היא ישבה שם, בפינה הקודרת, מתפתלת מכאבים. דם ניגר מפצעי
גופה.
פניה היו כה חיוורים, אך ניתן היה לראות את יופייה.
השקים תחת עיניה הסגירו את הסבל אותו עברה. עוד נערה הייתה, אך
הרגישה כאילו עברה תקופת חיים שלמה.
בעוד היא ממלמלת לעצמה שירי ילדות רחוקים היא המתינה לאות,
לסימן...
קול הפעמונים נשמע. כעת ידעה שעליה להיות אמיצה. נטלה היא את
יד אחותה הפעוטה והחלה לרוץ, היא רצה כאילו חייה תלויים בכך,
לרגע שכחה כי זהו המצב.

הלנה הגיע ממשפחה עשירה בפולין, היא גרה בבית גדול ומפואר
בשכונה ידועה, לעולם לא היה חסר להם דבר. עוד בתחילת המלחמה
הנאצים החלו לגזול את רכושם. הכל נלקח מהם, החל מכספים, רהיטים
יקרים, סילוק מביתי הספר ומשרות ועד לחייהם. למרות היחס
המזוויע אמה של הלנה סירבה להראות נחותה מהם. היא הלבישה את
בנותיה בחליפות היקרות ביותר שנשארו ברשותה, האכילה אותן אוכל
בריא ומזין, גם אם כבר לא היה כסף לכך והשקיע את כל מאמציה על
מנת שיהיו להן חיי חברה. כך הם חיו עד הרגע האחרון, כאילו
מתעלמים מהמצאיות הסובבת אותם. וגם כשלקחו את הוריהן, שניהם
הלכו זקופים ורגועים, לא נתנו לאף נאצי לדחוף אותם, הם הלכו
מרצון, הלכו אל המוות, אילו ידעו אולי היו מתנהגים אחרת...
כחודש לפני שהוריהן נלקחו הם אירגנו להם מחבוא אצל חבר טוב של
המשפחה. יוסף הרצוג היה חבר ילדות טוב של האב, איש הגון וישר
ולעולם לא נישא. ליוסף היה ידע מצויין על העיר, הוא הכיר את
כולם, ידע כל מה שצריך לדעת על כל מפעל ומפעל, כספים ומקומות
שונים, ולכן היה נכס הכרחי עבור הנאצים. יוסף דאג לבנות כאילו
הן היו שלו, הוא טיפח אותן וניסה להוות תחליף להוריהן. כך המצב
נמשך קצת פחות משנה, עד שאיזה משוגע שחשב שהוא עוזר לנאצים ירה
ליוסף בראש. לאחר הרצח הנאצים פשטו על הדירה וחיפשו מסמכים
נחוצים ומצאו שתי יהודיות מפוחדות.

