אחר הצהריים, אמא פתחה את המקרר וגילתה לתדהמתה שאין משה
במקרר. היא רוטנת ומתחילה לצעוק ולהתעצבן. אני כבר למדתי שאסור
לעצבן את אמא, כבר קרו מקרים בעבר שבהם אמא התעצבנה כל כך שהיא
כמעט התפוצצה. באמת, הפנים שלה נהיו אדומים-סגלגלים, ודי
נפוחים, כמו בלון שמקבלים במקדונלד'ס. והרופא תמיד נתן לה
תרופות כמו וליום, ועוד כל מיני שמות שאני לא יכול לבטא,
מכיוון שאני לא מבין כל כך בתרופות. אז כמו תמיד, אמא התחילה
להתנפח, היא צעקה ואמרה: "אתם יודעים שעוד חצי שעה מגיעים אליי
אורחים חשובים, אני לא מאמינה שאין מספיק משה בשביל להכין להם
כיבוד. אמרתי לכם כבר אתמול ללכת למכולת להביא קצת, אבל אתם,
בשלכם". גם אחרי שאמא צעקה, היא לא נרגעה. אחותי הקטנה ביותר
שיחקה עם הצעצועים שלה, ואמא באה עם סכין- מטבח וחתכה לכולם את
הראש, אחותי בכתה, אבל לאמא לא היה אכפת. היא הרגיעה אותה עם
סטירה מצלצלת לפנים. אחר כך היא באה לאבא שלי והתחילה להרביץ
לו, אבא שלי, שנמוך ממנה בראש, לא יכול היה להגיב, אז הוא פשוט
ספג הכל בשקט, יודע שהכל יגמר עוד מעט. המקרה הזה אינו היחיד
מסוגו, היו גרועים יותר, כמו הפעם שאחותי הפחות קטנה שכחה
לתלות כביסה, אז אמא השתגעה והתנפחה, ובלי ששמנו לב היא כבר
נעלמה מהבית. מסתבר, שהיא לקחה את המכונית שלה ונסעה למרכז
המסחרי. שם, לפי מה שסיפרו בבית הספר, היא התחילה לצעוק ולמלמל
משפטים לא ברורים על כך שכביסה רטובה נהיית מסריחה לאחר כמה
שעות. וכמובן, זה לא הספיק לה, אז היא התחילה להתפשט מול קבוצה
מסוימת של אנשים, שהם במקרה חבריי מבית הספר. אחר כך באו
שוטרים, הרביצו לה, והיא בילתה בתא המעצר של משטרת ת"א כיממה,
עד שאבא בא ושחרר אותה בערבות.

ואני, אני ידעתי שכאשר אמא גומרת לצעוק על אבא היא תבוא בטענות
אליי, אז נעלתי נעליים ורצתי במהירות הבזק אל המכולת השכונתית,
לקנות קצת משה. הגעתי למכולת בדיוק רגע לפני שהמוכר סגר את
החנות. ביקשתי ממנו שבבקשה ייתן לי קילו משה, כי אמא בקשה.
המוכר הסתכל אליי בעיניו הבהירות, במבט מזלזל קמעה, ואמר:
"חמוד, ההורים שלך לא קונים עיתון? אתה לא יודע שיש היום
מיתון? כרגע אין לי משה, ומי יודע, אולי יעברו חודשים עד שיגיע
משלוח חדש". לא הייתה מראה בסביבה, אבל אני בטוח שעל הפנים שלי
נראתה אכזבה רבה. והמוכר, שכנראה רצה לעזור, שאל אותי אם אני
רוצה קצת יעקב, כי נשאר לו חצי קילו מאתמול. ואני, שלא מבין כל
כך באוכל, שאלתי בתמימות את המוכר מה זה בדיוק יעקב. המבט
המזלזל של המוכר חזר בשנית, הוא הסביר לי שיעקב זה כמו משה, רק
פחות אורגני, ולכן זה גם יותר זול. הוא חשב שאכפת לי, אז הוא
התחיל להסביר על השיטה בה מייצרים יעקב, אך אני הפרעתי לו
בדיוק באמצע, בטענה שאני חייב לחזור הבייתה. אז יצאתי מהחנות,
לא לפני שנופפתי לשלום לעבר קבוצת אנשים שהם במקרה חבריי מבית
הספר, ולאחר מכן חזרתי הבייתה.

