ללכת ברחוב או להישען על חלון של אוטובוס גורם לי להרגיש כמו
בשיר של ספרינגסטין או דילן.
אנשים, פרצופים, עוברים, עומדים, מרוחים. אפשר לנסות להדביק
סיפור לכל פרצוף.אנשים אפורים, עייפים, מהחיים, מהמציאות של
המדינה.כבר אין אנרגיות שפעם היו, פחד מלמות ברחוב, פחד מלמות
בבית, אדישות למוות של מישהו אחר.
לא אכפת לנו כבר מי דופק אותנו, רק שיגמור מהר וילך.ילדים
קטנים בעגלות עוד לא יודעים למה הם נכנסים.
אפשר לנסות לנחש מה אנשים עושים בבית.אנשים עובדים, אנשים
אפורים.
בנאים, טייחים, נגרים, מכונאים. אנשים אפורים, לא מגולחים, עם
חריצים בפנים. מנידים אליך בראש לשלום כדי להרגיש שיש להם
קיום, שמישהו שם לב שהם שם. חיים בלי שאיפות, בלי ריגוש, דור
שלא ידע לרצות חיים יותר טובים.
חוזרים הביתה, להתקלח, לאכול אורז עם עוף, לראות דודו טופז
ולקום למחרת בבוקר לאוברול הכחול עם האבק מכל השבוע.
הלוואי ולא הייתי רואה אותם, הלוואי והייתי יכול לשנות משהו.
זה מכאיב מבפנים.
הפחד שלי מלהיות אפור בעצמי.