הקדמה:

משהגיעה מועד תפילת המנחה, נכנס רב-שולם, השמש, לזרז את קהל
הקודש. ראה את האברכים מטים אוזניהם לאורח שהגיע לא מכבר.
ואותה שעה היה האורח מספר מעשייה. אמר רב-שולם השמש בגערה:
"נו!"
וענו לו האברכים: "הס! כלום אינך רואה? במעשייה עוסקים אנו!".
ישב רב-שולם השמש בקצה הספסל והיטה אף הוא אוזניו. היו המעשיות
הולכות ונמשכות. והייתה מעשייה אחת גוררת את חברתה, כאותו קוסם
המושך מטפחות מתוך כובעו והן כרוכות זו בזו.
ואחר כך הגיע בנו של רב-יקותיאל, נכנס בנעליו המנקשות, כרוח
סערה. היסו אותו האברכים: "שה... שה...".
ישב בן הרב, במה שנותר בספסל, והיטה אף הוא אוזניו למעשיות.
והיו המעשיות הולכות ונמשכות. והייתה מעשייה אחת גוררת את
חברתה, כאותו קוסם המושך מטפחות מתוך כובעו והן כרוכות זו
בזו.
ומשנתאחרה השעה, נכנס רב-יקותיאל עצמו, ידיו שלובות לאחוריו,
הילוכו מדוד, ועיניו, במערותיהן, מזרות זעם. כיחכח בגרונו
ואמר: "נו? העת היא לשובב נפש בסיפורי מעשייות?!"
אמרו לו האברכים: "רבנו! במחילה ממנו! רק עוד מעשייה אחת!".
ופינו לו מקום בינותם. וישב רב-יקותיאל והיטה אף הוא אוזניו
למעשיות.
והיו המעשיות הולכות ונמשכות. והייתה מעשייה אחת גוררת את
חברתה, כאותו קוסם המושך מטפחות מתוך כובעו והן כרוכות זו
בזו.
ומשעבר זמן המנחה, וכיבה הקודוש-ברוך-הוא את מאורו של עולם,
והחשיכו הרחובות, יצאה הרבנית אל בית-המדרש, לראות הנפל דבר.
משראתה חלונותיו מוארים, נטלה נפשה בכפה ונכנסה אל בית-המדרש,
שאינה רגילה בכניסה אליו. עמדה בדלת וראתה את הרב ותלמידיו,
קשובים כולם למעשיותיו של המספר. כיחכחה בגרונה. הפנו המסובים
פניהם. לחש לה הרבי: "שה!.. שה!.."
עמדה הרבנית בפתח, נזופה, אוזניה כרויות למעשיות. והיו המעשיות
הולכות ונמשכות. והייתה מעשייה אחת גוררת את חברתה, כאותו קוסם
המושך מטפחות מתוך כובעו והן כרוכות זו בזו......



הקורות את האברך יוסף בן משולם.

 שנה אחת נשבו רוחות חזקות, שלא ניתן היה בצפת להצית ציגאריה
ברחוב. ונעים-דאלל, ליד דוכן העיתונים שלו, הוא שקורין באסטה,
נאלץ, משך כל הימים, להצית לקהל העוברים ושבים, את הציגאריות
שלהם. וכשמי מן העוברים היה שואל: "אדון דאלל, שמא ברשותו
גפרור?", היה נעים-דאלל גולל אחד העיתונים ועושה הימנו צורת
אוהל, ומצית את הציגאריה, במצית המוזהב, הנוצץ, אותו קיבל ממאן
דהוא. וכיוון שהרוחות העזות היה בהן חשש שיקפחו את פרנסתו
ויתפזרו העיתונים, הכין נעים-דאלל צרור אבנים ליד הדוכן.
והאבנים היו שוהות משך שעות היום על גבי ידיעות ופוליטיקא.
ובלילה מושלכות כצרור ליד הדוכן. והיו האבנים מונחות זו על גב
זו, בצינת הלילה, שחות כביכול זו לזו מענייני דיומא, מלהגות את
כותרות היום. וביום, כשהרוחות מעלעלות את העיתונים, דימו
העוברים ושבים כאילו אותיותיהם פורחות באוויר.
 הרוח העזה, בה פתחנו סיפורנו, גרמה, בעוונותינו הרבים לחילול
השם, שכן הפריחה מגבעות וכיפות, ואחינו בני ישראל עברו על 'דלת
אמות' בגילוי ראש. ולא רק זו, אלא שגם בידרה מלבושים ושמלות,
רחמנא ליצלן, ולא היה מי בקהל הקדושים בצפת, שלא ראה ירכיים
לבנות באותם ימים טרופים. והיו בקהל האברכים שהסתירו עיניהם
בכפות ידיהם, מחמת עינא-בישא, בבחינת 'לפני עיוור לא תיתן
מכשול'. ואחרים לא מנעו עיניהם... ו'די ביזיון וקצף', כדאמרי
אינשי.
ואותה רוח בלתי מצויה, שחוללה בסמטאות ושיבשה אורחות החיים
בקהילת-הקודש-צפת, לא הייתה רוח המביאה בכנפיה מטר, אלא, מאותן
רוחות שיש בהן, רחמנא ליצלן, שמינית שבשמינית, יסוד של כישוף.
 ונעים-דאלל, שכל שמועה מתגנבת תחילה לאוזנו, היה  מקמץ
שפתותיו, מחמת לשון הרע. ומשפשטה השמועה, והלשונות היו
מקשקשות, היה מעמיד דברים על נכוחם, שכן, אזנו כרויה לכל
דיבור, בין לשון נקיה ובין שיחת נשים בטלה. ועל עניין האברך,
יוסף בן משולם, אמר נעים-דאלל: "מצינו כתוב מפורש: 'אל תהא
רוחץ הרבה.. וגומר'... שאילמלא ירד האברך אל המקווה, והעמיד
עצמו בניסיון, לא היה יצר הרע מתעורר. ודי לחכימא.. נמצאנו
למדים, שאין הניקיון אלא תאוותם של נקיי הנפש. ואותו אברך,
יוסף בן משולם, שנכשל, - יצר הרע תקף עליו, בגלל תאוותו
לרחיצת-יתר, שאילמלא רחץ, לא היה מתארע כל אותו עניין עם
הבתולה, בתו של ר' יענקל זייטלבך. אבל מטבע הדברים, אין אחינו
האשכנזים, לדאבון הלב, יודעים כי יסוד ומסד לחינוך הבת הוא
הכלל: כבודה בת מלך, פנימה!".
ונמצא לו, לנעים-דאלל, תנא דמסייע: הרב עאבו, שהיה מקפיד
לרחוץ גופו, ביום חמישי בשבת, ולא עשה כן אלא לשם קבלת השבת,
ולא חלילה לעינוג הנפש. ואילו, האברך דנן, היה מרחץ גופו, לא
עלינו, יום יום. ואף כי כולי עלמא לא פליגי שיש בכך משום ביטול
תורה, לא כיהה בו אביו, ר' משולם. ובעוונותינו הרבים, היה
האברך, יוסף בן משולם מדיף ריח סבון ובשמים בישיבת "שפתי אמת",
עד שחלשה דעתם של אברכים. ויותר מכך, הייתה אימו הכבודה, מכבסת
בגדי בנה, בכל יום שאין קורין בו בתורה.
ונעים-דאלל, שדבר אינו נעלם מאזניו הכרויות ללהג קהל-הקודש
בצפת, מילא פיו מים. והוא, שנעור עם קריאת השכווי, עיניו ראו,
בבוקר יום אל"ף, טרם תבחין בין תכלת ללבן, דמותו של האברך יוסף
בן משולם, במקלו ותרמילו, מוליך רגליו במעלה הר כנען. ורק
למשולם הזקן גילה נעים-דאלל את הדבר.
והאברך, יוסף בן משולם, כינס רגליו, שינס מתניו, ולאחר יגיעה
רבה מצא מנוחת הנפש בצל אחד העצים. והיה אותו העץ משמש משכן
לציפור אחת שקורין: שוורצע-פייגאלע, שאינה אלא מצאצאי אותו
עורב שפירנס את אליהו-הנביא- זכור -לטוב, במידבר. והייתה אותו
העוף לבוש- שחורים, מהדס לרגלי האברך יוסף בן משולם, ואומר לו
בלשונו: "קרע! קרע!".
ולא היה האברך דנן יודע מה טיבו של העוף. ואותה ציפור, מטבע
ברייתה, חיבת נפש לה לחפצים נוצצים. והאברך, נפשו מורגלת
בהמולת הישיבה, ואילו בכאן, ביער, השקט טורד מנוחתו. ובהמיית
ליבו, עלתה לפניו   תבנית פניה של אותה נערה, בת ר' יענקל
זייטלבך. והשיח את מצוקת נפשו לאותו העוף, השווארצע-פייגאלע:
"הנה", אמר, "הנה הטבעת, שכתוב: "וארשתיך לי'. ואי אני ואי
הנערה שארשתי לי? ואותה נערה, עלובת הנפש, מה יעלה בגורלה,
שעתה שנגזרה עלי גלות, רחוק אני הימנה? והרי כתוב: יום תעזבה,
יומיים תעזבך?"
ואת הטבעת הסיר מאצבעו וינח למרגלותיו, על אחת האבנים. ואותו
העוף, הזכרנו, חיבה  מרובה לו לחפצים נוצצים. ויחטוף את הטבעת,
ותעופף ביער. והאברך פיזר רגליו בעקבותיו, רץ ומצעק:
"שווארצע-פייגאלע, השיבי לי את שלי!"
והשווארצע-פייגאלע, כידוע, אינו מבין אלא לשונם של ערביים.
וכך, רץ העוף בשמיים, ורץ האברך יוסף בן משולם בינות הסלעים
ואבני המקום, עד שמצאה לה הציפור מנוח לכף רגלה, על מצבת אבן,
ותעמוד.