חצץ דקר את כפות רגליה העדינות של הלנה בעודה רצה. אילו אמה
הייתה רואה אותה כעת הייתה כועסת עליה.
הלנה ידעה כי אסור היה לה להתרוצץ יחפה, אמה תמיד הקפידה
שתהייה לבושה היטב וכי רגליה יהיו מכוסות. "הלנה" הייתה אומרת,
" אלוהים העניק לך רגליים יפיפיות ועדינות ועליך לשמור עליהן
היטב". "כן אמא" מלמלה הלנה בעודה רצה.
אווה, אחותה הקטנה, נפלה. היא הרימה את הפעוטה בעודה מדממת
והמשיכה לרוץ.
יריות נשמעו מאחור. הלנה המשיכה לרוץ, מתעלמת מקולות הרקע
המהדהדים בראשה.
"הלנה", נשמעה קריאה. הלנה זיהתה את קול זה, היה זה שלמה,
אהובה.
חיילים החלו לרדוף אחריהן, אך הלנה כבר לא דאגה, חיוך רחב עלה
על שפתיה כשראתה אותו, התקווה שבה לעיניה. לפתע מעדה, הם פגעו
בה. היא חשה בכאבים מתפשטים בגופה. אך היא קמה במהרה והמשיכה
לרוץ. כעת אף אחד לא יכל לעצור בעדה.
עיניה האדימו בעוד היא מעלה זיכרונות מן העבר. היא נזכרה באביה
החסון והחם שאהבה כל כך.
היא ידעה שעליה לשרוד למענו, למען אמה ולמען כל אחיה היהודים
שנרצחו אף הם.
אווה הפעוטה החלה לבכות, הלנה זמזמה לה שירים שבילדותה היו
מרגיעים אותה. זמן רב לא שרה לאחותה שירים. היא טענה שהילדות
תמה ואין כל טעם לשיר שירים מטופשים.
היא צדקה. אווה, רק בת ארבע הייתה, אך בזמן כה קצר הספיקה
לראות משפחה שלמה נרצחת לנגד עיניה. אווה שתקה מייד לנוכח
השירים שזמן רב לא שמעה.
הן כמעט הגיעו לצד השני של הגטו, אך עדיין היו כה רחוקות....
שלמה החל לירות לכל עבר ושני החיילים האחרונים שנשארו מאחור
נסו להזעיק עזרה.
מיומן היה שלמה בנשק. עד מלפני המלחמה לעולם לא נגע בנשק, אך
זו אילצה אותו לעשות דברים שלעולם לא תיאר לעצמו שמסוגל היה
לעשות.
"מהר" הוא צעק לעבר האחיות. הלנה ואווה טיפסו על גדר התיל
כשהלנה דוחפת את אחותה אל שלמה. שלמה תפס את אווה, אך הלנה
התקשתה לעלות.
"מהר" הוא צעק.
"הם פגעו בי" השיבה לו. "לך מהר תצילו את עצמכם".
"לא!" צעק לעברה, "בואי כבר".
"בבקשה תברחו כל עוד אתם יכולים, בסוף הם יתפסו את כולנו."
"לא" גער בה שלמה שנית בעודו בוכה ומתחנן. "בבקשה, נסי,
בשבילי....בבקשה...אני אוהב אותך".
לשמע מילים אלו פרפרים מילאו את ליבה של הלנה וכאילו הצמיחו לה
כנפיים. כמו מלאך היא עפה מעל לגדר.
שלמה תפס אותה ושלושתם המשיכו בריצה.

בסמטה אפלה, אישה גבוהה בעלת שיער שחרחר חיכתה להם. ניתן היה
להבחין כי גם היא מן הגטו. היא הייתה רזה במיוחד ועיניה כבדות
היו. כך נראו כל אלה ששרדו את הזוועות. כל זיכרון נחרט בעיניהם
והיווה עוד צלקת בליבם. האישה התהלכה מצד לצד באי שקט.
"איחרתם!" גערה בהם. "לא משנה, הנה זה בשבילכם" היא העניקה להם
תעודות מזויפות.
"תודה חנה, לא אשכח לך זאת לעולם".
"ששש....!" השתיקה אותו. "שכחת כבר? אינני יהודיה יותר וגם אתם
לא. עכשיו תסתלקו מפה. היא נראית רע תטפל בה. אני מאחלת לכם כל
טוב, יום יבוא ונראה לנאצים את נקמתנו".
"שלום לך ותודה שוב" השיב שלמה.
מוזר היה לראות שלושה אנשים מצומקים הולכים באמצע רחובות ורשה.
הם ניסו להשתלב בין ההמון, אך עדיין, נשמעו תגובות מוזרות
ונראו כמה וכמה פרצופים מעוותים לנוכח הזרים המצומקים. הם צעדו
למשך מספר שעות, בכפור, מנסים שלא להיראות יותר מידי. רעבים
היו ומותשים יותר מכל.
לבסוף הם הגיעו אל מקום המסתור. הוא הוכן במיוחד להם, שבוע
לפני כן. הם פסעו במעלה המדרגות שהובילו אותם אל דירה קטנה.

