"אז לך תזדיין אתה והמסעדה המגעילה שלך!" צעקה סיוון על מנהל
המסעדה בה עבדה.  כבר כמה חודשים היא מנסה לשכנע את עצמה
להתפטר, אבל היא צריכה את הכסף.  היא חשבה על התאבדות כשמנהל
המסעדה החל למשש את גופה לאחר שעות הסגירה, אך היא תמיד נסוגה
ברגע האחרון.
סיוון כבר לא אהבה את החיים שלה.  הכל השתנה כל כך אחרי שהיא
השתחררה מהצבא, אבל לא הסביבה השתנתה - אלא היא.
פעם היא היתה שמחה ומלאת חיים, מוקפת בחורים שחיזרו אחריה, אך
הצבא שבר אותה והיא נעשתה אומללה יותר ויותר.  עכשיו היא כבר
חייה מתוך הרגל, לא מתוך רצון.
היא החלה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס בגשם השוטף וכשהגיעה ראתה
את האוטובוס עוצר בתחנה, היא עלתה והוציאה את הארנק.
"חמש ועשרים" אמר הנהג בזמן שסיוון חיטטה בארנק, פעם ועוד
פעם.
"יש לי רק ארבעה שקלים כאן" היא הודתה באכזבה והסתובבה לכיוון
היציאה.  "עזבי שטויות," חייך הנהג, "תכנסי. יאללה, תכנסי
כבר".
סיוון נכנסה לאוטובוס והתיישבה ליד גבר שחום, מזוקן במקצת.
"שלום" היא אמרה.  "אהלן", הוא ענה לה במבטא ערבי די כבד.
"מאיפה אתה, מתל-אביב?" היא שאלה בנסיון לברר עליו כמה פרטים.
הוא הניד ראשו לשלילה.  לאחר כמה דקות של דממה הוא הסתובב אליה
ולחש: "עוד מעט, אני מפוצץ אוטובוס זה".
"אני בטוחה..." היא צחקקה, אך הפסיקה בפתאומיות כשהרים את
מעילו וחשף מעין חגורת נפץ עבה, מחוברת בחוט ללחצן שנמצא בידו
של הערבי.
סיוון היתה המומה, אך היא פתאום קלטה שזאת הדרך הכי מושלמת
ומשתלמת לשים קץ לחייה.
א.  היא תמות
ב.  היא תיחשב לקורבן אומלל בפיגוע המוני.
חיוך התפשט על פניה כשהיא דמיינה מה יאמרו עליה בחדשות.  איך
שהיא ישבה בדיוק לצד המחבל ולכן קיבלה את מלוא הפיצוץ.
"נפלא" אמרה סיוון.  "איך קוראים לך?".
"מחמוד", ענה מחמוד.
"תשמע, מחמוד" היא אמרה בזמן שהיא בוחנת את גופו, "אני צריכה
לרדת בתחנה הבאה, אז אולי אפשר לזרז את כל התהליך?".
"מצטער, אבל אני חייב לחכות אוטובוס בנתיב נגדי בא, רק אז
מפוצץ".
"אה," היא נאנחה, ולאחר דקה של הרהורים אמרה: "בעצם, אני לא
צריכה לרדת, גם ככה זה כבר לא ממש משנה".
סיוון הביטה במחבל וחייכה.  הוא דווקא נראה לא רע בעיניה.  הם
דיברו הרבה והרגישו כאילו הם מכירים אחד את השני במשך שנים.
שניהם שכחו לגמרי שבעוד כמה דקות הם הולכים למות.
"זה ממש מרתק", התלהבה סיוון כשמחמוד סיפר לה על הארגון שלהם
ועל דרכי הביצוע של כל הפיגועים.
הוא הסביר לה שאת רוב הפיגועים הם מבצעים בתל-אביב כדי שיהיה
סיכוי, אפילו קטן, שהם יהרגו גם את בן ארצי - כי גם בשטחים
קולטים גלגל"צ.
פתאום מוחמד השתתק.
"מה קרה?" שאלה סיוון.
"כל רגע צריך להגיע האוטובוס השני", הוא אמר והידק את אחיזתו
על הלחצן.  סיוון יכלה לראות שהוא קצת מפחד כי היד שלו רעדה,
ועם כל רעידה היא הרגישה שהיא מתאהבת בו יותר ויותר.
מהחלון הם כבר ראו את האוטובוס מתקרב, נראה שהוא עמוס אנשים.
סיוון כבר דמיינה את הפיצוץ.  היא תמיד ראתה את האוטובוסים
ההרוסים בטלוויזיה ועכשיו היא תראה זאת מבפנים.
בדיוק כשהאוטובוס בנתיב הנגדי חלף לצידם, ראתה סיוון את מחמוד
לוחץ על הלחצן והיא עצמה את עיניה חזק חזק...

"לעזאזל!" צרח מחמוד ודפק על חומר הנפץ לאחר שלא היה שום
פיצוץ.
"ידעתי שהתבלבלתי בחיבורים!".

סיוון לקחה את מחמוד הביתה והם הזדיינו עד עלות השחר, אבל היא
לא גמרה אפילו פעם אחת.