קבעתי איתו בשעה 12:30 אבל עכשיו כבר 12:45, אני כבר אוטוטו
מסיימת את כוס התה. אני מביטה מסביב, אולי הוא התבלבל עם מישהי
אחרת אבל לא ראיתי חמור בחנייה, אז כנראה שהוא פשוט מאחר.

"שלום, את שלי?" אני מהנהנת לאות הסכמה והוא מוסיף "אני ממש
מתנצל על האיחור, האוטו שלי שבק חיים באמצע הדרך". בהרגשה
פרימיטיבית אני שואלת אותו "רגע, ומה עם החמור?" הוא קורא
למלצרית, מבקש קפה הפוך עם חלב וסוכר. ואז הוא נזכר וצוחק
ומוסיף הערה: "מה הקטע שלכם עם החמור? תכף תגידו לי שאתם מצפים
שאני אציל את העולם ואקים את המתים מקברם". אני מהנהנת להסכמה
תוך לגימה נוספת מהתה וממשיכה אותו: "תראה, זה נורא קשה לחיות
ביאוש מבלי להאמין במשהו שיבוא להציל אותנו. כמובן שאי אפשר
להאמין באדם מן הישוב שיכול להציל את העולם כמו איזה סופרמן,
אז החליטו שיש יישות כזו, נקרא לו משיח וסוגרים ענין. ככה בכל
פעם שאנחנו מיואשים, אנחנו נתלים על תקווה שאתה תבוא ותושיע
אותנו".

הוא עוצר אותי "כן, אפילו שמעתי שאתם מריצים עליי בדיחות,
טוענים שאני מפחד לבוא בגלל המצב, או שאני לא בא בגלל
שהתאילנדים אכלו לי את החמור, שתביני, הבדיחות האלה כבר הרבה
יותר הגיוניות מאשר האמונה הזו שאני אושיע אתכם, ממה אתם רוצים
שאושיע אתכם, מהבוץ שאתם הכנסתם את עצמכם אליו? אתם עם המלחמות
שלכם, עם כולם אתם רבים, עם שכנים והשכנים מחזירים לכם כפליים
ואתם מחזירים להם וזה לא ייגמר גם אם אני לכאורה אעשה משהו. מה
אתם רוצים, להתנער מהאחריות? שאני אבוא ואסדר לכם את העולם?
לכן המצאתם אותי ואת הכוחות שלי? אני לא יודע אם הייתי רוצה
כוחות כאלה, זו יותר מדי אחריות, לכן אני לא מעז לבוא, אני
בורח שמא עוד יעשו בי לינץ' אם אעז לאכזב אותם". לפתע הוא אומר
שיבש לו בגרון והוא מבקש כוס מים. והוא ממשיך בקול קצת חנוק:
"אם את מפיצה את השמועה שנפגשת איתי, אני אכחיש, הרי אף אחד לא
מדמיין אותי כאדם רגיל? אז מי בעצם יאמין לך?"

ואז לפתע הוא מסתלק משם כמו רוח ב- 200 קמ"ש, כאילו הוא לא היה
כאן. ואז אני מבקשת חשבון ורואה שחייבו אותי רק על כוס תה,
מתוך סקרנות ואולי גם פראייריות העזתי ושאלתי מה קרה שלא חייבו
אותי על הקפה של ה"גבר" (המשיח) שישב איתי, אז הם שאלו "איזה
קפה? איזה גבר? את מצפה למישהו?" ואני עונה להם "לא חשוב,
תודה"