תארי לעצמך שאת מעיינת לך בעיתון היומי, ערב חמישי אחד ואז
רואה את המודעה שחיכית לה כל-כך הרבה זמן: "יום שישי, במועדון
מור, מסיבת רווקים/רווקות - את בני/בנות הזוג, נא להשאיר
בבית". אני בטוח שאת כבר מזמן רוצה להכיר מישהו. ובכל פעם שאת
באה לאיזו מסיבה, כל הבחורים החמודים האלה, כבר רוקדים עם
הבנות. ואליך נטפלים כל מיני נודניקים שאפילו לא יודעים להזיז
את התחת.
אז תארי לעצמך שכבר יום שישי ואת אחרי מקלחת, מסדרת את
הצווארון בחולצת הכפתורים הסגולה שכפתורה העליון פתוח
בכוונה... כמה בנים לדעתך בכלל ישימו לב על הכפתור הזה? את
מעריכה שכולם. והנה את מסרקת את שערך הארוך, החום, שיורד
לכתפיך העדינות. ועכשיו את שמה קצת איפור - לא להגזים, בנים לא
אוהבים מכשפות! זהו. את מוכנה לצאת.
המועדון, ככלל המועדונים, נמצא בפלורנטין, בחור עזוב בין מפעל
טקסטיל ישן לבין בניין המיועד להריסה. המוסיקה נשמעת די בסדר.
וזה ברור שלא המוסיקה היא זו שהביאה לכאן את כל האנשים.
דבר אחד ששמת אליו לב במסיבות הרווקים האלה, הוא שכאן האנשים
משקיעים כל-כך הרבה מאמצים בלהראות "נורמאלים" לחלוטין ועם זאת
"מיוחדים" יותר מכולם. הבנים כאן מנסים לעבוד על הקטע של הבחור
הרגיש. הבחורות... כל אחת והקטע שלה. את, למשל, חושבת לשחק את
הקשה להשגה. לפי הנסיון שלך - אמנם יותר קשה למצוא את הבחור
המתאים, אבל אלה שנגשים הם הכי קלאסה שיש. האמיצים.
בחוץ קצת קר. תודי לאימה שהכריחה אותך לשים את הסריג השחור
אחר-כך. את מחבקת את עצמך, על-מנת להתחמם, מוציאה הדי קור
מהפה. כשאת נזכרת איך קוראים לזה בעברית "הבל פה", את משום מה
מפסיקה. הכסף מוכן ביד. המסיבה זולה יחסית - 30 ש"ח לאדם. הם
כנראה מנסים להרוויח על האלכוהול בפנים ועל "רווק מביא רווק".
כשאת נכנסת לבפנים, את רואה הרבה חברה שיושבים בצדדים, בספו ת
הנוחות. אלה שרוקדים זה הרווקים שבאו "בזוגות". 2 חברים שבאו
לתפוס כוסיות, 3 בנות שנמאס להן מהערסים בשכונה, קבוצת כדורגל
שלמה שבאה להתפרע וכד'.
ככל שאת מסתכלת עליהם, את מתחילה להבין שיש כאן יותר בנות מאשר
בנים. ואלה, החמודים מביניהם - רוקדים בחבורות. את שמה לב
שכולם כאן נראים די מתוסכלים. רואה את הבחורה ההיא, שם בפינה?
זאת עם החצאית מיני השחורה? היא מרגישה די בסדר. היא מכירה את
השיר הזה שמתנגן ברקע. את רואה איך שהיא מתחילה לנוע, עוצמת
עינים, שפתיה מדקלמות את מילות השיר. היא מתאימה את עצמה לקצב.
כל מילה בעלת משמעות שניתן לסמן - היא מסמנת: "אני", "אותך"...

אני מניח שאת כבר מתחילה להבין פה את הקטע. תנסי לשכוח מהכל,
לשכוח מהצניעות. עכשיו תלכי לבאר, כדי לקנות לעצמך איזה משקה
אלכוהולי חזק, על-מנת להיות קצת יותר "משוחררת". עד שתגיעי
לבאר, כבר תהיה בראשך עלילה שלמה על הבחור החתיך שיזמין אותך
שם למשקה, במקום שתצטרכי לשלם לבד.
את עוברת בין האנשים הרוקדים, לעיתים התאורה מאירה על כמה
פרצופים ורוב הפעמים את נבהלת מהכיעור שלהם. כמה "אמיצים"
ניגשים אליך ומתחילים לרקוד מאוד צמוד ולעשות תנועות מוזרות עם
השפתיים. את מעדיפה כרגע, את הבחור שיזמין אותך למשקה ואת
המשקה שיגרום לך לפחות להתעלם מתנועות השפתיים המוזרות שלהם.
והנה ניגשת לבאר. אין שם תור גדול - המחירים מפוצצים. "מה הדבר
הכי חזק אצלכם?" את צועקת לבארמנית, שהספיקה לשמוע את השאלה
הזאת כבר כנראה המון פעמים היום. "אבסינט" היא צועקת בחזרה.
"תביאי לי שתיים" את מבקשת. הבארמנית עוד תסתכל עליך כמו על
מפגרת, כאשר יוודע לך המחיר של זה והתוצאות. אבל כרגע, לך לא
איכפת. את רוצה להתפרק.
המוסיקה משתנה. הופכת לרגועה יותר. פנסי התאורה מתחילים לחפש
בקהל. הם עושים צורות. הצבע הכחול ומכונת העשן משתלטים על
הרחבה. מכל האנשים, את שמה לב לבחור ההוא, עם הקוקו - הוא רוקד
לבד, באמצע מעגל של רוקדים אחרים. לא בצד, באמצע. עיניו
עצומות. הוא עושה תנועות של מתפלל נוצרי, כפות ידיו נוגעות זו
בזו ומופנות כלפי השמיים. עכשיו הוא מרים את הידיים ובעצמו
מתיישב על הברכיים. ואז, כאשר פתאום המוסיקה הופכת לקצבית הוא
קם והולך. הפוזה של הרגשן לא תעבוד פה.

כשאת חוזרת הביתה, לבד, ונזכרת במסיבה, את רואה תמונה שונה
לגמרי. חבורה של זומבים, אשר מסתובבים בבית הקברות, בחיפוש
אחרי הקבר שלהם. בעיניהם מבט סתמי, מטומטם, ריק. והתנועות שהם
עושים - מונוטניות ולא מיוחדות. כל אחד ואחת שם מנסים להיות
מיוחדים, אבל לא יותר מדי - הריי הקו שמפריד בין "מיוחד"
ל"מוזר" הוא דק ביותר.
כאב הראש מה"אבסינט" מזכיר לך על המחיר שגרם לך ללכת הביתה
ברגל ולא לנסוע במונית ועל הבחור החמוד שלא בא לשלם עליך.
אז את מבינה, שמסיבות רווקים הן לא בשבילך ושעדיף לחכות לבחור
הזה, שיבוא בעצמו ויכבוש את ליבך. את נכנסת לקבר שלך, מכבה את
האור והולכת לישון.