ביום חורף סגרירי וגשום , כשהשמים אפורים , אני בתוך האוטובוס
חמים שמסיע
על החלונות, אנו מצירים עיגולים, משולשים , פרצופים, כותבים
שמות בעזרת אצבעותינו. אותי ואת חברי לבית הספר.

כאשר הבל הפה , מפשר לנו לקבל משטח נוח להעביר את הזמן.
אני גר מעבר לקו הירוק,( יש שקוראים לי מתנחל!) אך יש לי גם שם
, קוראים לי יצחק.
ובכל בוקר אני יוצא לבית הספר באוטובוס ממוגן עם רשתות ברזל .
כדי שהאבנים שנזרקות לעברנו לא יחדרו וינפצו את השמשות.
ולפעמים יש אוטובוסים עם מיגון נגד חדירת כדורים חיים, מסוגי
רובים שונים.
עם כדורים אלה, לא מכדררים, ולא משחקים, ואפילו אין להם צבעים
זוהרים.
הכדורים עשויים מעופרת , והם מסוגלים לקחת חיים. קוראים לזה
למות!.
ואני רק בן שש יוצא כמו חייל מהבית, רק בלי הרובה , ובלי
מדים.
רק עם ילקוט, אומץ, אמונה, חיבוקים ותפילה של  אמא שאגיע
ואחזור בשלום.
יש לי חברים שנפגעו, יש לי חברים שאין להם אמא או שאין להם אבא
, ואפילו
אין  להם אח או אחות שכה אהבו.
פעם היינו בוכים המון בקול רם . אנחנו עוד בוכים אבל היום
בוכים יותר בשקט
אני לא מתבייש , אולי כי אני מרגיש יותר בוגר וחושב  קצת אחרת
.
אולי יבשו הדמעות, והכאב שלי ושל חבריי הוא עמוק בפנים הלב.
כי אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו כמו אחים.

כשאני רואה אמבולנס אוסף חבר, או חברה שהם ילדים כמוני וכל דקה
יכולהלהכריעה, אני אומר שרק ייסע מהר , ושלא יפריעו לו להגיע
לבית החולים .ובבקשה תעשו הכל שיישארו בחיים.

דקירה קלה באצבע  ותראה טיפת דם, ובתום הבדיקה אם תתנהג כגיבור
, תקבל הפתעה.
מה שאלתי בסקרנות ?, ולא שמתי לב שאותי היא כבר דקרה במחט
המזרק, הרגשתי עקיצה ק לה אך ההפתעה סקרנה אותי.
והאחות אמרה לי כל הכבוד התנהגת יפה רק מתנה מזרק חד פעמי.
כשראיתי דם.

ולמה אני מספר לכם זאת, כי היום אני רואה שלוליות של דם, כמו
שלולית
של מים, רק בצבע אדום. והדם הזה נוזל מגופם של ילדים, ומבוגרים
כאחד.
כתוצאה ממטען חבלה שמתפוצץ בכביש, או מנשק ידני ואני יודע שבלי
דם......

ההורים שלי תורמים מנות דם, זה נראה כשקיות שקופות ובתוכם
הנוזל האדוםוהיקר , שעוזר לאנשים לחיות.

לפעמים אני חושב שאני שחקן קולנוע שמשתתף בסרט מתח. ובו האנשים
הטובים , והאנשים הרעים, ואני הגיבור.
יורים ברובים, באקדחים, זורקים אבנים, אנשים בורחים , מתחבאים,
נופלים, צועקים וגם דוממים. רח שרוף עולה באוויר ואוטובוס
שמתהפך.
ואני עובר בין אחד לשני ובודק אם הם יכולים לדבר, לזוז לקום,
לפעמים
מושיטים לי יד מבלי לדבר כדי שאעזור להם.

אני נעזר בפלאפון , ומחייג לעזרה כדי לקבל סיוע מהמשטרה. אני
יודע שאסור לילבכות,וחשוב שאני אדבר ברור ונכון. אני יודע
שאסור לי להתבלבל.
שואלים אותי מעבר השני של הקו איך קוראים לי ובן כמה אני ואני
משיב להם,ששמי יצחק ואני בן שש ושבוע.
ואני רוצה להיות רופא כשאיה גדול . ושיותר אני לא פוחד לראות
דם, ואני
לא פוחד לראות אנשים פצועים, ואני אפילו יודע כיצד חובשים
בתחבושת פצע של חבר.

כשאני צובט את עצמי , אני רואה שהכל אמיתי, ואני לא בסרט,
ואפילו לא אוכלפופקורן ושותה קולה. אני באמת במקום שנראה כשדה
קרב אמיתי.
חבל שזה כל כך אמיתי.
הייתי רוצה שכל הרעים , יהפכו לטובים. שלא ישחקו ברובים אמיתם,
אולי רק ברובים שהם צעצועים. והייתי מעדיף לראות , טריקים של
כאילו דם , ולאדם אמיתי.

ומהחנות הצעצועים של שלמה , הייתי קונה כדורים עגולים וגדולים,

שאיתם אפשר  לשחק כדור רגל, לבעוט לשער  וביחד לצעוק גול
ולא לצעוק יותר----פצוע הצילו...

הייתי רוצה להיות ילד רגיל , כמו כל ילד אחר בעולם,
ושאותי יאהבו ויבינו.