למדתי לשנוא בשקט... כך אני זוכר את כיתה י"א במקיף ג' באשדוד.
באמת שנה קשה, אין מה להגיד. והמחנכת, המחנכת שנאה אותי יותר
מכל דבר אחר בעולם. סובייקטיבי? אולי. נפגע בקלות? יכול להיות.
אבל את זה כבר אתם תשפטו.
היא נראתה טוב. את זה אני זוכר מצוין. היה לה שער ארוך ושחור
עד לכתפיים, פנים תמימות כשל בחורה שרק סיימה אוניברסיטה ובאה
להבחן לתפקיד מורה והגוף שלה היה פשוט מושלם.
אבל מאחורי העיניים האלה הסתתר שד. היא אף פעם לא הסתירה את
דעותיה הפוליטיות וגם לא חשבה לנכון להסתיר את עצם העובדה שהיא
שונאת איזה תלמיד או תלמידה. הבחנתי בזה כשלראשונה פגשתי אותה:
היא חייכה לפני הוריי, אמרה להם "שלום, קוראים לי חדווה מירון,
אני המחנכת של הבן שלכם ואני גם הרכזת של אנגלית, ככה שאם יש
לו בעיות עם אנגלית תמיד תוכלו להרים אליי טלפון". ההורים שלי
הבינו ישר שהיא ממש צבועה. אני החלטתי לתת לה צ'אנס. חשבתי, לא
כל-כך התחשק לי לקבל 20 במגן באנגלית וחוץ מזה הייתה לה השפעה
חזקה מדיי על המורים בביה"ס ואני לא רציתי להרוס לעצמי גם את
שאר הציונים.
בשנאה שלה כלפי התלמידים הבחנתי עוד בכיתה י' כאשר היא כל הזמן
נטפלה לילדה אחת בכיתתי - ענת שמה. כשמול כל הכיתה הייתה צורחת
"ענת, צאי החוצה!" - "אבל למה?! מה עשיתי המורה??" - "דיברת.
צאי החוצה!" - "אבל כולם דיברו!" - "את רוצה שאימא שלך תתקשר
אליי?" והיא ידעה שהאימא של ענת היא השטן בכבודו ובעצמו ושענת
ממש לא רוצה להישרף בגיהינום לפני שחיה את שנותיה בכדור הארץ.
אז גם ענת למדה לשנוא בשקט. מדיי פעם הייתה ניגשת אליי ואומרת
לי "אני לא יכולה יותר... מחר אני הולכת להרוג את הבת זונה
הזאת!" ואני לא הבנתי. מה כבר המחנכת שלי עשתה לה? ואז גיליתי
שענת יצאה עם בעלה של המחנכת שלי... זה היה מצחיק - ילדה בת 16
יוצאת עם גבר בן 35 ואישתו מקנאת בהם! אז אמרתי לענת שיש לה
יותר כוח ממה שהיא חושבת, שהיא תמיד תהיה מסוגלת לתבוע את בעלה
של חדווה מירון על אונס קטינה... ענת הביאה לי סתירה ובצדק,
אבל תמיד נשארה האופציה הזאת, נכון?
והנה עברה שנה. ענת "זרקה" את אדון אבי מירון, חדווה עזבה את
ענת למנוחה ואימא של ענת המשיכה לנהל את בית איי. בי. אם.
הישראלי (אומרים שלבית הזה יש 48 קומות מתחת לפני האדמה...
פתאום זה נשמע לי מאוד הגיוני).
בסוף השנה שעברה הייתי מאחר לכיתה ולפעמים גם לא מגיע
לשיעורים. אבל בחודש האחרון של הלימודים כבר יצאתי מזה וחוץ
מזה הייתה לי סיבה וחדווה ידעה - בעיות במשפחה, ההורים שלי
חתמו הסכם עם אימא של ענת...
לא היה לי מושג שהמבט התמים הזה ב-1 לספטמבר, המבט עם העיניים
הכחולות כהות בקצפת, היה מבט שבוחר לעצמו את הקורבן הבא לשנת
הלימודים, כיתה י"א.
זה לא יכול להיות שאול כי שאול אידיוט והוא בחיים לא ייעלב ממה
שהיא תגיד לו. זה לא יכול להיות בני כי בני חכם ושקט מדיי ואם
המורים האחרים ידעו שחדווה יורדת עליו זה הסוף שלה. זאת גם לא
יכולה להיות הרוסייה הזאת, לאריסה, היא שקטה וגם לא מבינה שום
דבר בעברית אז לא יהיה מעניין לרדת עליה. בקשר לעבריין ההוא,
מוטי, אין טעם אפילו לחשוב עליו כי הוא באמת יביא את כל החברים
מהשוק וישפד לבעלה את הצורה. ובכן, מי נשאר?
