייאה ולא הייתי מביא
אותך לפה, את כנראה, לא היית כאן היום... סליחה שאני אומר..."
"אז אתה לא יודע מי אני, ואתה הצלת את החיים שלי?"
"כן זאת העבודה שלי, להציל חיי אדם." הוא ענה וחייך.
"אתה יודע, אני לא יודעת מה העבודה שלך ומה לא אבל אני יכולה
להגיד שיש לך חיוך מושלם... אמרו לך את זה פעם?"
"האמת שלא, אבל אני שמח לשמוע, גם את מדהימה, אני יכול לדעת
איך קוראים לך?" שוב הוא חייך והפעם החיוך נראה קצת מבויש.
"אני, ירדן..."
"אני כמו שכבר אמרתי, גיא.
עכשיו אנחנו כבר מכירים, אני צריך לחזור ל..."
"לא גיא, אל תלך אל תשאיר אותי פה לבד... אני..."
"את מה?" הוא שאל בפליאה.
"אני, לא רוצה להישאר פה לבד ואני מחבבת אותך, בכל זאת הצלת את
חיי..." חייכתי.
"את יודעת מה, אני אשאר, אני רק אלך להגיד לרופא פה שהתעוררת
כי בכל זאת כלום פה מאוד דואגים לך..."
"טוב רק תחזור מהר..."
"הכי מהר שאפשר, לא אשאיר אותך לבד..."
הייתה לי תחושה מוזרה כזאת, הלב שלי דפק מהר הוא היה כזה מושלם
בחור מקסים למרות שלא הכרתי אותו לעומק הוא נתן לי תחושת
ביטחון...
הרגשתי את הלב שלי, התאהבתי, אולי... מי יודע? תמיד הרגשות שלי
במקומות הלא נכונים... חשבתי.
והנה הוא נכנס.
"היי חזרתי..."
"אני רואה, לא קשה לי לפספס..." חייכתי.
"נו אז אם ככה זה אומר שאת בסדר, דברתי עם הרופא הוא אמר שאין
סכנה לגב שלך ושבעוד כמה ימים כנראה ישחררו אותך, אני שמח
בשבילך..."
"כן, אבל..."
"אבל מה? מה קרה?" הוא שאל.
"אני לא רוצה לעזוב..."
"לעזוב? על מה את מדברת? את חוזרת הביתה!"
"כן אבל, אני לא רוצה לעזוב אותך..."
"אויששששש" הוא חייך.
"את יודעת מה, את לא, אני אתן לך את מספר הטלפון שלי ותתקשרי
כשתרצי."
"לא אתה לא מבין!"
"מה זאת אומרת?"
"אני, אני..."
"את מה?"
"אני כלום... שום דבר..."
"ירדן? מה יש?"
"כלום, אולי תספר לי על עצמך קצת יותר?"
"אין בעיה, מה את רוצה לדעת?"
"האמת שאין משהו מוגדר, ספר לי, אני רוצה לשמוע על הגיבור
שהציל את החיי..." אמרתי וחייכתי.
"טוב אז אני גיא, אני כרגע לומד בכתה י', אני כמו שהספקת להבין
מתנדב במד"א ולהגיד את האמת, מד"א זה אחד הדברים שאני הכי אוהב
בחיים שלי, אני לא מתעניין בשום דבר מיוחד, אני אוהב כדורסל
וגם משחק קצת לפעמים בעקרון אני עוד נער מתבגר רגיל, כמו כולם
אין לי חברה ואם נהיה מאוד גלויים אני לא חושב שהייתה לי אי
פעם אחת... זהו אני חושב."
"אין לך חברה?!" שאלתי בפליאה.
"לא, למה זה מפתיע אותך כל כך?"
"אתה נראה הבחור הכי חמוד בעולם, לא פגשתי הרבה אנשים בגילנו
שהם כל כך חמודים, אבל אל תדאג, אתה תמצא את האחת..."
"כן, אני מקווה, למען האמת אני דווקא חושב שמצאתי לי
מישהי..."
"באמת?! אני ממש שמחה בשבילך!"
"כן טוב, אני צריך לזוז, אני פשוט חייב ללכת הביתה ההורים שלי
ממש דואגים לי, הם יודעים שאני הולך לבקר אותך בבית חולים אבל
אמרתי להם שהיום זה יהיה קצר כי האמת לא חשבתי שתתעוררי..."
