יואב

יואב מאוהב בבחורה מסתורית כבר חמש שנים; זה התחיל בשלהי ימי
שבעיסטיותו, ונמשך לו עד עצם הזה, דרך הצבא והטיול למזרח
והאוניברסיטה, ואין לו מושג מי היא, או איך קוראים לה, או איך
היא נראית. בניגוד להרבה בחורים אחרים בגילו, שנמצאים במצב
דומה כביכול, יואב לא מאוהב בבחורה דמיונית. הוא מאוהב, רובו
ככולו, בבחורה אמיתית, בשר ודם, שרירה וקיימת. הוא יודע מה היא
הכי אוהבת לאכול, יודע איזה סרטים היא אוהבת ואילו ספרים היא
קוראת. תאריך יום ההולדת שלה חרוט לו בזיכרון וכל שנה הוא סובל
ביום הזה סבל אינסופי, ביודעו שאינו יכול לשלוח לה פרחים, או
אפילו לצלצל ולהגיד מזל טוב. ברור לו כשמש מה היא רוצה להיות
כש"תהיה גדולה", או מתי היא קמה בבוקר, מביטה דרך החלון,
ויוצאת לטיול בכרמל. ה-כל הוא יודע עליה. הכל, למעט שמה ואיך
מוצאים אותה. כבר חמש שנים שיואב יוצא עם בחורות, שוכב איתן,
לפעמים אפילו מנהל "כמעט מערכת יחסים", אבל ראשו וליבו אינם עם
מי שלצדו. כל מה שהוא רואה לנגד עיניו, זה אותה.

ההתחלה
לקראת סוף כתה יא', יואב עדיין היה הבחור הכי פופולרי בשכבה.
כל הבנות רצו לצאת איתו. אפילו כמה שמיניסטיות. הוא היה גבוה,
אתלטי, מרשים ויפה. היו לו שרירים מדהימים. לא הייתה בחורה
אחת, בכל בית הספר, שיכולה הייתה להרשות לעצמה להתעלם ממנו.
ויואב ידע את זה וניצל את זה, כל אימת שיכול היה. באופן מפתיע,
ואולי לא, זה לא הוריד מרמת ההערצה העיוורת אליו. כו-לן חשקו
בו, והוא עשה בהן ככל שרצה.
גם לירון רצתה את יואב. היא שלחה את נוגה, חברתה הטובה
והביישנית, להעביר את המסר בשמה. אחר הצהריים לח אחד, באימון
כדורסל, נוגה ביקשה מיואב לגשת איתה לפינה לדבר. יואב עיקם את
האף. נוגה הייתה שמנמונת. היו לה תלתלים. השיער שלה היה בגוון
חום משעמם כזה. לא היה לה חיוך כובש, או חזה מרשים, או פרופיל
מהפנט. לא הייתה לו שום סיבה להקדיש לה ולו דקה אחת של חסד.
אבל נוגה התעקשה, ובלית ברירה, הוא הסכים. כשאמרה שהיא פונה
בשם חברתה לירון, נרגע. לירון הייתה פצצה. גוף מדהים, שיער
שחור גולש וארוך, עיניים אפורות וחודרות. עם לירון אפשר להעביר
כמה ערבים של הנאה מובטחת.
והוא צדק.
שלוש פגישות מהנות, שתיים מהן כוללות סיום סוער ומספק של הערב
- והוא עבר אל העונג הבא, בלי להביט לאחור.
