"אני יודעת שעמוק בפנים יש בך המון" היא אומרת לי ומסתובבת
סביבי בחצי ריקוד חצי שיגעון, " עמוק בפנים אתה בטוח מרגיש
משהו..", זה הטקס השבועי שלה אז אני שותק, כל כך הרבה זמן
אנחנו ביחד ואף פעם לא נמאס לה, בהתחלה עוד הייתי מצפה לשבוע
שבו זה יעלם, אבל זה אף פעם לא נעלם, ואף פעם גם לא הראה
סימנים שזה בדרך להיעלם,  "לא יכול להיות שאתה לא מרגיש כלום"
היא חוזרת, "בטוח יש בפנים משהו", כאן אני נכנס,  "קש" אני
אומר לה, "הכל קש", דופק את הראש בקיר והוא נמעך כמו ספוג,
"אין בפנים כלום".

שנייה של שקט, התמכרות מתוקה לפיסת זמן ריקה, היא מסתובבת על
צירי כאילו הייתי חלק מאיזו מכונה,  או שאולי זה היא שעומדת
במקום ואני מסתובב על צירה, אפשר לשמוע את הרוח בתוכה, נתקלת
בקירות רוחשת במסדרונותיה, מאבדת עשתונות ומתערבלת סביב עצמה,
"ראיתי בערוץ המדע" היא אומרת, "שאפילו לפינגווינים יש רגשות",
"עשו על זה מחקר והוכיחו שאפילו החיות המגוחכות האלה מרגישות",
"פינגווינים..", "פאקינג פינגווינים..",  "אתה קולט??!" את זה
היא כבר צועקת, ונבהלת מעצמה, "פינגווינים...", היא ממלמלת,
הטלוויזיה הזאת תשגע אותה בסוף, כל פעם מאכילים אותה באיזה זבל
אחר והיא מוציאה את הכל עלי, בחורים רגישים בחליפות יקרות,
גופים חלקים עם עקרונות מחוספסים, עולם שלם עטוף בצלופן.  "מה
עם זריחה?" היא שואלת, "זריחה לא עושה לך כלום?", "כלום" אני
עונה בפנים חתומות,
"ומה.. מה עם הים.. הים לא עושה לך כלום?", "לגמרי כלום" אני
עונה, "ומה עם שלכת? וגשם ראשון?" היא שואלת, "העלים מלכלכים
את הכניסה לבית והגשם דופק לי על הראש" אני עונה, "וגורים
קטנים של כלבים לא עושים לך את זה?" היא מנסה נואשות, "דחליל"
אני אומר לה בפעם המיליון, "אני לא פינגווין ולא קוף, אני
דחליל", ודחלילים לא מרגישים כלום, פשוט כלום, ריק מלופף
בחוטים חומים, קופסת קרטון עם חורים, רגשות לא נכנסים לפה, רק
אוויר, אין סבל ואין הנאה, אין יסורים ואין שמחה, אין התרגשות
ואין אכזבה, ובטח, את שומעת אותי? אני רוצה שתקשיבי טוב",
"בטח  ובטח שאין אהבה".
.
אחרי הנאום הזה היא בדרך כלל נרגעת, קורעת את החולצה שלה כאילו
היא משחקת באיזה טלנובלה זולה, שדי הברזל שלה נעמדים למולי,
עיני המתכת מרוכזות בנקודה בלתי נראית על הקיר הלבן, "גם אני
לא בדיוק עור ועצמות אתה יודע, ואתה לא שומע אותי מתבכיינת על
זה כל הזמן..". כמה שניות אחר כך היא מתפרצת עליי, מורידה לי
את הראש עם הגרזן הזה שלה, מושיבה אותו על המיטה  מול חלקו
התחתון של גופי ומתחילה לפרום אותי לאט.. זרמים חדים וחותכים,
פצעים פתוחים  וגלדים צעירים נקלפים בטרם עת, הכאב בלתי נסבל
ואני שותק, בולע הכל ונכנע, משחק עם חתיכת קש שבולטת מאחת
מאצבעותיי, מדמיין איך היא הופכת לפיה, מתרוממת במשק כנפיים
דקות מפזרת אבקת כוכבים שחורה, מחבק את זה כמו הומלס מתחת
לפיסת קרטון דקה, הזיעה שלה בכל מקום, שמן סמיך שמציף כרגיל את
הדירה, בצעד הבאה רגלי הפח שלה ישתפשפו אחת בשניה והגצים
ידליקו את הכל מחדש, ושוב פעם מכבי האש יגיעו להשתלט על
השריפה, התופרות כבר יהיו בדרך לפה כמו בכל שבוע בדיוק באותה
שעה, ישימו לי מילוי חדש ויתפרו לאט בסוגים שונים של רקמה,
אותה אני אצטרך שוב פעם לסחוב למוסך ולחכות איתה בתור שעות,
להחזיק לה את היד ולספר לה סיפורים שאני ממציא רק כדי לעשות לה
טוב, לשלם מחיר מופרז על התיקון שלה, לשרוף את כל הסוף שבוע
צמוד אליה למיטה,  ולשמוע אותה לוחשת לי שוב פעם בדרך הביתה
"אתה תראה שימצאו לי לב יום אחד, עדין וטהור, בדיוק כמו
שלך..".

אחרי שנגיע  אני אשכיב אותה לישון ויהיה לי את כל הזמן שבעולם
להסתכל עליה ככה, ישנה, איך האור חוזר אלי מגבה המתכתי משקף את
פני כמו מראה, חושף את עולמי הנקבובי, את בדידותי האיומה,
ידי יעברו על גופה הקפוא כמו בפעם הראשונה, יפזרו את שיערותיה
המשומנות, צבועות בחלודה,
וגם אני אשכב שם על הגב, ממש לצידה, אקבע את מבטי בתקרה
החשוכה,
בציפורניים שלופות אני אקפוץ על אחד הזרמים ואחזיק בו חזק,
והוא, הוא  ירגיש בנוכחותי ויפרוץ החוצה במכה,
סוחף איתו שלגים כהים ספוגים בנקמה שקטה.

לו רק היה לי את השכל לעזוב אותה.