"אה, אז הרסתי לך את התוכניות..." חייכתי.
"לא, לא! חס וחלילה, את ממש לא. אני פשוט צריך לזוז..."
"אין בעיה, אז אני אראה אותך שוב או שזה סוף החברות הקצרה
שלנו?"
"אני מאמין שתראי אותי... גם אם לא אבוא במיוחד בשבילך, אני פה
הרבה בגלל מד"א אז אני מאמין שעוד נפגש..."
"אוקיי, אז ביי?"
"אממממ כן, זה קשה להגיד לך את זה אחרי כל כך הרבה זמן שאני
פה, שאני מדבר אליך ואת לא עונה אבל כן. נתראה..." הוא אמר
וחייך.
"תשמור על עצמך."
"אני אשמור, מי שצריך לשמור על עצמו יותר זו את..."
"צודק..."
"אז זהו, אני זזתי. ביי ביי ירדן. אני מקווה לפגוש אותך
שוב..."
"גם אני אותך... ביי..."
הוא הלך, ואני שוב לבד, לא חשבתי אף פעם שהלבד הזה הוא כזה
קשה... להיות בבית חולים בלי אף אחד שיושב איתך, מדבר, זה ממש
משעמם... להגיד את האמת לא יכולתי לסבול את זה אבל הרופאים לא
אישרו לי לרדת בנתיים מהמיטה...
הייתי מאוד עייפה כל הזמן, אז ישנתי המון, עברתי מלא בדיקות
והימים עברו אבל לא ראיתי את גיא...
היה נדמה לי שבאחד הימים הוא היה בבית החולים, הייתי בטוחה שזה
הוא, אבל לא יכולתי לרדת מהמיטה כדי לבדוק...
אחרי משהו כמו שבוע וחצי אולי שבועיים הוא הגיע לבית החולים,
הפעם הוא בא בשבילי...
הוא נכנס לחדר שלי, מחייך את החיוך המהמם שלו, ביד הוא אחז
בבלונים וורד הוא אפילו הביא לי צלחת עם ספגטי שהוא טען שהוא
הכין במיוחד בשבילי...
"כבר חשבתי שלא אראה אותך יותר..."
"את יודעת, גם אני חשבתי שאני לא אראה אותך פה, הייתי בטוח
שכבר שחררו אותך..."
"לא, החליטו בסוף להשאיר אותי פה לתקופה יותר ארוכה כדי להיות
בטוחים שלא יהיו סיבוכים..."
"צודקים, בחורה חמודה כמוך לא צריכה לסבול כל החיים בגלל טעות
של איזה רופא, עדיף שתהיי פה מאשר שתפגעי בבריאות שלך
בבית..."
"כן, ומי כמוך מבין בבריאות..." חייכתי.
"כן הא, אז מה שלומך היום?"
"האמת, בסדר... לא מרגישה שום שינוי מאז הפעם האחרונה שראיתי
אותך, רק קצת התגעגעתי..."
"באמת?" הוא שאל בפליאה.
"כן, אין לי אף קרוב משפחה פה ואתה היית כל כך חמוד אליי,
נקשרתי... ובכל זאת אתה הצלת את חיי..."
"אני שמח שאני משפחה בשבילך... דווקא הבאתי לך פה משהו שאני
מקווה שתאהבי..."
"מה הבאת?" שאלתי.
"הבאתי לך אוכל כי אני יודע שהאוכל של בית חולים זה לא
משהו..." הוא אמר וחייך.
"באמת?! יו איזה חמוד אתה... באמת לא אכלתי הרבה זמן... מה
הבאת לי?"
"הבאתי לך ספגטי, ניחשתי שזה המאכל האהוב עליך..."
"איך ידעת??? זה באמת מה שאני הכי אוהבת!"
"לא יודע, אני פשוט נורא אוהב ספגטי וחשבתי שבטח גם את... את
פשוט נראית לי אחת שמאוד דומה לי מבחינת האופי אז חשבתי,
אולי... בכל מקרה הבאתי, אבל אני מזהיר אותך, אני הכנתי את זה
אז זה בטח יהיה רעיל..." הוא אמר ושוב חייך.