שבוע אחר כך, כשהוא כבר עם דנה, שבאה אחרי אסנת, שהייתה אחרי
לירון ( טוב, האמת היא שדי במקביל, אבל למה להיות קטנוניים? )
שיחת טלפון. קול מסתורי ולא מוכר. יואב מפתח שיחה. למה לא? הרי
הוא יואב. כולן רוצות אותו. מה אכפת לו לשוחח עם עוד זיון
פוטנציאלי?
והשעות עוברות, וכבר אמצע הלילה, והיא מתנצלת, אומרת שהיא
עייפה ומנתקת. הוא שוכב ער במיטה עוד קרוב לשעה, מדמיין אותה.
כמעט מרגיש. היא לא רצתה להגיד לו את שמה, או מנין המספר. אחרי
כשעה הוא נרדם. בסדר, אז יש לה קול מיוחד. נו, אז היה שם
חיבור. בנות יש הרבה, בלי עין הרע, ואין בכל העולם צייד
כמוהו.
למחרת בבית הספר, דנה ניגשת אליו בפנים כעוסות.
"איפה היית אתמול? חיכיתי שעות!"
הוא מחייך עם שיניו הצחורות, שולח יד ומלטף את קווצת השיער
שלה, שברחה מאחורי האוזן, מחזיר אותה למקומה. היא נועצת בו
עיניים גדולות וכואבות. שפתיים חשוקות בכעס, המתפוגג לכאב, אט
אט. הוא רוכן לעברה, מרפרף בנשיקה. דנה סולחת.
עוד שבוע עובר. בדיוק באותו ערב היא מתקשרת שוב.
"אני חייב לצאת" הוא מחייך לשפופרת.
"אני יודעת..." היא משיבה, חיוך מסתורי ברור כשמש מנצנץ מבעד
למילים.
"סיבכת אותי בצרות אז, עם דנה." הוא מוסיף, לאחר הפוגה קלה.
"אבל יצאת מזה יפה" היא מחזירה לו.
"כן, אבל..." הוא מנסה, אך היא אינה נותנת לו לסיים. "אבל -
מה? גם ככה עבר רק שבוע, והערב לא דנה מחכה..." והיא צוחקת.
ויש לה צחוק פעמונים. וקול של פיה. ומלים מצחיקות, שובבות,
מקניטות, מרגיעות.
וסמדר מחכה בבית, לבושה ומסורקת וריחנית. ואז מנסה לצלצל, אבל
הקו תפוס, תפוס, תפוס. וסמדר נרדמת עם האיפור היבש והמרוח,
אחרי שבכתה לתוך הכרית.
"וואו, תראה מה השעה! אני חייבת ללכת..." היא אומרת.
"חכי רק עוד רגע, לאן את רצה?" הוא מתרה.
"השעון כבר מזמן צלצלל חצות והפכתי לדלעת."
שוב צחוק הפעמונים מהדהד.
"אבל רק תגידי לי מה..." הוא מתחיל מאוחר מדי. "טווווווווו"
חזק קוטע את שטף דבריו.
ביום השישי הרביעי שזה קורה, והוא מפסיד פגישה, וכבר חושב עליה
רוב שעות היום, לא רק כמה שעות טרם עולה בידו להירדם, הוא
מתחיל לחפש. מי זו יכולה להיות, מי הנערה שמשגעת אותו כך?
הוא כבר מכיר את השעה שלה. הוא יכול לצאת מהבית קצת קודם. תמיד
היא מתקשרת בשמונה בדיוק. אבל הוא לא באמת יכול. הוא מהופנט.
הוא מחכה לה. כולו שבוי באותן שיחות.

