[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מייקל בלק
/
האהבה לעוגת השוקולד

"כה כבדה לילד בן שש," אמרה האם "אל תדאגי, הוא יסתדר." ענתה
הדודה. הילד הקטן, שער חום נופל על פניו השובבות, נאלץ לסחוב
את העוגה. "זה רק שני רחובות" הוסיפה הדודה. "נכון, גש, דני".
דני לקח את העוגה העגולה והגדולה, עטופה בכלום מלבד מכסה
הפלסטיק השקוף שעל צלחת הפלסטיק החומה וידיו של דני המקיפות
אותה מסביב ומצמידות אותה לחזהו שלו. "קר בחוץ, תלבש מעיל"
אמרה הדודה. האם שוב התרגזה, היו אלה שורותיה להגיד, איך זה
שהדודה לוקחת על עצמה את התפקיד החשוב שלה? רק בגלל שלאחות
החוצפנית של אימא אין ילדים משלה (היו לה, דני, אבל אתה עוד
קטן, לא נספר לך על תאונת הדרכים...)
דני לבש את המעיל, נעל את נעליו בעודו בוהה בעוגה שהשאיר על
מדף ליד דלת הכניסה. המדף שעד לא מזמן אפשר היה לעמוד מתחתיו
ולמדוד גובה. עכשיו הוא כבר בן שש, הוא אפילו לא נכנס מתחת
למדף! הוא תמיד רצה להיות יותר גבוה מהמדף וביום הולדתו האחרון
הלך במיוחד לבדוק את התקדמות צמיחתו. הוא צמח יפה והיה מוכן
יותר מיכל ללכת לכיתה א' שלו אחרי הקיץ הזה.
הילד יצא את הדלת, אוחז בעוגה כמעט בין שיניו. האם אפתה את
העוגה לכבוד יום ההולדת של אחיו בן ה12. הוא לא רצה שיבואו
אימא ואבא והלך לבית של הדודה לעשות מסיבה. הדודה באה אליהם.
(כמו כל ערב כמעט, מפני שהיא ממש בודדה, לפי מה שאימא אומרת).

העוגה כיסתה חצי משדה ראייתו. הוא הלך לאט מאוד ונעצר כל כמה
זמן בשביל לבדוק אם העוגה בסדר.  אנשים גבוהים בלבוש יפה נעצרו
ליד דני העובר במדרכה בשביל לבדוק אם הוא בסדר. סבתא אחת אפילו
רצתה לעזור לילד הקטן אך הוא ידע שאסור להכביד על סבתות ומה
שעוד יותר אסור, זה, לדבר עם זרים. דני חייך חיוך רחב, אמר
"לא, תודה, אני מסתדר" והמשיך לפסוע בעדינות כאילו מפחד לדרוך
על נמלה.
העוגה הייתה מצופה בשוקולד סמיך, כמו שהוא בדיוק אוהב. היו
פצפוצי שקדים מלמעלה והריח היה מאלף. דני הבחין לפתע שקצת קרם
מגיח לו ליד העוגה והחליט להשחיל אצבע בכדי לטעמו. הוא פנה
לצעד המדרכה והתיישב על גדר אבנים נמוכה שהגנה על הדשא הירוק
של אחד הבתים ברחוב מהגזים של המכוניות. הוא פתח את המכסה
השקוף, רק קצת, וריח מתוק של אהבת אם נכנס עמוק לנחיריו. הוא
הכניס את אצבעו מתחת למכסה, כמו גנב הפורץ בחשאי לדירה של אדם
עשיר, כך גם אצבעו מלקטת את הקרם הכהה, המלא פצפוצי שקדים
טעימים. ואז הוא מכניס את אצבעו לפיו, מרגיש שחטא אך עם זאת
מרגיש שמכפר על חטאיו מפני שאוהב את מה שאצבעו השליחה האמיצה
הביאה מאזור העוגה. החליט לטעום עוד קצת, אצבעו מתקרבת יותר
ויותר לעוגה עצמה, פיו נפער לרווחה... הוא בלע את השוקולד
ונעצר. מתנגד לרצונו האמיתי, סגר את המכסה השקוף כשם שדלתות
מוזיאון נסגרות על פניו של סטודנט סקרן, הרים עצמו מהגדר הקרה
והמשיך לנוע בצעדיו האיטיים, בוהה בעוגה המושכת.