"לא, אני מאמינה שאם אתה הכנת את זה אז זה יהיה נהדר." עניתי.
"טוב אז תאכלי, כדי שתתחזקי ותחזירי לעיסוקי האתלטיקה שלך..."
"אתה יודע, דווקא חשבתי עליך המון כששכבתי פה..."
"כן? האמת שגם אני עליך... לא יצאת לי מהראש... לא יודע, אף
פעם לא הרגשתי את זה, זה נראה לי קצת מוזר..."
"נכון?! גם לי זה קרה... אבל לא אמרת שיש מישהי שאתה מעוניין
בה?"
"כן, אמרתי ואני עדיין מעוניין בה..."
"אז אולי תספר לי קצת עליה...? מה אתה אומר?"
"טוב, את בטוחה שאת רוצה לשמוע?"
"כן, בטח!"
"טוב אז, במילה אחת היא מדהימה, יש לה שיער שחור ארוך וחלק,
עניים כחולות בצבע של ים, עמוקות, הכי יפות בעולם, יש לה את
החיוך הכי משגע שראיתי והיא חכמה ויפה ממש מושלמת..."
"באמת נשמעת מושלמת... אז למה אתה לא עושה כלום?, למה אתה לא
אומר לה...?"
"את יודעת מה, את צודקת אני באמת צריך להגיד לה..."
"נו אז קדימה, למה אתה מחכה?"
"אני לא מחכה, אני הולך לעשות את זה עכשיו..."
"עכשיו? למה אתה מתכוון?"
"בואי אני אגיד לך למה אני מתכוון ומה בדיוק אני מרגיש..."
"טוב אז תגיד לי..."
"את יודעת ירדן, אני חושב ש..."
"אתה חושב ש...?" מה כבר הוא יכול לחשוב שקשור בי, וברגשות
שלו? הריי לפני דקה הוא אמר שהוא אוהב מישהי... חשבתי לעצמי.
"ירדן, אני..."
"אתה?"
הוא התקרב לחש לי באוזן: "אני אוהב אותך..."
הרמתי את הראש וחייכתי. "אני חושבת שגם אני אוהבת אותך..."
"באמת?!"
"כן... לא רציתי להגיד לך, אמרת שאתה אוהב מישהי אחרת..."
"ירדן, חמודה שלי, לא התכוונתי למישהי אחרת... התכוונתי
אליך."
"אליי?"
"כן, מהרגע הראשון שראיתי אותך חשבתי שאת הבחורה שהכי מתאימה
לי... לא היה לי אומץ להגיד לך את זה עד עכשיו... פחדתי שאת לא
מרגישה אותו דבר, לא הייתי בטוח, אבל עכשיו אני יודע בדיוק מה
אני מרגיש ואני יודע שאני באמת, אוהב אותך..."
"אני חשבתי כל הזמן שאתה מדבר על מישהי אחרת, אתה לא יודע כמה
רציתי שהמישהי הזאת תהיה אני..."
"עכשיו את יודעת, המישהי הזאת זו את."
"אני כל כך שמחה!"
"גם אני... אני באמת מתכוון לזה..."
"אני באמת אוהבת אותך..." אמרתי וחייכתי.
"אז אנחנו?"
"אני לא יודעת מה אנחנו..."
"אנחנו, חברים?"
"אמממ אתה חושב?"
"אני רוצה, אפשר?"
"מושלם, בטח שאפשר."
חבקתי אותו, הוא חיבק אותי בביטחון, חיבוק כזה מדהים, ממש כמו
בסרטים.

שחררו אותי כמה שבועות מאוחר יותר, כל הזמן הזה גיא היה בא
לבקר אותי, כמעט כל יום, החברות שלנו הפכה לאהבה הכי יפה
שהייתה לי... ביום שהשתחררתי גיא נסע איתי לדירת האתלטים שלי
ברמת אביב.
הדירה, מפוצצת בפרחים ודודי שדאג שהכל יהיה ממש מושלם הצליח
בגדול.
עברו כמה ימים וכבר הורשתי להשתחרר מכסא הגלגלים שהדביקו
לי...
ידעתי שבעוד כמה שבועות יש לי את התחרות שרציתי להגיע אליה.
אבל לא נתנו לי לחזור להתאמן, פחדו... ישבתי, גיא חיבק אותי,
ניסה לעודד...