בהיכנסם לדירה הלנה התמוטטה.
"חייבים להזעיק עזרה" צעק שלמה.
"אך למי תקרא?" שאלה בתמיהה הלנה. "הם יתפסו אותנו, אתה יודע
זאת, אל תדאג יקירי, עכשיו הכל יהיה בסדר".
אווה הקטנה החלה בוכה שוב כשהיא מחבקת את אחותה.
"שיר לה יקירי, קשה לי עכשיו".
שלמה החל מזמזם את השיר האהוב על אווה, אך היא רק המשיכה לבכות
יותר ויותר.
"אווה, זוכרת את, שאמא אמרה לנו, לפני שנפרדנו, שכעת עלינו
להיות אמיצות? זה אחד מן הרגעים הללו, חמדתי, תהיה אמיצה. אווה
מסכימה?"
אווה הנהנה בראשה והשעינה את ראשה על בטנה של הלנה.
"את מדברת כאילו זה הסוף, אולם את טועה, ניצלנו, הרי את לא
רואה זאת? זוהי רק ההתחלה..." גער בה שלמה.
"כן שלמה, זוהי ההתחלה, אך לא שלי, אלא שלכם" לחשה לו, "אינך
מבין? זוהי משאלת ליבי שהתגשמה ברגע זה, כולנו ביחד, זה מה
שחשוב. אחרי הכל, ניצחנו אותם"
"אני יודע יפתי, ניצחנו. אבל את שוכחת שאנחנו נהיה ביחד עוד
זמן רב, נזדקן ביחד ונמות ביחד, אך כעת את מקדימה את המאוחר."
"ששש...אל תדבר, רק תקשיב."
"למה להקשיב יקרתי? הרי אין כאן קול".
"נכון, אין יותר יריות, קולות ייסורים או צעקות של נאצים, רק
קולות הנשימה שלנו, אותה נשימה שכל כך רצו להשמיד."

שלמה אחז בידה, בעוד היא מרכינה את ראשה עליו. כך שכבו שם
שלושתם, על הרצפה, מכורבלים אחד בשני.
דמה של הלנה שטת על הרצפה, אך היא כבר לא הרגישה בדבר, רק בידו
של שלמה מלטפת את ידה. כל דאגה נמוגה מליבה ברגע שאחז בה. כעת
באמת הייתה מאושרת.
היא נראתה פרועה למדי, בגדיה קרועים היו, גופה מלוכלך היה
ושערה הזהוב התפזר על הרצפה.
הלנה נראתה ארית למדי, בקלות יכלה להתחזות ולברוח, כבר הציעו
לה זאת ממזמן, אך לעולם לא יכלה לנטוש את משפחתה.
תמיד היא אמרה שברגע שתיגמר המלחמה היא תצבע את שערה. שנאה היא
להיראות כמוהם.
היא טענה שרצתה להקיא כל פעם שהתבוננה במראה, לנוכח המראה
הנאצי שלה.
שלמה אהב אותה ואסר עליה לשנות דבר במראה שלה.
אהב הוא את תלתליה המכסים את ראשה בחינניות רבה, הוא נהג לכרוך
את אצבעותיו בשערה בעוד היא ישנה.
הלנה עצמה את עיניה בעוד היא ממלמלת דברים לא ברורים. שלמה
נבהל והחל לנענע אותה.
"אל תלכי, לא עכשיו, בבקשה ממך..."
הלנה פקחה את עיניה בפעם האחרונה ומלמלה...."ניצלנו, רק
ההתחלה."
שלמה הביט אל תוך עיניה הכחלחלות ושוב הפציר בה, "בבקשה ממך,
הלנה , החזיקי מעמד."
פעם יכל היה ללכת לאיבוד בתוך עיניה. הן היו כל כך בהירות עד
שיכל לראות מעבר להן את סיפור חייה. אך כעת הוא התבונן לתוך
עיניה ולא ראה דבר, רק את אותו כחול. לא היה עוד דבר לספר.
חייה תמו.
הלנה התבוננה לתוך עיניו של שלמה כמבקשת סליחה, "אנא ממך אל
תבכה" ביקשה הלנה בקול חנוק.
היא לקחה את נשימתה האחרונה בעודה לוחצת את ידו של שלמה ומרפה
בבת אחת.
עיניה הכחלחלות נעצמו ונשימה יצאה מפיה בפעם האחרונה.
נראתה היא כמו נסיכה, שערה רכן על שלמה, זהוב מתמיד והסומק חזר
ללחייה. אך היא מתה.
שלמה עצר את דמעותיו כמבקש להגשים את משאלת ליבה האחרונה של
הלנה.
הוא רק לקח את ידו השנייה וכרך את תלתליה הזהובים מסביב
לאצבעותיו, בעודו שר לאווה את שירה האהוב ומחבק את שתיהן.
אווה אחזה בידו של שלמה ואמרה " להיות אמיצים, כמו שהלנה
אמרה".
שלמה הנהן בראשו כאות הסכמה, "כן חמודה, ניצחנו אותם,
ניצחנו..."