תאכל את העוגה, ותגיד להורים שהפלת אותה בדרך... למה הם שולחים
ילד כזה קטן להביא עוגה כזאת גדולה? למה האח או אחד מהחברים
שלו לא יכולים לעשות את זה? ההורים לא אוהבים אותי כמו שהם
אוהבים אותו... פעם זה היה הפוך. עכשיו הוא כל הזמן עם החברים
שלו ואין לו זמן אליי. אני אוכל את העוגה ואגיד שהיא נפלה.
בהלכו, פתח את המכסה והריח שוב פעם את הניחוח הקריר של ציפוי
השוקולד על הביסקוויט הרח. עתה הריח הזה הורגש כריח של שנאה
מצעד אמו, או יותר נכון, אהבה מופרזת לאחיו המבוגר. דני השחיל
את אצבעותיו אל מתחת למכסה, מתרכז בעוגה ואינו מסתכל על המתרחש
ברחוב ולפת חתיכה מהביסקוויט, מלכלך בקרם את קצות אצבעותיו. זה
היה טעים.
ואז תמונות החטאים הופיעו מול פניו. הוא ראה את אביו ואמו
מעליו, גבוהים מתמיד, האח מעוצבן, גם הם. נוזפים בו, צועקים
עליו. הוא סגר את העוגה במהרה והגביר את קצב הליכתו. הוא הרגיש
שפן יעצור ישלחו ידיו החוטאות לקחת עוד מהעוגה ואז כבר יהיה
מאוחר...
ממש לידו רץ בחור צעיר שפספס את האוטובוס. הבחור דחפו אל הצעד
והעוגה כמעט נשמתה מידיו. דמעות קלות של רוגז ועלבון נראו על
פניו של דני. אך הוא התגבר, הוא הריי ילד גדול ומבוגר ואין זה
מתאים לגילו להשמיט אף לא ודמעה אחת. הוא זז לצעד שמאל, מתרחק
מהכביש ומקלל, בראשו, את האיש שכמעט הפילו על המדרכה, בקללת
פספוס האוטובוס. האיש אכן לא הגיע לאוטובוס ואז עלה לדני רעיון
אחר לראש והוא התחיל לבכות שוב. אולם היה זה בכי חלש אך מחשבתו
נראתה כואבת במיוחד: האיש פספס את האוטובוס, הוא רץ אליו ואני
כמעט נפלתי, אבל הוא פספס את האוטובוס, לכן כמעט ונפלתי לחינם.
דני מצא לעצמו גדר נוספת להתיישב בה והתחיל לנחם את עצמו בכך
שהוא ילד קטן שלא יכול לסחוב את העוגה הטיפשה הזאת שני רחובות
שלמים! אולי, אם הוא יוכל ממנה, היא תהיה יותר קטנה ולא כבדה
כל-כך והוא יוכל להביא אותה למסיבה. דני הכניס את אצבעותיו שוב
לאזור בו הריח גורם לסחרחורות ולפט קצת מן העוגה. אכל ואז חזר
על הפעולה. הוא הרגיש עייף ותשוש מההליכה הארוכה והיה גם די
רעב. שפתיו נתמלאו פירורים, פירורים והוא ניגבם בשרוולו. (אימא
לא תראה, אז מותר).
ואז הוא נזכר בעוול שנגרם לו ע"י האיש הרע שניסה לתפוס את
האוטובוס. ושוב דמעה התחילה לצבור מהירות על אחת מלכיו. והוא
שב ולקח חתיכה נוספת מהעוגה שהיה אמור להוביל בשלמותה למסיבת
אחיו (אבל מכך שכח).