בעוד שההורים שלי שותים שמפניה במסיבת עיתונאים בלוס אנג'לס
ומודים על כך לאימא של ענת, חדווה מריצה אותי להביא לה קפה
מחדר המורים (עניין אשר הוא הרפתקה בפני עצמו מפני שכדי להשיג
אישור כניסה לחדר המורים, אישור שחדווה שחכה לכתוב לי, אני
צריך ללכת לשרת ולהסביר לו את הכל בערך 5 פעמים עד שהבנאדם
יקלוט. אחר-כך הוא יגיד לי "אהההההה" בצורה הכי דבילית שאפשר
וילך לחפש תפוחים בדבש לראש השנה). כשלבסוף אני חוזר עם הקפה
היא אומרת שהוא קר ומגעיל וכל הכיתה צוחקת עליי ואז היא מבקשת
שאביא את הבחינות מהמשרד שלה למעלה... אז אני עולה 4 קומות
במדרגות, תוקע את כל צרור המפתחות אחד אחרי השני לתוך דלת
המשרד, כשלבסוף אני מוצא את המפתח הנכון אני מגלה שהדלת הייתה
פתוחה והמשרד נפרץ. אז אני רץ לחדווה לדווח על המעשה - חדווה
מצידה מאשימה אותי ואומרת לי שלא יכול להיות ושום דבר לא נפרץ.
אך כשהיא מגיעה למשרד שלה... אז באמת מתחיל שבוע קשה בשבילי.
הלוואי שהייתי מכיר את אימא של ענת.
"למה שרפת את הפח שליד המזכירות?" היא צועקת אלי לפני כל הכיתה
בבוקר הבא. זה נכון, הייתי עוסק בוונדליזם לפני מאה שנה בערך,
אבל זה קרה רק פעם אחת ואני עדיין לא סולח על זה לעצמי.
"אני..." בגמגום חסר-אונים מנסה לענות לה "אני... לא שרפתי
כלום..." בעצם, לא היה שם פח... אחרי ששרפתי אותו בכיתה ו'. לא
העיפו אותי אז מביה"ס כי אימא של ענת הייתה המנהלת והיא מאוד
אהבה אותי. לא יודע למה. "אבל אין שם פח..." עניתי לה. חדווה
הסתכלה עלי כעל מאושפז פוטנציאלי בבית משוגעים ואמרה שלא אתחצף
בחיים ושהיא יודעת יותר טוב ממני ושאין לי שום מושג באומנות
מודרנית (?!).
היא לקחה אותי בידי והוציאה אותי מהכיתה. הילדים בכיתה צחקו.
הלכתי למזכירות וגיליתי שם שלולית של פלסטיק לבן... באמת שרפו
שם פח. אבל זה לא הייתי אני! אני הייתי רק האדם שניקה את
השלולית במשך כל אותו היום לאחר מכן ואותו האדם ששילם מהכסף
שהשאירו לו ההורים לאוכל על פח חדש. למה לא אמרתי לה כלום?
חיכיתי שהוריי יחזרו.
ואז הגיע התור של המבחן בבקרה אלקטרונית. אני מוכן להישבע
שעשיתי אותו על 100 ולא על 56 כפי שמר קוטרנציק כתב לי על הדף
הכחלחל. ראיתי אותו פעם נכנס עם מפתח לחדרה של חדווה...
קנוניה! בשלב הזה התחלתי להשתגע: החלטתי שמדובר בקנוניה של
חדווה מירון ועוד כמה גופים חשובים כדי להפליל אותי ולהעיף
אותי מביה"ס. באותו זמן, בגלל דיכאון ההשפלה שעברתי (הצרחות של
חדווה עלי בפני כל הכיתה, ההתנהגות שלה כלפי כל האחרים לעומת
ההתנהגות כלפי, הדרך שבה לא נתנה לי לצאת מהשיעורים ובו בזמן
הוציאה אותי משיעורים חשובים כדי לנצל בשביל עצמה... היו לי
המון טענות ולא היה לי למי לפנות. היועצת הייתה החברה הכי טובה
של חדווה. היא הייתה גם החברה הכי טובה של בעלה, אבל זה לא
ענייני).
ההורים שלי עדיין לא חזרו מלוס אנג'לס. חדווה גרמה לי כבר
לעשרות של התמוטטויות עצבים ופעם אחת אשפזו אותי בבית חולים
כאשר דקרתי את עצמי ביד וחיכיתי שכל הדם יצא. כבר נמאס לי
לראות אותה, הפנים שלה הפחידו אותי, השם שלה הגעיל אותי וידעתי
על כל רומן שלה עם כל תלמיד והורה מבית הספר (כולל הרומן עם
האימא של ענת).
