"רוח! זאת רוח!" צרח מר פושמן, בעודו רץ מפתח ביתו אחוז אימה
ותופס בקצות שערותיו.
לשמע צעקותיו יצאו השכנים מבתיהם- הייתה זו עיירה קטנה, כולם
הכירו את כולם וגרו בבקתות עץ קטנות וחמימות.
"מה קרה? מדוע מר פושמן צועק? איזו רוח?" שאלו השכנים
בתימהון.
"שם", אמר מר פושמן כשאצבעו הרועדת מופנית לעבר ביתו, "במטבח".
מר פושמן התקשה לדבר, הוא כבר היה מאוד זקן והתרגשות כזאת לא
עזרה במיוחד ללבו החלש. "שם...במטבח...ראיתי אותה...את
הרוח...היא עמדה שם וחייכה אלי...תעזרו לי...תוציאו אותה מהבית
שלי".
"אתה מתכוון לרוח רפאים?" שאלו השכנים בפליאה. "בוודאי שכן"
צעק מר פושמן בחוסר סובלנות.
השכנים חייכו זה לזה ואף צחקקו ביניהם בעודם מנסים להרגיע את
מר פושמן ולשכנע אותו שרוחות רפאים אינן קיימות, ובודאי היה זה
חלום רע שחלם.
"כנסו בעצמכם ותראו! הייתי ער לחלוטין ואין לי שום ספק
בשפיותי. כולכם מכירים אותי ואתם יודעים שאינני קל דעת".
מספר שכנים הסכימו להיכנס ביחד לביתו של מר פושמן. למרות הספק
בליבם לקיומה של הרוח, לקחו איתם ליתר ביטחון כלי נשק. לאט לאט
ובצעדים בטוחים התקרבו לפתח ביתו של מר פושמן. השקט והחושך
בבית העלו בהם חרדה, והמתח גבר ככל שהתקרבו למטבח.
כשעמדו בפתח המטבח ראו את אשתו של מר פושמן, עומדת במרכז החדר
בכותונת הלילה הדקיקה שלה, עומדת ומחייכת לעברם.
"מר פושמן, מר פושמן"- קראו אליו השכנים- "מה קורה לך? הלא זאת
אישתך עומדת כאן באמצע המטבח".
"אשתי?" השתומם מר פושמן "על מה אתם מדברים? כיצד יתכן הדבר?
אתם מנסים לעשות ממני צחוק? הרי אשתי נפטרה לפני 5 שנים".
"נפטרה? מה פתאום נפטרה?" התפלאו השכנים נוכח החדשות המוזרות.
"מה קורה לך מר פושמן? אתה מרגיש בסדר?"
"בטח שאני מרגיש בסדר!" צרח לעברם "על מה אתם מדברים? למה
מפליא אתכם כל העניין?"
השכנים לא הבינו את חרדתו של מר פושמן ומדוע הוא טוען שאשתו
נפטרה.
"מר פושמן, מר פושמן, תירגע. הרי אנו רואים את אשתך בכל יום.
כאשר אתה בעבודה היא נמצאת בחוץ ומטפלת בגינה שלכם, נכון שאינה
נוהגת לדבר איתנו אך היא תמיד מחייכת לכולם בנימוס".
"זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות!" צעק מר פושמן עד שעיניו
כמעט ויצאו מחוריהן. מר פושמן איבד עשתונות והחל לרוץ, לרוץ
ולרוץ.
אנשי העיירה ניסו לעצור אותו אך הוא נעלם. מאותו לילה אף אחד
לא ראה אותו יותר, ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלו.
החיים בעיירה שבו למסלולם, ומידי יום, בעוברם ליד ביתו של מר
פושמן הם מניפים ידם לשלום לעבר אשתו שעובדת בגינה, והיא רק
עומדת ומחייכת אליהם בחזרה.