חבר קרוב שאיתו נפתח וסיפר, חושב שזו אולי לירון. אם לא לירון
- אסנת. בטוח אחת מהשתיים. מי עוד יכולה להיות? אבל חקירות
בכיוון אינן מעלות דבר, וגם הקול שלה שונה משל שתיהן, למרות
שעם אסנת, דווקא, מעולם לא דיבר בטלפון, אבל אסנת מעשנת שנים.
יש לה קול צרוד כזה. הוא היה יודע. או שלא?

והשנים עוברות, וכל יום שישי בשעה שמונה היא מתקשרת. וכל יום
שבת, לפנות בוקר, לבד, הוא מדמיין אותה, בכל צורה אפשרית,
וחולם אותה, ומזיע וגומר ונרגע. ואחר כך תמיד אומר לעצמו "שישי
הבא אני לא מחכה לה. יש הרבה דגים בים", וביום שישי הבא הוא
ממתין ליד הטלפון.

לירון

לירון אף פעם לא באמת התגברה על העניין. זה לא שהוא עזב אותה.
זה לא שלא נתן לה הזדמנות, כאדם, להראות לו עד כמה הם מתאימים.
זה אפילו לא ששכב איתה ואז עזב, וזו בכלל הייתה הפעם הראושנה,
והיא התחרטה על זה אחר כך למשך תקופה ארוכה. זו הבגידה. זו
הידיעה שהוא יצא עם אסנת, ושכב עם אסנת, באותו  ערב בו שכב
איתה. הם שכבו במיטה חבוקים, אחרי הפעם הראשונה בה שכבו. קצת
כאב לה, בהתחלה. ירדו לה דמעות. הוא ליטף את השיער ונישק את
הלחיים הרטובות ואז את השפתיים, ואמר "אוי, כואב לך? אני כל כך
מתנצל! שאפסיק?" והיא מחתה את הדמעות ומילמלה במהירות "לא, לא!
מה פתאום? קצת כואב בהתחלה. תמיד זה ככה, לא?" והוא המשיך וגמר
וזה לא היה כזה גרוע, ועכשיו הוא שכב לידה וחיבק. ואחרי כמה
זמן, היה צריך ללכת. הניחה שבללכת, הוא מתכוון הביתה, אבל
ליואב היו תכניות אחרות, עם אסנת המשוגעת מויצ"ו. וזה מה שהכי
כאב ללירון.
היא לא הפסיקה מאז, לתכנן את הנקמה שלה בו. פורטת את התוכנית
מדי יום עם כל החברות. מתכננת, מוסיפה, משנה. בינתיים, הספיקה
לנקום רק בנציגים נבחרים מהמין הגברי, אבל עדיין לא נרגעה. עד
עצם היום הזה, היא עוד רוקמת תכניות, ומגיעה כל יום
לאוניברסיטה בבגדים חדשים ומדהימים, בתקווה שאולי ישים לב
ויתייחס. פעם אחת, באמת נפגשו במקרה במסדרון, והוא לא כל כך
זכר אותה, ופתח בשיחה. אבל מהר מאוד הבין שלמדו יחד, ונזכר,
ואיבד עניין והלך.
היא עוד יותר כועסת עליו, מאז.

ושוב יואב

בצבא הוא חשב שאולי זה ייפסק. כבר הבין שהיא אינה מגלה לו את
שמה במכוון. וזה שיגע אותו, אבל כל שיכול היה לאחל לעצמו, זה
שהיא תפסיק להתקשר, כי הוא לא יכול להפסיק לחכות. אבל היא לא
פספסה. כל שישי בערב, כמובן, רק בימי שישי בהם חזר הביתה -
מעולם לא התקשרה כשנשאר בבסיס, ושיגע אותו לדעת איך היא
יודעת.
והצבא חולף ועובר. והחבר הכי טוב שלו מהיחידה עולה על מוקש
לנגד עיניו, ומתפוצץ. ובהלווייה מגיעים המון אנשים והוא טרוד
באבל שלו, מכונס כולו, אבל מרגיש בעורפו זוג עיניים נעוץ בו,
והוא לא מצליח להבין מי זה שמסתכל, ואחר כך מבין שכולם מסתכלים
בו, כי זה היה החבר הכי טוב שלו, והוא היה שם גם, וכולם
המומים.
וביום שישי שלאחר מכן, כשהיא מתקשרת, היא מוסרת תנחומים.
"הייתה לווייה מרשימה" היא אומרת, אחרי שתיקה קצרה.
"כן..." הוא ממלמל, לא לגמרי מחובר לשיחה. רק אחרי שהיא מנתקת,
כהרגלה, כי מאוחר, הוא נזכר. היא הייתה שם, זו היא שהסתכלה!
וביום שישי שלאחר מכן הוא לא מגיע הבייתה, וגם לא זה שאחריו,
ודברים מתרחשים בחיים, ועד השיחה הבאה שלהם הוא שוכח לשאול, לא
שהייתה מגלה לו משהו, ובכל זאת.

ואחרי הצבא הוא מתכנן טיול במזרח. "איך תתקשרי אלי?" הוא שואל,
חציו מהופנט, ממתין לתשובה, חציו משועשע מהסיטואציה, מרגיש
שזהו, עכשיו יוכל להיגמל.
"אני לא" היא אומרת, ושוב הוא שומע את החיוך המסתורי שלה.
"אז?" הוא אינו מתכוון להרפות.
"אחכה שתשוב" היא צוחקת.

אבל כשהוא נוסע, ושומר על קשר עם הוריו דרך דואר אלקטרוני, הוא
מגלה הפתעה. בכל שבוע היא שולחת מכתב, ארוך, משעשע, מלא
בפרטים. ממש כמו שיחת טלפון. השם בשדה השולח אומר לו הכל.
סימנשאלה, באותיות אנגליות. היא לא מתכוונת להרפות.

וכשהוא חוזר, מפסיקים המכתבים, וחוזרות השיחות, והוא לא יכול
היה לחכות שישוב.

