דבר החיים באלם המסכה
ה-אני נוטל לידיו את המסכה. זו, מסעו הפנימי. היא מקבלת את
החיות שהוא בוחר להעניק לה. משהסירה, היא הופכת לדוממת. פסל.
לקחה שוב, והריהי נולדת מחדש.
הוא נוכח כי המסכה הקפיאה רגע, בחיים זורמים. הרגע הזה הפך
לנצחי, הוא אינו מציית עוד לחוקי הזמן והמקום.
אבל כטבעה של הנצחה, הרגע הזה הוא דומם.
אלא ש-
ברגע הנצחיות, בו תפגש המסכה עם האני וזה יעניק לה את זרימת
החיים, הרי נצחונה הגדול של הרוח האנושית.
קסם המסכה. גם לאחר שנתק האדם את המסכה מעצמו, הוא מביט בפינת
החדר, ורואה אותה שם. אותו שם. דומם אבל קיים. המסכה תקבל את
חיותה אך ורק, אך ורק, אך ורק ממנו עצמו - אין לו תחליף. לא
באמת. הוא אינו שוכח זאת והוא בלתי נשכח. פניו חקוקות כעת,
אלמוות, לא רק מעצם ההנצחה, אלא דווקא משום שהחיים שלו, נפשו
ורוחו, ידעו לחצות את הגבולות והמגבלות.
הדממה היא לעולם קולו של המעוף.