"אל תדאגי מושלמת שלי, את תעברי את זה... אם לא תתחרי בתחרות
הזאת לא יקרה כלום... את לא יכולה לקפוץ ולחזור להתאמן כל כך
מהר. זה מסוכן...!"
"אבל גיאיו'ש אתה לא מבין..."
"אני מבין טוב מאוד. את מסכנת את עצמך ואת הבריאות שלך ואני לא
רוצה שתפגעי. תקשיבי לי..."
אז באמת לא קפצתי ישר והתאמנתי מעט, לאט.
חזרתי לכושר כמעט מלא, ואבל לא ניגשתי לתחרות ההיא, לא
יכולתי...

עברו כמה חודשים והתחרות החשובה באמת הגיעה.
עליתי על המזרון, ברקע שמעתי קולות של אנשים מדברים עליי, על
הפציעה שלי.
פחדתי, זאת הפעם הראשונה שאני מתחרה באמת אחרי הפציעה...
עברה כמעט חצי שנה מאז הפעם האחרונה, אבל אני יודעת שאני
יכולה, עבדתי קשה בשביל להגיע לרגע הזה וגיא תמך בי ולאורך כל
הדרך, אני יכולה לעשות את זה. חשבתי.
גיא תומך בי, אני יכולה לעשות את זה!
הוא ישב שם בקהל, הסתכל עליי, מחייך את החיוך המושלם שלו, שולח
לי נשיקה באוויר. "אני אהיה שם בשבילך, תמיד. אני אוהב אותך,
אני רוצה שתזכרי את זה תמיד! את שומעת אותי, אל תשכחי את זה!"
המשפט הזה חזר לי בראש כל הזמן, איזה בחור מדהים הוא, רק
בזכותו אני עומדת כאן היום.
המוזיקה כבר התנגנה ברקע ואני עומדת על המזרון מתרכזת
ומתחילה...
הדקות עברו כמו נצח, אבל סיימתי.
הכל היה כל כך מושלם, הקהל נעמד על הרגלים והריע לי.
בין כולם ראיתי את גיא.
עשיתי את זה, הצלחתי. והכל בשבילו.
הכרוז הכריז: "במקום הראשון, אחרי פציעה קשה, היא חוזרת עלינו
ובגדול, ירדן!"
הייתי מאושרת, לקחתי את המקום הראשון! אני על גג  העולם
עכשיו.
אין שום דבר שיוכל להרוס לי עכשיו את השמחה, אפילו הדבר הרע
ביותר.
ואז גיא הגיע, הוא ודודי...
גיא חיבק אותי הוא היה הבן אדם הכי מאושר שראיתי.
"עשית את זה מושלמת שלי!!! הצלחת!"
דודי הרים אותי על הידיים, וחגגנו כל אותו הלילה...
לפנות בוקר חזרנו לדירה שלי, אני וגיא.
פתחתי את הדלת על המיטה בחדר שלי, עלים של ורדים.
מלא נרות דלוקים בחושך מאירים פינות בחדר ופתק קטן על המיטה,
פתחתי אותו.
הייתה שם ברכה אם תרצו לקורא לזה ככה.
קראתי:

  אהובתי.
איך במקרה נפגשנו, איך לא ידענו.
איך האהבה כשפה אותנו, איך בין לילה התאהבנו...
את לא ידעת את שמי, אני לא את שמך,
רק מצאת מפתח שאת מנעול ליבי יפתח ואותי יכשף.
               אוהב אותך תמיד!
                                שלך
                                   גיאיו'ש.



חבקתי אותו.
הוא אמר לי שהכל יהיה בסדר.
הוא הבטיח לי שאין לי מה לדאוג ושהוא יגן עליי מכל דבר ודבר
בעולם.
הוא אמר שלעולם לא ייתן לאיש לפגוע בי...
שאני יכולה לסמוך עליו, נשק לי אמר: "ירדנו'ש, את הכי מושלמת
בעולם, מושלמת שלי, ואני אוהב אותך."
אז ידעתי שהכל באמת יהיה בסדר, אחזור להתאמן כמו שצריך ומי
יודע אולי עוד אקח מדלית עולם...
אבל מה שבטוח, לי את הדבר המושלם ביותר בעולם כבר יש...!