והאברך, יוסף בן משולם, עמד אף הוא להשיב נפשו. והנה ראו
עיניו כי מצבת האבן היא ציון קיברו של רבי יונתן בן עוזיאל,
זכותו-יגן-עלינו-אמן, המזווג זיווגים. ואמר אותו אברך: "אכן,
אצבע אלוקים היא!"
והשווארצע-פייגאלע, הניחה את טבעת האירוסין מראשותי הקבר, וישא
קולו: "קרע! קרע!".
ולא ידע האברך נפשו משמחה. ויטול את הטבעת על אצבעו, ונפשו שבה
אליו. והיו שם, על ציון הקבר, ספרים. והייתה הרוח מהפכת בהם.
ונפתחה בפניו מסכת סנהדרין, בדף נ"א. והיו האותיות פורחות נגד
עיניו. וראה הבחור כי הכתוב אומר שהנואף עם נערה מאורסה, דין
שניהם בסקילה. ואם נערה מאורסה היא בת כהן, -  היא תישרף והוא
ייחנק!
ונזכר האברך יוסף בן משולם כי המכובד, ר' זייטלבך, עולה לתורה
ראשונה, יען כי כהן הוא....
"ומאידך", הרהר האברך, "וכי מהו שאירע ביני לאותה בתולה? לבד
מאי אילו מילות אהבה?"
"ואם את בית התפילה הזכרנו, ואת קריאת-התורה..", אמר עוד
לנפשו, "הנה, במאי עסקינן באותו בית-אלוקים? בקטנות,
ובפוליטיקא. ושמא תאמר: לשון נקיה ידברו. ולא היא, כי רכיל
ידברו, וארס נחשים על לשונם!".
ואולם, מיד ניחם על מחשבותיו אלה: "לחינם סרה אדבר! דרך העולם
הוא!"
ועלתה בזיכרונו המחלוקת, בבית הכנסת, על דבר השימוש בטבאק,
שכן, מהו הטבאק? עשב המעלה עשן, שעושין מעליו ציגארין, ובעיקר,
ששוחקים הימנו העלים, הדק היטב לאבק, ושואפין אותו בנחיריים,
ויש שאלה אם צורך הוא או הנאת הגוף והנפש. שאם יש בו הנאה,
אסור הוא בט' באב משום התענית. וכבר כתב הרמב"ם: המתעטש
בתפילתו, אם לרצונו, הרי זה מגונה. ואותן ששאלו, אמרו: עשב
שקורין טבאק, שנותנין בשפופרת ומדליקין ושואבין העשן לתוך פיהם
וחוזרין ופולטין אותו, צריך עיון, שכן הגוף נהנה, ויש השבעים
מן העשן כאילו אכלו ושתו. ואחרים אומרים, כיוון שפולט את העשן
ואינו בולעו, אינו דומה לאוכל, ואין מברכין עליו ברכת הנהנין.
ועניינים כגון דא, עומדים ברומו של עולם ישיבת "שפתי- אמת",
ושל קהל המתפללים בבית הכנסת. וכבר נאמר כי העוסקים בכיבשונו
של עולם, הם המסד והטפחות, עליהן עומדים מעשי הבריאה כולם.
ומשעלה הטבאק בדעתו, התחיל האברך, יוסף בן משולם לטפוח על כנף
בגדו, בבקשו אחר הציגאריות. והנה אין מצית, כי נחפז האברך לצאת
את  בית אביו, כפי שנאמר בספר דברים: "כי בחיפזון  יצאת..
וגו'". ונתאוותה נפשו לעשן הציגאריה.
מצית לא מצא. ספר תהילים מצא. ופתחו בפרק נ"א, ויקרא בניגון:
"חנני אלוקים בחסדך... מחה פשעי,...לך לבדך חטאתי...!"
ובא הרוח, מאותן רוחות שהזכרנו בתחילה, ותהפך בעלי הספר.
ואותה העוף השווארצע- פייגאלע, בשומעו את האברך קורא: "אמן!",
ענה אחריו בלשונו: "קרע! קרע!".
והבחור דנן, האברך יוסף בן משולם, שידוע הוא בצניעותו
המופלגה, ולא היה מן העולבים ולא מן הנעלבים, אמר בלבבו:
"הישמר לנפשך מאוד! שמא כל המתארע בכאן, אינו אלא מעשה-שטן?
ואולי אותו שווארצע-פייגאלע אינו אלא תבנית דמותו של
הסיטרא-אחרא? ושמא אין זו אלא אחיזת עיניים?"
ומתוך הרהורים אלה שב והעלה בנפשו תבנית דמותה של הנערה, בתו
של ר' זייטלבך, שאף שמה נעלם ממנו. והתחילו דמעות יורדות
מעיניו. הניח ידיו על האבן, ואת ראשו היגע עליהן, לחיו על צינת
האבן, ועיניו עצומות.  ואותה העוף, השווארצע וגו', עומד היה על
מצבת האבן, היא ציון קיברו שלר'-יונתן-בן
עוזיאל-זכותו-יגן-עלינו. וכבר הזכרנו את חיבתו המשונה של עוף
זה לכל דבר הנוצץ.
וישא העוף, אותו שווארצע וגו' את עיניו, וירא את הדמעות
הנוצצות בסבכי זקנו של האברך, כעין הפיטדה והברקת. ויהדס
ברגליו על מצבת האבן, ועד למראשותי האברך הגיע. ויטה העוף ראשו
על צידו, וישא מקורו כלפי שמיא, וינח על האבן את מציתו של
נעים-דאלל, שהייתה מן החפצים הנוצצים החביבים עליו. ויקרא:
"קרע! קרע!"
ויכר האברך במצית כי מציתו של נעים-דאלל היא, ויאמר:  "אין זאת
כי אם עוף-הגנבים הינך!"
ויקרא השווארצע-פייגאלע בקול מבשר רע: "קרע! קרע!"
ויחרד האברך לנפשו.
ויפתח השם את פי השווארצע-פייגאלע, ויאמר, בלשון בני אדם: "אל
תחת! וכי עוף כמוני ירע לבן תורה? הלא תדע כי לא לשוא הוליכוך
רגליך אל מצבת ציון קיברו של רבי-יונתן-בן-עוזיאל, המזווג
זיווגים! ואין זיווג יפה לו לאדם מישראל, מזיווג של ר'
יונתן-בן-עוזיאל!"
שתק האברך.
"נמצאנו למדים", אמר העוף, "שתפילה על ציון הקבר, אינה באה אלא
לתת לו לאדם מישראל ביטחון כי הזיווג בר קיימא!".
פשפש האברך בכנף בגדו אחר ציגאריה, נטל המצית של נעים-דאלל,
והפיח עשן. בא העשן בנחיריו של אותו העוף והתחיל לזורר.
"לבריאותך!", אמר האברך.
והשוורצע-פייגאלע שב וזורר. ומחמת הרוח נפרדו כנפיו, וראה
האברך כי נוצות אברותיו שרופות באש. ויאמר אליו: "במסכת סוכה,
דף כ"ח, עמוד אלף, כתוב: '..אמרו עליו,  על יונתן בן עוזיאל,
שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, כל עוף שפורח עליו, מיד נשרף".
והעוף שב וזורר, ואחר פצה מקורו ואמר, בלשון בני אדם, חרישי:
"בשכבר הימים היו קורין אותי: א-ואייסע-פייגאלע..."
ראה האברך שהעוף נעצב על ליבו, אמר לו: "יש ... שהוא נאה
ולבושו כעור. ויש, הוא כעור ולבושו נאה".
"יפה דיברת! דבר דבור על אופניו", אמר העוף.
וכיוון שהציגאריה הגיעה עד תומה, נטל האברך ספר מן הספרים על
ציון הקבר.
אמר לו העוף: "כיוון שבשידוכין עסקינן, הב לי טבעתך".
הסיר האברך את הטבעת והניחה בחרטומו של השווארצע-פייגאלע.
והלה, פרש אברותיו ויעופף לדרכו בעקבי הרוח.  ואין אנו יודעין
מתי ישוב מדרכו, שנאמר: "שלושה נפלאו ממני: דרך נשר
בשמים..וגו'".
ואם אין אנו יודעין מתי ישוב, נעזבנו לנפשו ונספר בעלילותיו של
האברך.
והאברך, יוסף בן משולם מהפך בדמיונו בתבנית פניה של הנערה.
וכיוון שבא עצב בלבבו, אמר כי אין טוב לו לאדם אלא תפילה.
ויטול את הסידור, ויאמר את תפילת המנחה. ומשפסע שלוש פסיעות
לאחוריו, ויאמר: "אמן!", נגלתה לעיניו להקת ציפורים קטנה.
והציפורים מצאו מחסה מפני הרוח, תחת קורת גג ציון הקבר.
ועתה, משפנה השווארצע-פייגאלע לדרכו, מה לנו כי נעסוק בו?
ושמא תאמר, בנערה נעסוק. ולא היא. כי הנערה שוכנת כבוד בבית
אביה, הוא ר' יענקל זייטלבך. והאברך, ליד ציון קבר
יונתן-בן--עוזיאל, לא נותירנו לנפשו, בלב המאפליה, שכן, מקום
ציון הקבר מצוי בין הרים, הרחק ממקום יישוב, והוא שקורין
הערביים: וואדי. ויערות סביב. ואדם ובהמה, איין. רק עוף השמיים
וציפורים.
ואותן ציפורים, אם הזכרנו אותן, שמצאו קורת גג בציון הקבר, לא
היו אלא סנוניות. והסנונית,  ציפור קלת כנף ולעולם תקנן בצפת
וסביביה בכתלי הבתים. ומצוא תמצא נקבים באבן. שם איוותה משכן
לה ולפרי בטנה.
ועד ישוב השווארצע-פייגאלע ובפיו הבשורה כי נמסרה הטבעת
לתעודתה, עמד האברך ועלעל בספרים.