חשבתי שכשאני אחזור, אמא כבר תירגע, והכל יחזור לקדמות,
הציפורים יצייצו, אנשים יבכו. אבל טעיתי, כי כשהגעתי הבייתה
אמא כבר לא הייתה שם, וגם המפתחות של המכונית שלה לא היו על
השולחן. כנראה שהיא נסעה, כנראה שהיא נסעה למרכז המסחרי. עכשיו
אני מחכה ליד הטלפון, אולי המשטרה תצלצל, ותגיד שאמא שוב
מתערטלת מול אנשים זרים. ואז השוטרים ירביצו לה, היא תקלל
אותם, ואבא שוב יצטרך לנסוע ולשחרר אותה בערבות. והכל בגלל
משה.

                                       

חלק ב'

נסעתי לבקר חברים שלי בבני ברק. הם דתיים אז אין אצלם בבית
טלוויזיה, מחשב, או כל דבר אחר שעלול להפוך אותם למודרניים.
אבל אין לי בעיה עם דתיים, הם דווקא די חמודים עם הכובעים
הארוכים והשחורים, והמעילים שלהם, רק חבל שבקיץ הם תמיד
מזיעים. בבית של החברים שלי יש ספות מהבד של הוילונות, וגם
המפה עשויה מוילון. אמא אומרת שזה לא יפה שאני לועד להם, כי הם
אנשים טובים אחרי הכל, למרות שהם גונבים כסף מהמדינה, משתמטים
מהצבא, ולא עושים דבר חוץ מללמוד תורה. אבל הם אנשים טובים.
אני לא רוצה שאמא תכעס, אז אני מקשיב לה ושותק. הפעם היא
הסכימה שאני אבקר אותם, למרות שבדרך כלל היא לא מסכימה, כי היא
אומרת שהיא לא רוצה שאני אגדל להיות עצלן אוכל חינם. למרות שהם
אנשים טובים. אבל הפעם היא הסכימה, היא אמרה שככל הנראה, רק
בבית שלהם אני אלמד דרך ארץ. היא הזהירה אותי שלא לתת לרוחמה,
האמא של החברים שלי, להטיף לי על דרך החיים המופקרת שלנו. אמא
אומרת שהיא צבועה מתחסדת, אבל אישה טובה. אז בערב, ערכנו קבלת
שבת והדלקנו נרות שבת, רוחמה, האבא והחברים שלי, מלמלו כמה
משפטים בתנ"כית, שאמא אומרת שזאת השפה של אוכלי החינם. אחר כך
רוחמה הגישה את האוכל, ואז הבנתי שהם דיי עניים יחסית לאוכלי
חינם. רוחמה לא הגישה צלעות חזיר ברוטב סוס, כמו שאוכלים אצלנו
בכל ערב שישי, וגם לא קערת משה, אלא מרק לא טעים, קצת לחם וכוס
מים.

אני לא ידעתי מה הם אוכלים בכל ערב, אבל ניקר היה שהילדים
מאוכזבים מארוחת הערב שרוחמה טרחה להכין. הם הסתכלו על האוכל
מבלי לגעת בו, ולבסוף נפתלי, הגדול מבין החברים, העז ואמר:
"אמא...למה לא הכנת יוסי? הבטחת לנו יוסי לשבת, ובמקום זה את
נותנת לנו מרק". אני, שלא מבין באוכל, ובמיוחד לא ביוסי, לחשתי
לשמוליק, הקטן מבין החברים: "שמוליק, מזה יוסי?". שמוליק הסתכל
עליי במבט מוזר, ואמר לרוחמה שאני לא יודע מזה יוסי. רוחמה
הפסיקה לאכול, והחלה להסביר לי כל מיני דברים, לגבי יהדות
כמובן. אני נשמעתי להזהרתה של אמי ולא הקשבתי להטפותיה של
רוחמה. אבל ממה שהבנתי, יוסי זו הגרסה הדלת קלוריות ודלת ערכים
תזונתיים של משה, זה מה שהעניים אוכלים. כמו כן, הבנתי גם שמשה
זה בכלל לא כשר, ומי שאוכל משה הולך לגיהינום. ואני, שלא מבין
כל כך באוכל, או בגיהינום, פשוט הנהנתי והמשכתי לאכול.