נוגה

ניחשתם נכון. כל יום שישי בערב, בשעה שמונה, הייתה מצלצלת
אליו. הוא גר בבלוק ממול, כך ידעה תמיד מתי הוא נמצא ומתי לא.
גם בחורות שמנמנות, עם תלתלים בגוון לא אופנתי, ובלי שום תו
פנים אחד יוצא דופן, חולמות. גם אלו שהבחור הכי פופולרי בשכבה
לא נותן בהן מבט נוסף, או זוכר את שמן אפילו, רשאיות לרצות.
לרצות מותר, אבל צריך להיזהר. שאף אחד לא יידע, גם לא החברה
הטובה ביותר. כי אנשים רק אומרים תמיד שמותר הכל, בעיקר לחלום,
אבל כשאתה מנסה להגשים את החלומות שלך, או סתם מדבר עליהם,
במקרה, ישר הם נזכרים להגיד לך שעם חלומות לא קונים במכולת
ועושים לך רשימה של כל הסיבות לכך שהחלום שלך לא מציאותי.
ונוגה יודעת את זה. היא גם יודעת שחלום הוא לא מציאותי. זה
בהגדרה שלו, לא? וזה כל היופי בעיניה, אבל היא משחקת לפי
הכללים. לפחות למראית עין.
אחרי המפגש המקרי עם אסנת, בגלידריה בכרמל, נולד בה הצורך. זה
קרה בדיוק כשלירון בכתה לה על הכתף שיואב כבר לא רוצה אותה,
ואסנת שמעה במקרה ובאה ללעוג לה. נוגה ליטפה את לירון וזרקה לה
מהיד את הגלידה, שלא תשמין מצער, חס וחלילה, והסבירה ללירון
שאסנת כולה דיבורים, וגם היא בוכה בשקט, כשאף אחד לא רואה.
"כולן רוצות את יואב." היא אמרה לה בחיוך כאוב.
"לא את." אמרה לירון, "את מחוסנת." אבל נוגה ידעה שמה שהיא
התכוונה להגיד בעצם היה, שלה, בניגוד לכל הבנות היפות, אין
אשליות. אם לירון הייתה קצת יותר אינטיליגנטית, או בעלת ידע
כללי רחב יותר, היא הייתה מבינה שזו בעיניה "בורות מבורכת", רק
של יופי וכיעור. "כיעור מבורך" או משהו בסגנון.
אבל היא לא הייתה יותר אינטיליגנטית. והיא גם לא חשבה את זה
מרוע. היא אהבה את נוגה, כמו שהיא, אך ראתה אותה כמו כולם.
אבל משהו בפנים נשבר בה, בנוגה, באותו רגע ממש. ופתאום היא
רצתה להראות לכולם. ללמד אותם לקח. לשנות סדרי עולם.
היא תהיה האחת היחידה בשבילו. היא תסובב לו את הראש והעולם
והמחשבה. היא, הפשוטה מכולן.
ובשם כל הבנות שסבלו מיואב, בשם כל הבנות שסבלו מבנים אי פעם,
בשם כל הבנות הלא מושכות במיוחד בכל העולם, היא נוקמת בו. אבל
בעיקר בשבילה.
וזו רק חצי נקמה, כי גם היא מאוהבת.

אפילוג

אחרי שיעור סוציולוגיה ארוך ומייגע, יואב כבר בקושי ממתין. יום
חמישי הערב. הוא הולך לצאת עם מיטל הבלונדינית הקטנה והמדליקה
מהחוג לפסיכולוגיה. הוא מת על הבנות האלה, מהחוג לפסיכולוגיה,
ומהחוג לאמנות. הכי קל איתן, כי הן תמיד מתוסבכות כאלה. ורובן
יפהפיות. מאגר בלתי נדלה, כולו מחכה רק לו.
"נפל לך דף" אומר קול רך מאחוריו. הוא מסתובב, עם חצי ציפיה.
מבטו נופל. סתם איזו שמנמונת מתולתלת. לא מושכת במיוחד. חבל על
הזמן. חוטף את הדף מבין ידיה, וממהר לצאת. לא מזכה אותה אפילו
בתודה. למה לבזבז מלים לריק? יש לו אימון כדורסל הערב, אחר כך
פגישה לוהטת, ומחר... מחר יום שישי. היא מתקשרת אליו. בדיוק
היום, יום ההולדת שלה. סוף סוף זה יוצא קרוב. הוא לא יכול
לחכות!

נוגה מחכה רגע בשקט, מוחה דמעה. אחר יוצאת אל המסדרון בכיוון
הקפיטריה. "יומולדת שמח!" קוראת אליה לירון, מבעד למסך של
בלונים צבעוניים במיוחד, ונותנת לה נשיקה.