ורוח הסערה הייתה הומה סביב ומפריחה שולי אדרתו ופיאות ראשו.
נתכנס האברך בפינת ציון הקבר, ויישב תחתיו ויקרא בנעימה, בספר.
ואותן סנוניות חגו סביבו, מצייצות בלשונן את ניגון-הלימוד של
האברך, יוסף בן משולם. ובמקום חוגת הציפורים שקטה הסופה.
והרוח סבה על צירה ובבית קיברו של
יונתן-בן-עוזיאל-זכותו-יגן-עלינו, לא נגעה לרעה. ונטלה הרוח
עלים כמשים ותעל תמרות אבק. רק ציון הקבר שקט, בלב הסערה. הוא
דמתקרי: 'עין הסערה'. והבחור וניגונו, והספרים והציפורים, שכנו
בטח.
והניגון עולה, כעמוד האש, ומתרומם לעבים וקודח בהם. ואנשים
בקהל הקודש צפת, בלכתם לתפילת ערבית, בסמטאות משולחות הרוח,
נשאו עיניהם לקול החריכה, מעבר להר כנען, ויראו ענן אחד שחור,
ומתכרכמים פניו. ליבו בוער ואיננו אוכל. וקול הבעירה כעין
מאכולת אש. וניגון יוצא הימנו. ואמרו האנשים בליבם: "אין זה
אלא מי מן קהל הענווים נושא תפילה מרה בקבר יונתן-בן-עוזיאל.
לוואי ויבוא זיווגו במהרה".
והזכרנו כי היום נטה לערוב. והבחור קם ממקום שבתו לתפילת
ערבית.
והשווארצע-פייגאלע טרם שב. ויאמר האברך בלבבו: "אין זאת כי אם
הנערה ממאנת לקבל את הטבעת".
וייעצב אל ליבו.
והנערה בה דיברנו, בתו של המכובד ר' זייטלבך, סגורה ומסוגרת
בבית אביה. ואמה הכבודה, רוח'ל-לאה, אינה מניחה אותה להראות
פניה ברבים, מחמת הכלימה, והלשונות הרעות. ולא כיהתה רוח'ל-לאה
בבתה. וידוע ידעה את סיבת הדברים. ואולם אנו, אל לנו לעסוק
בדברים שהם מעבר לבינתנו. שכן, חוששין אנו מאש חמתה של
רוח'ל-לאה, שאשה זעומת מבט היא, וציפרניה מושחזות לעקור עיני
אנשים. וארס על לשונה, ואשה מרת נפש היא.  על כן, לא נשים
נפשנו בכפינו לגלות סודותיה הכמוסים עמה. שאם ניתן דרור
ללשוננו, הרי תיהום קהילת הקודש צפת כולה. ואין בכל הקרת, נפש
חיה היודעת את הסוד, לבד מרוח'ל-לאה, ובעלה, הנכבד ר' זייטלבך.
ואף עתה, שאנו מגלגלין בעניין, יש בכך משום סכנת הנפש, רחמנא
לצלן.  ושורש אותו סוד עלום, שאין את נפשנו לדון בו, צפון
בלידתה של אותה הנערה אשר שבתה את ליבו של האברך, יוסף בן
משולם. ואין אנו יודעים היאך ולמה נטל רגליו וגזר על עצמו
גלות.  וכשם שאין מזכירין בבית המת את התלוי, כך הס מלהזכיר את
דבר מות הבן הבכור, יוצא ירך ר' יענקל זייטלבך. ואותו רך-נולד,
הלך לעולמו במגיפה ההיא, הארורה. וכל הוולדות שניסתה רוח'ל-לאה
להעמיד, לא הוציאו יומם. ודבר התאווה לפרי-בטן נודע ברבים:
"אני, אי אפשי, אלא בבת! רק בת!"  ותאווה משונה זו, שעה שכל
אחד מישראל מתאווה לבן זכר, היתה לצנינים בקהל הקודש צפת.
ואלמלא תרומותיו ונדריו הנדיבים של ר' יענקל זייטלבך לבית
הכנסת, וודאי היה הדבר נותן פתחון פה למקטרגים, בריש גלי.
ועוד, כלה ונחרצה מעם ר' זייטלבך ורעייתו הכבודה, להדיר רגליהם
מבית-החולים של קהילת הקודש. ולא נזדקקו לא לאפותיקי ולא
למיילדות. ואומרים, אף כי אין רגליים לדבר, כי פרי בטנה של
רוח'ל-לאה ראה אורו של עולם בבית החולים האיטלקי בחיפה, רחמנא
ליצלן...
ודברים משונים הרבה נכרכו בזו, בתם של ר' יענקל זייטלבך
ורוח'ל-לאה: בחברת בנות גילה לא תחד. לעולם לא תצא בגפה. אפילו
יציאות של כלום, לשוק, או דברי סידקית שלא לומר פרקמטיא. ושיח
ושיג אין לה, לנערה, עם איש. שכן, חזקו עליה דברי אמה: "בל
תשיחי עם איש לעולם!"
ואותה עלובת נפש, איש לא ידע צליל קולה. ואף תבנית פניה עלומה
הייתה, שבשעה שהייתה מתלווה לאמה זעופת הפנים, היו האנשים
מתפרדים ומתרחקים הימנה. ולא היה ר' יענקל זייטלבך מבקש מעולם,
בקריאת התורה, לעשות לשמה "מי שבירך". וכך לא היו יודעין בקהל
את שמה. וכיוון שלא נתברך למצער בקב אחד של שיחה, נמנעו הקהל
ממנו. ולשונות רעות מקשקשות שאף כי הנערה אינה נוקפת אצבע
בביתה, ואין עול מוטל עליה, תבנית כתפיה ודרך הילוכה משווין לה
צורת גוף של זכר. ולא רק זאת, אלא של אלה המתעסקין בגימנסטיקע,
לא עלינו. ויש המלעיזין על אותה אומללה, ואומרים כי קולה קול
מעובה, כשל הפועלים בשוק. אולם  בדברים אלה לא נעסיק את הקורא.
שכן הקורא כבר יודע שאין נערה זו פוצה פיה בציבור, ומה להן,
למלעיזים כי יאמרו כדברים האלה.
והמתונים  בדעתם, משיבין להם כי אין לבני הזוג זייטלבך אלא
לשמוח בבתם יחידתם, תהא צורתה ותבניתה אשר תהא: "וכי להשתדך בה
אתם אומרים?"
ועניין זה של שידוך היה בעיתו, שכן, לפי מניין הלשונות
המקשקשות, הגיעה הנערה לפרקה. ורצה היושב במרומים כי שעה
שהתחילו לדבר בנערה נכבדות, אירע אותו מקרה רע במקווה. ואם
אמרנו כי זעופת פנים היתה רוח'ל-לאה, לא אמרנו אלא מיעוטן של
"תשבחות". עתה, משנתרחשו הדברים כפי שהתרחשו, הפך פיה לאש
לוהבת. וכל החרד לנפשו, בלע לשונו למראיה. ולוא היינו יודעים
לשון עם זר, אומרים היינו כי הדרקון היורק אש, שומר על הגוזל,
הוא הנערה. אלא שאין אנו אומרים כדברים האלה, שכן כבר הזכרנו
כי לשון עם זר אינה שגורה בפינו, ואין אנו יודעים מה טיבו של
דרקון. ולא דייקנו בדברינו, שהרי אין חילוק על כך שהדרקון חיה
הוא. וחיה טמאה. ושוב, יש חילוק אם טמאה היא שאינה מפרסת פרסה,
ואם סנפיר לה או קשקשת. והנה הכברנו מילין בעניני טומאה
וגילגלנו בסוגיות שאינן נהירות לנו. ולשם מה ברא הקדוש ברוך
הוא בעולמו חכמים ורבנים ו'כלי קודש', ולהבדיל אלף הבדלות:
דוקטורים, שכל מעייניהם בספרים הללו המלאים תמונות וציורין
וטומאות אחרות. ואין אדם מישראל מוצא בהן ידיו ורגליו. ובאמת
מוטב לו לאדם שירחיק נפשו מהן. ולא היינו מזכירין אותו הדרקון
הטמא, אילמלא שיווינו בנפשנו את רוח'ל-לאה לאותו הדרקון. ואם
חטאנו בלשוננו, הרי יבוא יום הכיפורים ויכפר לנו על עוונותינו.
ואם עוונותינו הותרו לנו, ואין כאן חשש לשון הרע, שרי לנו לומר
כי לשונה של רוח'ל-לאה היא כחרב המתהפכת בפיה. וארס נחשים על
לשונה. ואותה חיה טמאה, הדרקון, אינו אלא שה תמים, אם היה בא
במחיצתה. ואולם כבר הודענו לקורא שאין את נפשנו להלאותו
בעניינים כגון אלה. כי הקורא, אם אינו נמנה על קהילת הקודש
צפת, לא תיקרה על דרכו אותה מכשפה, שאם תפתח את פיה, תצילנה
אוזניים. ומדוע ירדה אותה בתולה, בתו של ר' יענקל זייטלבך אל
המקווה? אין יודע. שהרי אימתי תרד נערה אל המקווה? ביום חופתה!
וכי מוליך ר' יענקל זייטלבך את בתו לחופה? ואם אין הוא מוליך
אותה, מה סיבה היתה לאותה נערה? להיושב במרומים פתרונים.
והנה יראה הקורא, עין בעין, היאך העיסוק בטומאה ובלשון הרע,
משיחין דעתו של אדם. שמפני שהרבינו דברים, נותר אותו אברך,
יוסף בן משולם, עת רבה, בציון קברו של יונתן-בן-עוזיאל. והשעה
הייתה שעת חשיכה. ומרוב דיבורים בטלין, גם את
השווארצע--פייגאלע שכחנו. והלה מפרפר באפילת הלילה, קצר רוח,
ממתין עד תום דברינו.