הוא עבר מספר צעדים נוספים, הביט בעוגה אשר הפכה לבערך כשלושת
רבעים ממה שהייתה לפני כן. הצער חלף כלא היה ולפתע נהיה דני
נחוש בדעתו להוביל את העוגה למסיבת אחיו בתירוץ שהרעב התקיפו
לא מוכן ושהיה הוא על סף אובדן הכרה ולכן נאלץ לקחת קצת מהעוגה
ולכן, הרשה לעצמו לקחת עוד קצת ועוד קצת עד שגודל העוגה הצטמצם
לחצי ופניו נראו כמו התחתית המוקרמת שנשארה מאותו החצי האבוד
במרחבי כיבתו. האהבה של אמו חזרה בניחוחה כאשר התיישב שוב על
אחד מהגדרות בכדי לקחת טעימה נוספת ואז נזף בו מצפונו שעד כה
לא שם לב לגודל העוגה. המצפון היה תקיף במיוחד ונראה בדמות
אביו הכועס עליו. המצפון אמר כי ישנם אנשים שבהם צריך להתחשב
ושאסור לטעום יתר על המידה ושבגלל זה עכשיו בטנו הכואבת כאבי
תופת ושהוא בעונש לזמן רב וכד'...
מבטו של דני נראה כמצטמצם וחוזר לגיל נמוך יותר מכל נזיפה עליה
חשב. הוא כיסה את העוגה, חיבקה בשני ידיו שהיו כל-כך חלקלקות
עתה והמשיך לצעוד לעבר בית דודתו.
"זהו," אמר לעצמו בקול, "יותר בלי ביסים." ובהה בעוגה. הוא
המשיך פוסע לאט, שלא יעבור איזה טיפוס וינסה להפילו. בראותו
תחנת אוטובוסים, אף התרחק עד כדי נגיעת מרפקו בזכוכית של
חלונות הרואה של אותן החנויות שתמיד עוברות לצדו בדרכו לגן.
(ומהשנה הזאת כבר בדרך לבית הספר! חשב לעצמו).
בית דודתו נראה מולו. בית אפור, ככל הבתים, חלונות רבים לו
וארבע קומות. עתה יהיו מדרגות. הוא יצטרך לפסוע לאט. בהתחלה
חשב כי יקרא למישהו באינטרקום, אך עתה, לאחר חטא שכזה, החליט
לעלות במדרגות לבד. הוא הסתכל מבט חטוף על העוגה ושם לב, לפתע,
כי הרבה פחות מחציה, נשאר. הוא נדהם לנוכח תגלית זו מפני שזכר
כי את העוגה לא אכל מאז שהחליט... ואולי הוא אכל כל-כך הרבה
לפני זה? עכשיו זה כבר לא משנה. עכשיו נשאר רק להביא אותה
ולקוות שלא יקבל את עונשו. הוא נשאר עומד על המדשאה, מול הבית,
מחפש את החלון שממנו אמור לבוא רעש המסיבה. הוא לא מצא אותו
והתחיל לפחד שייאבד את שיווי משקלו ולכן פסע הלאה להדליק את
האור בחדר המדרגות.
התפוס במדרגות היה קשה מכפי שתיאר לעצמו. העוגה, או יותר נכון,
מגש העוגה, הסתיר את רגליו. הוא עבר כבר 2 קומות והיה באמצע
המדרגות לקומה השלישית, בה גרה הדודה המעצבנת ששלחה אותו לכאן,
ואז נכבה האור. הוא ניסה לאחוז במעקה, אך ידיו אשר שומנו היטב
מהקרם של העוגה, החליקו והוא הרגיש את העוגה נופלת מהיד השניה
שאותה הציב מתחת למגש. שיווי משקלו אבד והוא נפל שני מדרגות
אחורה והעוגה נפלה לחריץ שבין כל הקומות. הוא תמיד עמד עם
חבריו בקומה הכי גבוהה וירק אל החריץ הזה.
האור נדלק, מישהו כנראה הלך בעקבותיו.
למטה עלה במדרגות האיש שפספס את האוטובוס. הוא גר בבניין הזה
כבר מספר שנים ומזמן שם לב לשכנתו המעצבנת שגרה לבד אך כל הזמן
מביאה חברות שיעשו רעש וישחקו בפוקר. על פניו הייתה ארשת של
כעס. הוא עלה במדגרות לאט מאוד, מפני שלא ראה הרבה מלפניו.
עוגת השוקולד (שאת טעמה דווקא אהב) טפטפה מפניו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-כמו שפרות
מחרבנות!



זוזו לסטרי מציג
לאפרוח ורוד את
המציאות


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/03 2:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מייקל בלק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה