"אין לי מושג, באמת" הוא אמר.
הוא יושב בחדר החקירות של משטרת עפולה, או לפחות ככה נדמה לו.
השוטר, עם סיגריה בפה, שואל אותו כל מיני שאלות, ולו, אין מושג
על מה השוטר מדבר, אז הוא פשוט עונה בכן ולא, בלי קשר לשאלה.
"מתי התראתם בפעם האחרונה", שאל השוטר. "אני לא זוכר", הוא
אמר, "אני נשבע לך בעיניים של אמא שלי ז"ל שאני לא זוכר".

השוטר נראה עייף, אחרי שעתיים של חקירה ובלי קצה חוט כל אחד
היה עייף. שתיקה שוררת בחדר, מהשתיקות המעצבנות הללו. הוא מביט
בשוטר, ורואה את העצב בעיניים שלו, "אפשר להציע לך עוד
סיגריה?", הוא שואל, והשוטר עושה עצמו חירש. "היום גיליתי
שאשתי בוגדת בי", אמר השוטר, שפתיו כמעט לא זזו. הוא, הנחקר,
לא הבין מאיפה זה בא לו, מדוע השוטר משתף אותו בפרטים האלו.
"ספר לי עוד, מה קרה אחר כך?", הוא אמר. עיניו של השוטר נפקחו
פתאום, לא מאמין שלמישהו באמת אכפת מהחיים שלו, החיים המסכנים
שלו. "חזרתי בלילה מהעבודה, חצי מת, וראיתי אותה במיטה עם
השכן. מרוב כעס פשוט יצאתי מהדירה ונסעתי, לא זוכר לאן. בבוקר
התעוררתי על ספסל בגן הציבורי, כשבקבוק בירה ריק מוטל על
הרצפה".
כל הזמן הזה הוא הקשיב למה שהשוטר אמר, מנסה לחשוב מה להגיד
לו, אם בכלל. לבסוף אחרי שהשוטר סיים את סיפורו השתררו בחדר
כמה דקות של שקט, ולבסוף הוא אמר: "תראה, אני לא יודע מאיפה
אתה בא, אבל אצלנו בבת-ים, אם מישהי בוגדת בבעלה, תוך יום כבר
שוחטים אותה". השוטר הסתכל עליו ושאל: "אז מה אתה מציע לי
לעשות? אני לא מתכוון לרצוח אותה אם לזה אתה חותר". "חס
וחלילה", הוא אמר, "תראה, יש סיבה לזה שאשתך בגדה בך, יש בך
איזה משהו שמפריע לה, לך תדע, אולי היא חושבת שאתה חרא במיטה.
אני חושב שאתה והיא צריכים לשבת ולדבר, על כל הבעיות שלכם,
ולראות מה אפשר לשפר ככה שהיא לא תבגוד בך עוד פעם. תאמין לי
שזה עובד, אני וחברה שלי ישבנו ודיברנו וכל הבעיות שלנו
נפתרו". "אתה מדבר על חגית?" שאל השוטר, "אההה...כנראה, אבל זה
לא משנה, זה לא העניין". "זה דווקא כן העניין, אני מקווה שלא
שכחת שאתה חשוד ברצח של חגית", אמר השוטר. "לא לא, מה
פתאום?!", הוא אמר, "אני זוכר טוב מאוד, אבל למה אתה משנה
נושא?" הוא המשיך להסביר לשוטר על מהותו של הקשר הרומנטי, על
חשיבות האהבה, והפציר בו לא להתגרש מאשתו. "בוא נגיד שלרצוח את
אשתך תהיה תוכנית ב'", הוא אמר. השוטר הסתכל בו, לא מבין אם
הוא רציני, או שהוא פשוט צוחק עליו. לבסוף השוטר אמר: "אתה
יודע מה? אני חושב שאתה צודק. הקשר ביני לבין שאתי באמת הדרדר
בזמן האחרון, אנחנו כבר לא מדברים כמו פעם ולפעמים אני חושב
שזה פשוט נגמר ביננו". "עזוב אותך שטויות", הוא אמר, "זה לא
נגמר עד שזה באמת נגמר. אתם צריכים פשוט לתקן את הקשר שלכם,
אתה צריך להקשיב לה, להיות קצת יותר רגיש". השוטר חשב על מה
שהוא אמר, למרות שאין לו דעות קדומות בדרך כלל, הוא לא מאמין
שפושע בת-ימי מפוקפק, יכול להיות רגיש, אוהב ומבין. אבל כנראה
שככה זה, השוטר הבין שהוא באמת גרם עוול לאשתו, ואת העוול הזה
צריך לתקן עוד היום.

הם המשיכו לשוחח ביניהם, כשהוא נותן לשוטר דוגמאות נוספות,
ומסביר לו כמה חשוב להיות רגיש. "תאמין או לא", הוא אמר, "כל
ההומואים הרגישים האלה, הציירים, הפילוסופים, הם משיגים הכי
הרבה בחורות! ולמה, אתה שואל? כי הם רגישים, פשוט ככה".
ניתן היה להבחין בכל שהשוטר משתכנע לאט לאט, שהמילים "גבר"
ו"רגיש" הן לא מילים נרדפות. השוטר הגיע למסקנה שסוף סוף הוא
מצא את הנפש התאומה שאף פעם לא הייתה לו. "צריך לכבד נשים, כמו
זהב", הוא אמר, "אם אתה לא שומר על אשה מישהו עלול לחטוף אותה
ממך,לך זה כבר קרה, אל תגרום לזה לקרות עוד פעם". "אני מוכן
להגיד על עצמי שאני פמיניסט", הוא אמר, "אני מאמין שנשים
צריכות לקבל את החופש שלהם, שילכו בלי חזייה- לי! זה לא מפריע.
כשאשה בהריון לא צריך לפטר אותה, גם אני רוצה שיהיה לנשים
שוויון זכויות וכל החרא הזה. אתה מבין אותי? אני בחיים לא אעשה
שום דבר שיפגע  באשה, כל הבעלים שמכים את הנשים שלהם, הם בכלל
לא גברים, הם חולרות, צריך להרוג אותם".

הם המשיכו לדבר. השוטר הביט על השעון במבט חטוף, השעה 1 לפנות
בוקר, אבל הוא לא מרגיש עייף לשם שינוי. פתאום השוטר נזכר למה
הוא בכלל הוא יושב על הכסא, מול עבריין בת-ימי מפוקפק, בחדר
חקירות אפרורי- חגית.
"תגיד לי", אמר השוטר, "מה נסגר בסוף עם חגית, אתה מתכוון לספר
לי איפה היא עכשיו?". "אהה נכון... חגית", הוא אמר, "יריתי לה
בראש, לכלבה".