על כן נקצר ונשוב אליהם, שיגעים הם, ולא נאריך בדיבורינו, כי
מה לנו להשיח בר' זייטלבך? וכי מבאי ביתו אנו? ואם תמצי לומר
שברכילות עסקינן, הרי נשיב לך, בנקיטת חפץ: מעולם לא עלה על דל
שפתנו דבר רכיל. וכבר נאמר: "לא תלך רכיל בעמיך.. וגו'". במה
דברים אמורים? בשאין בו אמת. אולם בכאן.. הווא עובדא. אין דבר
מכל שאמרנו, בחזקת שמא! הכל בחזקת וודאי! ואם קטן אמונה הינך,
לך אל הקריה המעטירה צפת, ושאל את נעים-דאלל.
והנה עתה, הארכנו בדברינו, ונסתיימה לה קריאת התורה, ושומא
עלינו לשוב אל בית הכנסת. ורואים אנו  את השמש, ר' שאול-יוסף
הזקן, פורש את המפות ל"קידוש", ואם נמשיך להשיח עמך, לא יהא
מקומנו שמור ליד ה"טיש", הוא שולחן-הקידוש. ושמוע שמענו כי
ב"קידוש" היום יוגש "קיגל" ירושלמי, וכמעט יש משום חילול שבת,
להמונע נפשו מטעם ה"קיגל" הלזה. ואשר לסוף ענינו של האברך,
יוסף בן משולם... מה לך כי תציק ליהודי? וכי הולך רכיל, נקרה
על דרכך?
מה היה סופו? ובכן, לישיבת חברון הלך האברך. ושם למד והקים בית
בישראל. ולא היינו יודעין את סופו אילמלא הביא ר' משולם, אבי
הנער, את נכדו  נרו יאיר, לעליה לתורה, אצלנו בבית הכנסת.
ואותה עלובת נפש, בתו של ר' יענקל זייטלבך, מה עלה בגורלה?
 הנה, וודאי שם הקורא אל ליבו, בעניין השווארצע-פייגאלע,
שקראנוהו פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. ולא היינו יודעים כי
יסוד לדבר ואין אך מקרה הוא. ואם יאמר בלבו כי נתבלבלה עלינו
דעתנו, מחמת ריחו של ה"קיגל" ההולך למרחוק, הרינו להעמידו על
טעותו ויידע כי הדברים לעתים נשגבים מבינתנו, כגון: שהייתה
אותה מכשפה, הכבודה רוח'ל-לאה, מתאווה לפרי בטן. והזכרנו כבר
כי תאוותה לא היתה לפרי בטן ממין זכר. אלא, בבת חשקה נפשה.
והתגלו הדברים ואין בכך סוד. ואם אנו דנין בכך בריש גלי, אות
הוא כי סר מוראה של אותה מכשפה מעלינו. ואותה נערה,
שהשווארצע-פייגאלע, שאינו אלא גילגולו של הסיטרא-אחרא, שידך
לאברך, יוסף בן משולם, השיבה נשמתה לבוראה.
ונעים-דאלל הוא שגלה את אוזני קהל-הקודש-צפת  על מר גורלה
הנורא של אותה נערה. וסיפר נעים-דאלל כי נטלה נפשה בכפה.
הכיצד?
הלוך הלכה אל בית המתים, ונכשלה ברגלה ותיפול אל מערת קבר,
ותישבר מפרקתה. תנוח לה אותה עלובה בשלום על משכבה.
ומדוע הזכרנו את השווארצע-פייגאלע שטעינו וקראנו אותו, מעשה
שטן, הן בלשון נקבה והן בלשון זכר?
שבשעה שנטלו ה'חברא-קדישא' את הגופה לקבורה, נתגלה הסוד, שלא
היתה בתם של ר' יענקל זייטלבך ורעייתו, רוח'ל-לאה, אלא... נער!
אלא שמחמת שנתאוותה אותה מכשפה לבת, הלבישה את הנער בגדי אישה.
וכדאמרי אינשי: "ודי ביזיון וקצף".




על קבר האר"י בצפת

 ידידיה ירד מהמונית בכניסה לבית הקברות הצבאי.
"תמשיך כאן", אמר לו הנהג, "תלך לאורך הגדר, ותגיע".  
ידידיה צעד לאורך חומת האבן, במורד גדר האבן התחלפה בגדר רשת
חלודה ומוזנחת. בצד שמאל, בצלע ההר, מתוך מבנה דו-קומתי, של
ישיבת "מקיץ נרדמים", נשמעו וויכוחים באידיש. בפתח ישבו שני
אברכים על מעקה המדרגות, שקועים בספרי גמרא. בחור צעיר,
ציציותיו מתנפנפות, בידו מגבת רטובה, מיהר במעלה, מולו.
"איפה זה כאן בית-הקברות העתיק?" שאל אותו ידידיה.
"תלך פה, במדרגות למטה   זה בית-הקברות!", ענה.
ידידיה שאל: "איך מוצאים שם את קבר האר"י הקדוש? אתה יכול
להראות לי?"
"אני, אין לי זמן אתה רואה שחזרתי עכשיו מהמקווה, לא? תחפש
ותמצא לבד!"  
ידידיה ירד במדרגות שהתעקלו מערבה. הוא התקדם בין המצבות
וחיפש את המצבה של האר"י הקדוש. השמש העזה הגירה זיעה מעורפו.
הוא התיישב על אבן והתבונן במורד ההר, ללא סדר וכיוון, התפוררו
המצבות. חלקן נסדקו עוד ברעש הגדול של צפת. אחרות פקעו מחום
השמש, או מחמת עתיקותן. במחצית המדרון, על כעין גבעה קטנה, עם
עץ ירוק, שדוף, בלט קברו של האר"י הקדוש  המצבה והאבנים סביבה
סוידו לאחרונה, ובהקו בלובן כחלחל.
קופות הצדקה הקשורות בשלשלאות, אף הן נצבעו בכחול. דלתה של אחת
מהן נפרצה, והיא קרקשה ברוח הקלה בצרצור חלוד, קצוב.
ועל רקע בוהק-התכלת, השחירה דמות. שם, בצל המצבה, ישב אברך
מזוקן, חבוש כובע-מצחייה שחור זקנו ופאותיו אדמוניים, והמקטורן
משחיר על חולצתו הלבנה. על ברכו המוגבהת על אבן, נשענה גיטרה,
והוא שר לעצמו, חרישית, ובדבקות "אדון עולם", במבטא אמריקאי
בולט, בעיניים עצומות. לא התנודד, כדרך האשכנזים, ולא משך את
סופי המלים, כדרך הספרדים, אלא שר בקול נמוך. ומדי פעם חדלו
אצבעותיו לפרוט על הגיטרה ופיו המשיך למלמל את הטקסט ללא
מנגינה, כמשוחח.
המראה היה כל כך גרוטסקי, עד כי ידידיה היה משוכנע שמיד
יופיע, מאחרי אחת המצבות, הבמאי שתכנן תמונה בלתי מציאותית זו.

ואותו במאי עלום, ברצותו להביא את הסצנה לאבסורד מושלם, הציב
בצידה השני של המצבה, אישה צעירה, אוחזת ספר 'תהילים' בידה,
והקמטים במצחה מעידים על הריכוז בו היא מצויה. על ראשה הייתה
כרוכה מטפחת תכולה ואף שמלתה הייתה תערובת של בוהק-שמש ותכלת.
ובתוך צל פניה, הבהיקו ארבע טיפות אור: שני נטפי עגיליה ושתי
דמעות עיניה.
וכך, חשב ידידיה, במאי בעל דמיון פרוע, שתל שתי נפשות חיות,
בתוך ים המתים וכפי שדאג לתאורה נכונה והקפיד על צללי הפנים,
כך דאג גם לצלילים.
לא נשמע ציוץ ציפור ולא ניסור צרצר. רק תווים בודדים של
הגיטרה, התגלגלו לאיטם בתוך הדממה, בין הסלעים החרוכים בשמש,
ונישאו, ללא הד, התפתלו במורד, מחפשים סדק, כוך או מערה,
להיחבא בם, כיוון שהיו תווים של יגון, ובושו להיוותר גלויים
ללהט השמש. והנה, בדרך גלגולם פגעו בכיפת-תכלת, עליה נרשם ביד
גסה, באותיות מעוקלות: "מערת הושע בן בארי" ובאותיות קטנות
נכתב: "תרומה להכנסת כלה".
ומחמת הכלימה על אשר נעשה לקבר זה ולאחרים, ניתזו התווים בבעתה
אל מדרון ההר הסמוך ונבלעו, נשאבו, אל אחת המערות. ובמערה,
בקירות הספוגיים מטחב ירקרק, מצאו מנוחה, עד למועד בו תקרה
"הילולא", המונית-קולנית, שאז נכלמים התווים שוב, ומתחמקים,
נדכאים, אל סידקי קירות האבן.
וידידיה ידע שבבית-המתים, רק המתים עושים ישיבתם קבע. המבקרים
בו, באים כאשר הם נצרכים לברכה או מזל. על כן, אין איש דואג
למקום. ובית-המתים עזוב. שבילים אין בו. סלעים ואבנים, יש בו
ובבתי-עלמין אחרים, מביאים קרובי הנפטרים, פרחים ועציצים.
וכאן, אין קרובים ואין דואג למראה המקום.
ואותו במאי נסתר, מינה את פרח הצלף הקוצני, לקשט את בית-המתים
 והצלף מתקשה לפאר את המקום, שכן, פרח צנוע הוא   לכן, אי פה,
ואי שם, הוא זוחל על פני האבנים הקשות, האפורות, מגלה טפח
אדמה, משתרש בה ומזדרז לצבוע, בינות לסלעים, כתם ירוק מנוקד
בפרחים לבנים   ואז, כשליבו טוב בכיבוש האדמה, הוא מוציא צרור
אבקנים סגולים, לשעשע בהם את הדבורים ושאר החרקים  ואלה, בשעות
הצהריים הלוהטות, מדלגים מפרח אל פרח, לכאורה, לינוק צוף,
למעשה, מינה אותם הבמאי להכניס מעט תנועה וחיים, בבית-המתים.