באמת שלמדתי לשנוא בשקט. הייתי שק האגרוף שלה וכבר הפכתי לשק
האגרוף של כולם. הפנים שלי הלבינו בתקופה האחרונה ושמתי לב
שהשער שלי נושר בכמויות עצומות. אבל למרות זאת, המשכתי ללמוד
כהרגלי ואפילו הצלחתי לשמור על רמה של נכשל אחד פחות מכל
האנשים בכיתה. (ולא אפרט על כך יותר).
את שיעור האנגלית ההוא לא אשכח בחיים. חדווה, באותו הבוקר,
הופיעה בשיא תפארתה: בהתחלה היה ברק חזק, אחר-כך רעם, לאחר מכן
כל החדר התמלא בערפל שחור וסמיך ואז היא יצאה אל מתחת לפני
האדמה. אמרתי לה שהיא שחכה לנגב את שאיריות הדם משפתה התחתונה
ובלי שום סיבה נזכרתי לפתע בהוריי שבלוס אנג'לס.
הרגשתי שהמשפט הבא שיצא לי מהפה יהיה "יס מאסטר". ובכן, כמו
תמיד נאלצתי לקרוא את הסיפור שבעמודים 666 - 13, בקול רם. כמו
תמיד נאלצתי לענות גם על כל השאלות של שיעורי הבית. וכשלפתע
התחילו לכאוב לי התפרים שעל היד (אותם התפרים שעוד לא הורידו
לי מאז שדקרתי את עצמי) ואיבדתי לרגע את הריכוז, היא אמרה לי
שמעכשיו אני מגיע לבית הספר כל בוקר ב-7:00 ומחתים את השרת...
וככה במשך חודש או עד שההורים שלי יחזרו מלוס אנג'לס ויוכלו
לבוא ולדבר אתה.
רציתי לבכות. הרגשתי את הפלולה של אהוד ברק עולה לי בגרון
ומדגדגת שם את העצבים. הרגשתי מושפל, נחות, מסכן... וכל אותו
הזמן אמרתי לעצמי "בת זונה... בת זונה... בת זונה..." ומאוד
רציתי שהיא תשמע את זה.
ואז, כאשר היא ריכלה עם הכיתה על איזה בחור בלונדיני מ-י"ד,
היא שמעה את זה. "מה אמרת הרגע?" היא שאלה אותי. עניתי שלא
אמרתי כלום כי כל זה היה רק במחשבות שלי. והתחלתי לחשוב שבאמת
זה נפלט לי מרוב שחשבתי על זה חזק. ואז ענת אמרה "הוא באמת לא
אמר כלום המורה". והפלולה של ברק נחתה בחזרה למקום שאליו היא
שייכת כי סוף כל סוף קיבלתי תמיכה ממישהו בכיתה. ואז היא שאלה
את בני, החכם שישב לידי, אם אמרתי משהו והוא אמר לה שלא. היא
אמרה שהיא רוצה את כולם בספרייה, שכולם יכינו לה עבודה בהיקף
של 20 עמודים למחר, על המילה "זונה". כל האנשים בכיתה התחילו
לצחוק. אחרים שאלו למה בפליאה. החיוך שלי, שכבר הפך לדבר יותר
נדיר ממוטציה של פרה עם שתי ראשים, התחיל לעלות על פניי. "אתה
אמרת לי בת זונה" אמרה חדווה. יש לציין שעל פנייה הייתה שלווה
תמידית והיא לעולם לא הסגירה את הרגשותיה דרך הבעות הפנים. היא
נראתה שקולה ומחושבת לגמרי במה שהיא עושה ושאין אפילו טעם
להתווכח עמה. אבל הכיתה ידעה בבירור "הוא לא אמר לך שום דבר"
אחרים הוסיפו שאם היה אומר, היה צודק.
חדווה קמה ויצאה מחדר הכיתה באותו בוקר, מחזיקה בידיה את רשימת
המילים שכביכול אמרתי לה בשיעור: "כלבה מדממת, זונה מסריחה, בת
זונה שעירה, מלקקת חרא" ועוד. המנהל רצה להעיף אותי מבית הספר,
אבל כל התלמידים בכיתה אמרו לו ששום דבר כזה לא קרה.
באותו ערב התקשרה אליי ענת וסיפרה לי שאימא שלה גמרה עם חדווה
יום לפני זה. כאשר כיביתי את הטלפון, הסתכלתי על התקרה והגוף
שלי התמלא אנרגיה חיובית. "תודה לך אימא של ענת" אמרתי לעצמי
בשקט ואז הוריי צלצלו בפעמון הדלת.