ושכח אותו במאי, שהאנשים הכבודים שנקברו כאן, היו טרודים בימי
חייהם בלימוד ובשקלא-וטריא, בכוכים של צפת העתיקה, ולא הכירו
לא פרח פורח ולא חרק מעופף, ורובם אף מיעטו לראות את אור
השמש.
ואותם כבודים, ידע ידידיה, שנקברו בבית-המתים, לא ייאמר על
איש מהם כי מת. אלא, נתבקש לישיבה של מעלה", או, "הלך לבית
עולמו", או, "עלה למרומים", וגם, "השיב נשמתו". כביכול, עברו
המכובדים מדירת-ארעי לדירת-קבע. כאילו השיבו פיקדון. ומרביתם
גם לא כילו ימיהם בבטלה   האחד הוא "בעל המחבר" של ספר הלכות,
ואילו אחר בילה ימיו "בעשות צדקה ומעשי חסד"  וכך, כולם בעלי
זכויות   ומזכויות רבות אלה, מנסים להיבנות המבקרים, המצויים
במצוקה, באמונה כי זכויות אלו, אל נחטא בשפתינו, עוברות לסוחר,
תמורת מתן. והמתן הוא פרק 'תהילים' או הדלקת נר   והמבקרים,
רובם ככולם כבדי-פה, וחוששים שמא הצדיקים לא יבינו, על כן,
יעלו את הבקשות על הכתב, על פתקי-נייר מחוקים.
ועוד, ידוע לכל שאין צדיק עול-ימים. הצדיקים, לעולם ישישים
הנם. והישיש, מטבעו זכרונו בוגד בו   וודאי לא יזכור בקשה
בעל-פה. ויש צורך לכתוב לו, שלא ישכח. והנה, מלאים סדקי המצבות
פתקי-תזכורת   וסביבתן מכוסה קופסאות פח חלודות של נרות-נשמה.
וכך, בשמש, ראה ידידיה, את בית-המתים, פרוש לו על מדרון ההר,
מתפורר בדממה ורק קופסה מתגלגלת מפירה את הדממה, נחבטת באבן
ומצבה, ומצטרפת, בסוף דרכה, אל חברותיה, בשיפולי ההר, שם
יחלידו וימתינו, עד שיצטברו להר-הפח של נרות-הנשמה.
וחרדון אחד אמיץ, עצר את מהלך ריצתו המזוגזגת, הרים גחונו, עם
טפטוף צלילי הגיטרה אל אזנו חסרת האפרכסת, והאזין. היפנה ראשו
אנה ואנה, תמה. ומשזיהה את כיוון מקור הצלילים, שב ורץ את
ריצתו המקוטעת, עצר מדי פעם להקשיב, זקוף על ארבעותיו, נשען על
זנבו   וכך חתר בין האבנים, טיפס במעלה ההר, נמשך אל הבוהק
הלבן-תכול של מצבת האר"י. ומשחש את קרבת המצבה, פרץ בריצה
בהולה, מסלע אל אבן, נחת בחבטה על קופת-צדקה, ודילג בזינוק אל
המצבה, התעשת, היפנה ראשו אל האברך המגיר את דמה של הגיטרה אל
אוויר בית-המתים. ואז, היפנה מבטו אל הצעירה השקועה בספר
שבידה, עיניה עצומות בדבקות. ומכאן הישיר מבטו אל רום המצבה,
הצמיד גחונו אל האבן החמה, והתרומם, עולה ויורד, מתנדנד בקצב,
מוקסם מצלליתו המשחירה תחתיו, מרותק אל אווירת הקדושה, מתנועע
בתפילה דמומה.
וכך עמדו השלושה בבית-המתים, ושפכו את ליבם. הצעירה בספרה
ויגונה. האברך בצליל גיטרה, והחרדון בתנועת-תפילה קצובה,
מתנדנדת.
וידידיה, השקוע במראה שלפניו, התעשת אף הוא פתאום. הוא נזכר
באזהרותיו של הרב אלקוצרי, שציווה עליו להתרכז במשימה, "ושלא
ישיחו דעתך כל מיני דברים תפלים. כל השליחים ששלחתי עד היום,
הגיעו, אבל שכחו, בגלל עינא-בישא, את המועד שצריך לעשות את זה.
כולם הגיעו מאוחר!", אמר באכזבה ובעצב.
למעלה מעשרים וחמש שנה עשה הרב אלקוצרי חישובים, צרף מילים
ואותיות, מספרים וגימטריות, ולאחרונה אף נעזר במחשב. חישובים
אלה נועדו לפענח את המקום בו מונחים התפילין של אבי-אבי זקנו,
הרב עובדיה אלקוצרי. ומסורת בידיו, שתפילין מופלאות אלה, יש בם
סגולה: כל החובש את תפילין-של-ראש, של הרב הקדוש, ומתפלל עימם
תפילת שחרית ביום שני או חמישי, שקורין בהן בתורה, נפקחות
עיניו. ואם יטול את ספר ה'זוהר' כשתפילין אלה עליו, יתגלו לו
חישובי קץ הגאולה.  
ותפילין אלה, מקובל עלינו כי בכוחם לחולל את נס התגלות הסוד,
כל עוד יימצאו עליהן אגלי הזיעה של הרב עובדיה אלקוצרי, שכן,
בזמנו, בעת הרעש הגדול, בו נהרסה צפת כמעט עד היסוד, כשהארץ
זעה ופתחה את פיה, סייע הרב בפינוי ההריסות ובהצלת הנפשות,
כשתפיליו עליו, שהרי עבודת קודש היא. וכשנחשפו הגופות, חלשה
דעתו של הרב, והוא נשען על קיר אבן, להשיב את נפשו ולמחות את
מצחו, ונפלו התפילין, רחמנא ליצלן, על הקרקע, והתמוטט הקיר
וקבר תחתיו את הרב אלקוצרי, זכר-צדיק-וקדוש-לברכה. ונקבר הרב
הקדוש, והתפילין הונחו על גבי המצבה, במערה. ונסתרה המערה ופיה
נחסם, ויצאה השמועה שאם יימצאו התפילין ועדיין אגלי הזיעה
עליהם, יזכה המוצא אותם בסגולה ואין יודע את מקור השמועה.
והזמן קצר, שכן, אין יודע עד כמה יוותרו אגלי הזיעה הקדושים.
ומקובל כי זמנן חתום, ולאחר שייבשו, יאבד כוחן של התפילין ואין
בהן יותר סגולה, שאותה לחלוחית, משמרת את חיוניות הסגולה  
וכיוון שהזמן קצר, מנסה הרב לשכנע צעירים לחפש את המערה
הנסתרת, אך, עד עתה, לשווא קיווה הרב אלקוצרי שיוצא-חלציו יגאל
את אותם תפילין קדושים אלא, שלא זיכה אותו הקדוש-ברוך-הוא
בבנים זכרים, לכן, מדי פעם, כשהוא מגלה בין תלמידיו, בישיבת
'שפתי-אמת', אברך בעל-חלומות, שעיניו מצטעפות, שעה שהוא קורא
בספרי קבלה, הוא נוטלו ומלמדו ומכשירו להיות השליח. ואולם, עד
עתה לא עמד איש מן האברכים, תלמידי הרב, במשימה. כל השליחים
שנשלחו, לא שבו אל הישיבה. נעלמו להם  והנה, ראה הרב, יום אחד,
את תלמידו, ידידיה, כשהוא שקוע בספרון דקיק ועיניו המצועפות
רואות דרך עלי-הספר עולמות רחוקים. ראה הרב אלקוצרי את המבט,
וליבו החל לפעום בהתרגשות, ועל בהונותיו ניגש הרב, הציץ וראה
כי ידידיה קורא בספרו של רבי טודרוס בן אבולעפיה ה'מקובל'.
ובחרדה מהולה בעונג נכנס עמו בשיחה. והבין כי לפניו מועמד ראוי
לשליחות, שדמיונו שלוח לפניו וכמיהה נבעה מהמבט הרך החולמני
הזה. ובחרדה גדולה בחן הרב את ידידיה, לעמוד על טיבו. ולאחר
שהניחו לנפשו, החליט כי בשבת, לאחר סעודה שלישית, יביא בפניו
את דבר השליחות.
ועתה, ידידיה, בברכתו של הרב, מצוי בבית-המתים, וחזקה עליו
מצוות הרב, לא להשיח דעתו מן המשימה הקדושה. ושומא עליו למצוא
את המערה עוד קודם שתעמוד החמה ברום-השמיים. לאחר שתש כוח
החמה, לא תימצא המערה. והנכשל בשליחות, אינו יכול לשוב יותר
ולחפשה, כי תיסתר מעיניו ולא תימצא עוד.  
וה'סיטרא-אחרא' היתל בידידיה. תחילה משכה את ליבו צירעה גדולה,
מאלה המכונות בלשון העם "דאבור". הצירעה נחתה על גב עכביש גדול
ושעיר, היממה אותו בארסה ועקבה בעניין בקורבנה המתפתל
בייסוריו. ומשחילחל הרעל בעורקיו ושיתק אותו לחלוטין, נטלה את
שללה ונשאה אותו עימה אל אחת המצבות, שם ערכה הילולת-סעודה,
ליד שאריות שהותירו מבקרים מהילולת-סעודה מן היום הקודם  
וידידיה, שלא יצא מעודו אל הטבע, ישב מרותק אל עולם זר לו. אחר
כך הוסטה תשומת ליבו אל זוג דרורים שנאבקו-נלחמו ביניהם
בקולניות על חסדיה של דרורה, שניקרה בקרקע בריכוז מדומה, תוך
שהיא מגניבה מבט אל הניצים, אך מקפידה להיראות אדישה, כאילו
הקרב הניטש בגללה, אינו מעניינה.  
עולם לא מוכר זה, כישף את ידידיה וכמעט השכיח ממנו את תפקידו.
ואז נזכר בעצתו של הרב אלקוצרי: "ה'סיטרא-אחרא' יילחם בך.
ה'סיטרא-אחרא' יודע את נפש התלמידי-חכמים   הוא ינסה להסיח את
דעתך ולמשוך אותך עד עבור המועד. עד שגלגל החמה יעבור את
רום-השמים. הביטחון שלך הוא 'ארבע-הכנפות'. בכל פעם שתסיח
דעתך, אחוז בציציותיך, ומיד יסור כוחו של ה'סיטרא-אחרא'!"
ידידיה הזדרז ואחז בציציות שהשתלשלו מחגורתו, גילגל אותן על
אצבעו, קרב אותן אל עיניו ונשק להן. מיד צפו ועלו לפניו
הוראותיו של הרב, ובמידות עליהן יש להקפיד, כדי להגיע אל המערה
העלומה. הוא קם והחל לעשות דרכו במורד, אל קברו של רבי יוסף
קארו. משם היה עליו לרדת מערבה מספר אמות מדוד, אחר כך לפנות
מזרחה, אל צלע ההר, למתוח קוו דמיוני בין המערות שפתחיהן
השחירו מולו, ואז, לעמוד בגבו אל פתח מערת הושע בן בארי, ומשם
למדוד שוב.
הרוח הקלה שהגיחה לפרקים מהר מירון, העיפה את הכיפה השחורה
מראשו. ידידיה שם כף ידו על קדקודו, שמא ילך 'ארבע אמות'
בגילוי ראש. הרוח המשיכה להשתעשע בכיפה, וזו התגלגלה ודילגה
בחדווה עם הרוח שהיתלה בידידיה. הוא רץ בעקבותיה, שמאלו על
ראשו, עד שהכיפה עייפה מן המרוץ ונחתה אל פתחה של מערה. ושחור
הכיפה התלכד עם שחור המערה.
ידידיה התיישב על אבן, מתנשם.  
"שב ה'סיטרא-אחרא' בעקבותי!", הרהר.  
הוא מיהר לאחוז בציצית, חש את כוחותיו שבים אליו ודעתו
נצטללה. עתה התלבט אם לרדת ולחפש את הכיפה, או להכין תחליף
מהממחטה. לבסוף גמר בדעתו, הוציא את הממחטה, קשר קשר בכל אחד
מארבעת קצותיה וחבש אותה לראשו.  
"מאידך", חשב, "אין זה נאה לקיים מצווה עם כיסוי ראש שכזה. הרי
לגוי שהזדמן לבית-הכנסת, נדמיתי!"
הוא החל לרדת אל המערה. בתוך המערה הצרה, התרגלו עיניו לחשכה.
מעט האור שחדר מן החוץ, האיר את הקירות באור רך. ידידיה שאף אל
קירבו את האוויר הצונן. הדממה הייתה זרה לידידיה שאוזנו הייתה
אמונה על רחש הלימוד בישיבה.  
"יש משהו נשגב בדממה", חשב, "מעולם לא שמעתי את השקט".
הוא מלמל: "ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני השם.
לא ברוח השם! ואחרי הרוח רעש   לא ברעש השם! ואחר הרעש אש. לא
באש השם! ואחרי האש, קול דממה דקה".  
ואחר כך אמר: "הנה אני שומע צל צלה של דממה"  
חוויית השקט שהייתה חדשה לידידיה, הממה אותו. הוא ישב שפוף,
בתוך כוך המערה, אפוף בשקט ומוקסם ממנו   קרן שמש החלה לקדוח
את האפלה בפס אבק זוהר, והיא הרחיבה כיבושיה על קרקעית המערה
בעיגול גדל והולך.  
"החמה עושה דרכה אל רום-השמים, ואני עדיין כאן".  
הוא הבחין במרכז העיגול המואר בכתם השחור של כיפתו האבודה. ידו
שנשלחה אל הכיפה הזהיבה בקרן השמש   הוא חבש את הכיפה, שלח את
ימינו ונטל את הציצית, העבירה על עיניו ונשק לה בשפתיו.
עתה, טיפס בקדחתנות החוצה, מותיר אחריו את עולם הדממה הקסום,
ופורץ ויוצא אל המציאות הנחרכת באור הצהריים העז.
"שוב ניצלתי מידו הארוכה של ה'סיטרא-אחרא'", אמר לעצמו, ולא
בשמחה   הוא עמד בחוץ, נבוך ותוהה על דרכיו ופיתוייו של זה.
השמש היססה והמתינה לו. בעוד זמן קצר עליה למלא את תפקידה
ולהתייצב בכיפת השמים.
ידידיה עמד בלב בית-המתים, התבונן בצלו המתקצר תחתיו,
ובדמיונו ראה את האברך המנגן בגיטרה, את
האישה הצעירה הדומעת ביגון, ואת החרדון המתפלל בדממה. דרדור
פחית חלודה בצליל מקרקש השיבו אל עולמו של ה'סיטרא-אחרא'.
ואז פכפכו צלילי הגיטרה, וידידיה נזכר בפרח הצלף הקוצני ובקטטה
של הדרורים ובצרעה העמלה לצוד את מזונה   הוא מילא את ריאותיו
ברוח שירדה מהר מירון, הרחיב את חזהו ואמר: "יש חיים, אפילו
בבית המתים!"  
אחר כך טיפס למעלה, אל צלע ההר והמתין שהשמש תעבור את
רום-השמים. וכשהחלה בדרכה אל מעבר להר, הסיר את מעילו השחור
והשליכו לקרקע. אחר כך צרף אליו את ארבע-הכנפות. עתה היפנה את
גבו אל החבילה המונחת לרגליו, עצם עיניו ולחש: "שלום לך הרב
אלקוצרי! שלום לך ישיבת 'שפתי-אמת'!"
הוא התחיל לצעוד במעלה ההר, אל פתחו של בית-המתים. כשהגיע
למעלה, פנה מערבה, התבונן במדרון הזרוע מצבות, קירב את כפותיו
אל פיו וקרא בקול: "'סיטרא-אחרא'! ניצחת את הרב אלקוצרי!",
והמלים הדהדו ונשברו אל המצבות.
ומחלון ישיבת 'מקיצי-נרדמים' הציצו שני אברכים בתימהון, ואחד
מהם אמר: "האסט געהערט דיים משוגענער?!"




פטפוטי צפת

  ואתה, הסכת ושמע! אם אין לך קרוב ומודע בצפת, היאך תדע מהי
עיר-הקודש צפת? שהרי לא להשתקע באת, אלא לפוש מאותו כרך, כאחד
התיירים, מבלי עולם. לנשום את אווירה, ולטעום את הגבינה
הצפתית, שאין דומה לה. שצפת, הרים סביב לה, והצאן מקפצות על
ההרים ומדלגות על הגבעות, והחלב מחמיץ בדדיהן, ומכאן אותה
הגבינה. ועוד טעם לדבר: אותם אלו, המגדלין את העיזים, במחילה
מהם, זיכרונם קצר, כדרך כל אנשי צפת. ומשתכחת מהם חליבת הצאן
בעיתו. ונותר החלב עת רבה, ומחמיץ..
ואין צפת דומה לכרכי הים. שכן, כרך הגון מהו? עיר רבתי
שבכיכרותיה יונים. ובצפת - יונים איין. וכיכרות איין. שכיכרות,
מטבע ברייתן, לבטלנים נועדו. וכי תעלה על דעתך, בטלנים בצפת?
ואם תמצי לומר: הרי לך הכיכר ליד ה'מצודה'?
ובכן, אין היא בבחינת כיכר ממש. אינה אלא רחבה לאותם שיש בידם
לרכוש מכונית. אלא שמכונית היא מין ברייה שאין סיפק לה בכביש
בלבד אלא תובעת לעצמה גם כברת קרקע. דל"ת אמות. שאין דעתו של
נהג מתקררת עד שיכבוש לו נכס הקרוי: 'חנייה'. שכתוב מפורש הוא:
"ויסעו ויחנו...". ואין חנייה בצפת לבד מאותה רחבה שהזכרנו.
שצפת, ארץ הרים היא.  והיאך אין יונים באותה רחבה? שיונה,
כידוע, עוף השלום היא. ואין השלום שורר בצפת.
וסברה היא בפי יודעי ח"ן שאווירה של צפת, שדליל הוא, מכניס
למוחם של תושבי צפת, מעט מדי מאותו חומר, שבפי ה'דוקטורים' בשם
'חמצן' ייקרא. והחמצן, הוא הוא מזונו של המוח. על כן, למשל,
נמלכו להם פרנסי העיר טבריה, וברוב תבונתם יכניסו את החמצן
הלזה, בתוך מי הכנרת. והנה לך, מכאן חוכמתם של הטבריינים!
ואם תשאל: מנין לך שהטברייני חכם?
הנה ראייה לדבר: הכיצד ישוב הצפתי מטבריה? הווה אומר, עירום
ועריה מכל ממונו. הטבריינים מסובבים את הצפתי התמים בכחש. יורד
לו צפתי בבוקרו של יום אל טבריה, כיסיו ממולאים. שב בערוב היום
- בכנף בגדו מעות בלבד. מעות שצלצולן מרובה ותועלתן מועטה.
ואם את טבריה המעטירה הזכרנו, הרי היא היא הסיבה למיעוטם של
האשכנזים בצפת. שקשים חייו של האשכנזי בעיר הקודש. ומדוע קשים
חייו? שאין האשכנזי יכול לעשות שבתו ללא דגים. ודגים אין בצפת.
הוא שאמרנו על הטברייני, שהשכיל לכונן עיר, בסמוך לים. ואין ים
אלא דגים. וימה של טבריה משופע בהללו.
ואם תאמר: יטרח הטברייני ויצוד דגים לשבת גם לצפתי, שהרי כל
ישראל ערבין זה לזה?
 אכן, ערבין זה לזה, אך לא מעורבין זה בזה. שהאשכנזי למינהו
והספרדי למינהו, איש על מחנהו ואיש על דגלו.  ובכל זאת נתרצו
הטבריינים וצדים הם דגים-של-שבת עבור האשכנזים בצפת. אלא שהדרך
מטבריה לצפת ארוכה היא ומפותלת, כידוע. והטלטלה מוציאה נפשו של
אותו דג, ואת טעמיו. על כן נאלץ האשכנזי להמתיק לו את שבתו,
בגזר מתוק. שגזר, למה נברא? לתת טעם כלשהו לאותו דג אומלל
שאיבד טעמו בייסורי הדרך אל צפת.
 ומכאן אתה למד שטוב לו לאשכנזי שידור בטבריה, אצל
הדגים-של-שבת.  אשר ליונים שאינן, מפני שאין השלום שורר
בעיר-הקודש-צפת: מן המפורסמות הוא שבמקום שעומדות שתי חצרות של
חסידים, לא ייכון השלום. ובצפת, חצרות הרבה.  ומה שנאמר
שאווירה של צפת מחכים, אין "חכמה" זו אלא למלחמה בין חצרות
החסידים.
וחסידים, גם מהם יש הרבה. ועל כך אמרו כי אוהב הקדוש-ברוך-הוא
את הטיפשים, ולכן ברא מהם  הרבה.
ועל מה המלחמות? על זוטות. כגון שרבי נחמן מנדלשטאם מקדיש
עיתותיו הן לתורה והן לעבודה. ובכך הוא מקלקל את השורה, שאין
נאה לרב, לעסוק במלאכת כפיים. אולם רבי נחמן בשלו. ומה עיסוקו
של כבוד הרב? בית-מלאכה לו, בו יתקן, במו ידיו, כל מיני
פאיירצאייג וכן וארם-פלאש וכיוצא באלו תנורי-החימום, הללו שיש
להזינם בנפט. ועל כן תמיד מדיף השטריימל שלו ניחוחות. והגארטל
מרובב בפיח. וחזקה על חסידיו מצוות רבם לעסוק במלאכה, שכן,
אומר הרבי, מאז ניתנו מלאכות לערביים, נשתכחה העבודה ואין
יהודי אוחז בידו מעדר, מלבד בבית העלמין, רחמנא-ליצלן. "ואין",
אומר רבי נחמן, "אין עבודת השם נפסדת בגלל מלאכת כפיים!".
ומה באשר לאותן יונים, ששכחנום? ובכן, ילכו להן לטבריה.
שבטבריה יש כיכר ויש בטלנים, ואף ידם של הטבריינים אינה קפוצה
כשל אנשי צפת, ומפזרים הם ברוחב יד פירורים לאותן עופות.
שיונה, כידוע, קבצנית היא, ומלקטת מפירורי החלה-של-שבת, ממי
אשר ידו משגת לקנות כמותה במאפיה של מועלם, המחותן בנעים-דאלל,
מוכר העיתונים. (ואל נחטא בלשוננו על דבר  חתנו הטברייני של
נעים-דאלל, שכבר אמרו כי טוב לו לאדם שייפול אל תוך כבשן-האש
משייפול אל פיו של נעים-דאלל). ומי אשר אין ידו משגת את החלה
המוכנה, יתכבד ויאפה בביתו. ואין דין חלה-של-בית כדין חלה של
מאפיה. וראייה לדבר: כל האופה בביתו, קופץ ידו ואינו מפזר
פירוריה לרחוב, לאותן היונים. והמפזר, חזקה עליו שחלה-מוכנה
בידו. שהרי אם חפץ חיים אתה, הישמר לך ואל תהין לפזר את החלה
עליה עמלה זוגתך בערב שבת!
וכנגד אותו רבי נחמן, תמצא את רבי שמו'ל-יעקב, שעיקר עיסוקו
הוא במדע. שמוכיח הוא השכם והערב, שכל שתעלה על דעתך, אינו אלא
מן הדברים שראתה תורה, מקדמא דנא, כגון: "ולמה אסרה תורה צמר
ופשתים? שידע משה, בכוח הנבואה, שימציאו את החשמל, וכל המצוי
מעט במדע, יודע כי חיכוך בצמר יביא ליצירת חשמל הקרוי: סטאטי.
על כן אסרה התורה מראש, שלא להביא אדם לידי עבירה וחילול שבת,
חלילה!".
ואם בעבירות עסקינן, ניחוח הבלינצ'ס של דובי'ס, וודאי בחזקת
עבירה הוא. וטובה עשה אותו דובי שהרחיק עד פאתי הר כנען. שאם
בעיבורה של העיר היה מכין אותו מאכל תאווה, היה ניחוחו משיח
דעתם של אברכים מתלמודם.  ואילולא מלבושי, שאינו הולם מקום כשל
דובי'ס, לא היית מוצאני בכאן, עומד ומלהג, אלא שועט הייתי
בעקבות אותו ניחוח, במעלות הר כנען. והינך יכול להיווכח במו
חוטמך, הכיצד הולך לו הריח וסובב בסמטאות צפת. וכל המתפאר
באווירה של צפת, אין כוונתו אלא לריחן של אותן בלינצ'ס. ומה
סוד צפון במעשי ידיה של ריקי שתחי', זוגתו של דובי? אין איש
יודע. אולם הטעם - אחד מאותם טעמי גן עדן, המזומנים לצדיקים.
ולבד מן הטעם, גם המראה הוא מחמד לעיניים. שכן, אותם בלינצ'ס
מופלאים ערוכים לפניך בתבנית הכלים שבטבריה המעטירה מגישין בהן
את הדגים. מה שם מונח לו הדג, על קרבו וכרעיו בקדירה גדולה
וארוכה, צף לו בציר דגים, הרי בכאן נחים הבלינצ'ס, שמידתם
כמידת אלו שהיו עולים על שולחנו של עוג-מלך-הבשן, והם צפים
ברוטב גלידה. אלא, ששם בטבריה, ריח דגים נודף מהקערה, וכאן,
ריחות בשומים, מן הללו הנזכרים בשיר השירים.  ולוא הייתה כיכר
בצפת, היה דובי'ס מקום העלייה לרגל. וצדקה עשה דובי שהרחיק אל
הר כנען, שחושש היה לביטול תורה אצל האברכים. ששימחת
לימוד-תורה חשובה עשרת מונים על שימחת בני- המעיים.
ועתה, הרביתי ללהג באשר לביטול תורה, והנה, יכולתי לשבור
רעבוני, שבטני הומייה מרעב. ובעוד אני מבטל זמני עמך, נשתכח
מלבי כי שומא עלי למהר אל דוכנו של נעים-דאלל ליטול הימנו
עיתון של היום. ואף כי ידוע הוא שאין בעיתון קורט של אמת, (לבד
מן התאריך והמחיר), הרי ראוי לו לאדם מן הישוב, שיתנהל לביתו
כשעיתון תחת בית שחיו. ששם מקומו. ומה לך משבית מנוחתי. מכביר
מלים ואינך נותן ליהודי לפצות פיו?
ולכן, שהינך רואה שאין עיתותי בידי, ימחל לי במטותא, וימצא לו
מבטלני השוק, ומוכרי הדגים, ויותר מכך: מוכרות הדגים, - להשיח
עימהם. כי הללו, שמרכולתם, אין לשון בפיה, מכבירים מילים עשרת
מונים על אלו הסוחרים בחיה בהמה ועוף וכיוצא באלה סחורות,
המשמיעות קול ועל כן אפשר לו לאדם להשיח עימהן, שאף גידוף,
בגדר שיחה הוא. ואותן מוכרות דגים, אם הזכרנו אותן, מתחילה
בראן הקדוש ברוך הוא, לפי טבע לשונן, עגלונים.
אלא שאין נאה לה, לאותה בהמה, שתהא אישה מנהגת בו, אף כי באותה
לשון ידברו, (שאותן נשים נטלו פעמיים עשרה קבין). ונמלך
הריבונו של עולם בדעתו ומינה אותן על הדגים. שדגים, פה להם ולא
ידברו, גם אם היה היושב במרומים חונן אותם בלשון, היאך יהינו
לקשקש בה? וכי תהין אתה, במחילה, לפצות פיך אצל מוכרת הדגים?
ואותן מוכרות דגים, על שבט הטבריינים הן נמנות. שדגים מניין?
הווה אומר, מטבריה. ולשון של אותן מוכרות דגים, מניין? אף היא
אינה אלא מאותה הקרת. שהצפתי, דמו צונן. ואילו הטברייני, דמו
קודח, מחומה של השמש. ולשונו קודחת כליות ולב. ועל כן עצתי לך:
הישמר לך מלשונם של הטבריינים. ויותר, מלשונן של מוכרות הדגים,
שאינה אלא גלגולה של החרב המתהפכת מקדמא דנא, שאותן מוכרות
אינן מניחות אותה להעלות חלודה.  ומכאן אתה למד: מה בין
הטברייני לצפתי? שהטברייני יבור לו למגוריו את תחתיות עולמו של
הקדוש-ברוך-הוא, ואילו הצפתי, מכל המקומות ברר לו את רומו של
עולם, בסמיכות  לשמיים.
ותדע לך כי טבריה, על פי מנהגיה, כסדום הינה. והצפתי נושם אויר
פסגות. וראיה לדבר היא, שאל טבריה יורדים ואילו לצפת, עולים.
ו'עולים' במשמע גשמי ורוחני, כאחד. בבחינת 'מבירא עמיקתא'.
ואותם טבריינים, אם הזכרנו אותם, זכות אחת בידם. שאמרנו כי
שולים הם דגים לשבת למען אחיהם צפתים. ושאר מעשיהם, אין שווה
לי להזכירם. שאין זה נאה להוציא דיבתם רעה. וכי מה יעשה
הטברייני בשבת-קודש? ילמד משניות  ?
ובאמת יושב לו הטברייני ליד המים, רוקק גרעיני אבטיח, ומתווכח
בנפלאות ה'פוטבל', ומתנצח על דבר 'הפועל טבריה'. ואין ליבו לא
לדגים-של-שבת, לא לחמין ואף לא לזמירות-שבת. ולבד מאותו כדור,
המבטל לימוד תורה, יטריד נפשו בדברי הבאי העומדים ברומו של
עולם, כגון: "מדוע ב'לונה-פארק' שהזדמן לעיר, סובבת לה
הסחרחרה, היא הקארוסלה, כנגד כיוון השעון?" או: "מה יתרון
גרעיני עפולה על אלו של טבריה?".
 וקבלה היא בידינו: אם לבטל דעתך מלימוד תורה, חפצה נפשך, לך
להשיח עם טברייני!
ואם תמצי לומר: הרי קברי קדושים למכביר בטבריה, כהנה וכהנה?
הנה דע לך כי כל אלה, הצדיקים, זכותם-תגן-עלינו, הלכו לעולמם
מחמת הבושה. שנקעה נפשם בטבריה ותושביה, והגרעינים וה'פוטבל'.
ונכלמו על כי 'טבריינים' קראום.
ואתה? מנין אתה? מתל-אביב, עיר החטאים? ולמה תעמיד פני
נקי-כפיים ובר לבב?... אם יודע הייתי לכתחילה, לא הייתי מטה
אוזני לדיבורים בטלים אלה. יסלח לי כבודו! שהנה אני מכלה יומי
עמו. אך לפני שאפרוש לי לדרכי, אשאלהו: כלום מכיר הוא באותו
כרך, את הרחוב המכונה 'שיינקין'?
למה אני שואל? ובכן, קרוב ומודע לי שם, אברך לשעבר. שהיה מהרג
נפשו באוהלה של תורה, כאן אצלנו, בישיבה. ונשתבשה עליו דעתו,
לא עלינו, ופרש לאותו כרך. וקיצץ בפיאותיו וקיצר בבגדיו. ועד
לאן הגיע? שהיה שכיר-יום, אצל בית מלאכה בו יתקינו גלגלים,
המכונים 'טאיירים', למכוניות, במקום אלו שנפחו נפשם. שכתוב
מפורש הוא: "תצא רוחו, ישוב לאדמתו". ומרוב שהיה בקיא במלאכה,
פתח לו בית-אוכל באותו רחוב שיינקין, שהזכרנו. ועתה הוא מהפך
חביתות ומטפיח בצקים לאותו מאכל-עם-זר, אשר 'פיצה' יקראוהו.
ואם תשאל: מניין ליהודי מלאכת ה'פיצה'? הנה אשיב לך: מה לימד
אצבעותיו? הווה אומר: צמיגים וגלגלים. מה זה כל כולו אוויר, אף
ה'פיצה' אינה אלא עיגול בצק שהתפיחוהו באוויר. מה שם טבלוהו
בדבק, אף כאן הטבילוהו במה שקורין 'קטצ'ופ'. ואין מאכל חביב על
חיכם של עולי-הימים, באותו כרך, מן ה'פיצה'.  
והנה שוב הגענו לעניין מזונו של הגוף. ויהודי, היאך שלא תסובב
שיחך עימו, בסופו של עניין, מיעיו הומיות. כביכול, שני פיות לו
לאדם: האחד, הוא הפה הדובר עמך. ורעהו, השני, הוא פיו שבבטנו.
שאם תטה אוזנך היטב, שמוע תשמע את מעיך הולכות רכיל ושחות
ביניהן, ומגעגעות בדבר החמין מיום השבת, או בצניעותה המופלגת
של 'סעודת-המצווה' וה'קידוש' שנערך הבוקר בבית הכנסת.  ואין עם
לבי לתת את אוזני, יסלח לי כבודו, אכסניה, לדברי רכיל ולפטפוטי
סרק, שמסיחין דעתו של אדם מלימוד. במה דברים אמורים?
שאותו האיש, 'מהפך החביתות', שאומנותו על ה'פיצה', סר אלינו,
כאן בצפת. ולמה בא? שמא תאמר: לנקר עיניים? ולא היא. שהאדם,
טבע מיוחד לו: כשהוא ינוקא, מביט הוא אל העולם, מלמטה למעלה.
רוצה לומר: יש את נפשו לגדול ולעופף לגבהים. ואולם, משעה שעמד
על דעתו, מביט הוא ישר, לפניו. רואה את עולמו של
הקדוש-ברוך-הוא, ואומר לעצמו: זה שלי וזה שלי, ואולם הרחק - לא
אוכל להגיע. כביכול יודע הוא מה כוחו. ומשמלאו ימיו, מבטו
בקרקע, שיודע:  אליה ישוב.
ולמה אמרתי כן? שאותו האיש, בחור-ישיבה היה. כאחד האדם. והנה
החל לגלגל בבצקים וב'פיצות', ורם לבבו, שכן, כיסיו מלאים.
וכיסים מלאים, כידוע, ממלאים גם את מוחו של אדם ואינם מותירים
שאר רוח כלשהו. כיוון שחש כי מבטו, לאחרונה, נוטה מטה, הבין כי
מקורו אינו אלא בכאן, בישיבה. וכל הונו ויגיעותיו אינם אלא אבק
ורוח. שהרי מה יתרון לו? אפס! לבד מלבושו, וטבעותיו על
אצבעותיו, ושרשרת הזהב על כרסו, והמכונית האמריקאית, וגם אותו
חידוש של טלפון באוטו. מלבד אלה מה יש לו?
ואכן, משהגיע אותו בחור לבקרנו, כאן אצלנו
עיר-הקודש-צפת-תיבנה-ותיכונן-במהרה- בימינו-אמן, - אחר מה חיפש
תחילה? תאמר: מניין לתפילה, או את חבריו ללימוד מן הישיבה,
וכיוצא באלה. ולא היא!
ראשית לכל חיפש כברת-קרקע. ולמה לו לבחור צעיר כברת-קרקע?
תאמר: אחוזת קבר, דל"ת אמות, יחפש לו. ואין הדברים כך, אלא,
להחנות את מכוניתו ביקש. אותה מכונית שהזכרנוה כבר.  ואין את
נפשי להוסיף דברים על זאת, שמא יאמר כבודו בלבו: אין זאת כי אם
הקנאה דוברת מגרוני. על כן יניח לי כבודו לשוב אל כתלי הישיבה,
וייתן מנוחה ללשונו, שהייתה מלהגת הרבה. כל טוב לו ויזכה לביאת
המשיח במהרה בימינו. ואם במשיח עסקינן, הנה יכולתי להסביר לו
מדוע יבוא משיח מצפת, וחמורו יבוא מטבריה, (שחמור, כידוע, אינו
נזקק למקום חנייה), אלא שאין עיתותי בידי... ואשר לאותה מכונית
של הבחור דנן, - הרי אם מצאה נפשו מנוחה נכונה, תהא זו שרירה
רק אם קודם לכן מצא מנוחה למכוניתו...
.
.
צרות עיין

ערב אמירת ה'סליחות', ירדו שמעיה ושמעון-סרי אל ציון קברו של
רבי-שמעון-בר-יוחאי, זכותו-יגן-עלינו-אמן, לבקש על השנה הבאה.
משסיימו תפילתם, אמר שמעיה: "שמא נשים צעטעל?"
אמר שמעון-סרי: "כלום יש בידך עט?"
ענה שמעיה: "עט, יש עמי. נייר איין!".
פישפש שמעון-סרי בכנף-ביגדו והוציא נייר. קיפל את הנייר יפה
יפה. החליקו לקפל בשפתיו וייבצע אותו לשניים. כתבו השניים, איש
איש בקשתו. קיפלו את הצעטעל ותחבוהו בנקב בין אבני ציון הקבר.
ולא היה הנקב אלא מחילה.
יצתה להם מין חיה, מאותן שעליהן אמר הכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה
למינה, בהמה ורמש...וגו'."
ואותה חיה, לטאה הייתה, מאלה שקורין בלשון הקודש: חרדון.
חלץ שמעיה נעלו ויאמר להכות את החיה הטמאה נפש. ושמעון-סרי נטל
מאבני המקום בידו.
ואמרה אותה חיה, בלשון בני-אדם: "למה זה תכוני נפש?"
"שחיה טמאה את!", ענה שמעיה.
"אינני חיה!", אמר אותו השרץ, "איני אלא שד. ובעוונותיי
התגלגלתי בדמותה של זו".
"אכן", אמר שמעיה, "כבר נאמר כי 'אין אדם זורק אבנים באילן של
סרק'. ומה בצע לך, השד, לשוט בעולמו
של הקדוש-ברוך-הוא, בלבוש חיה טמאה?".
ושמעון-סרי אמר: "הבה נכהו נפש!".
ביקש אותו שד על נפשו: "אם תמלטו נפשי, לא ייצא שכרכם
בהפסד!".
נמלכו שני האברכים בדעתם ואמרו: "וגמולנו, מה יהא?"
"כל אשר תאבה נפשכם אתן לכם. ובשכר זה אציל נפשי".
שקלו שמעיה ושמעון-סרי, שצייקנים היו, ואמרו: "חלק כחלק,
נחלוק?"
אמר אותו השד: "לא כי, זה שאמר להכותניבנעלו, ותו לא, שאין
הנעל עשויה לגרור אלא כאב בלבד, - לו אתן כפליים מאשר לרעו
שאמר להכותני נפש באבן".
"אם כן", אמר שמעון-סרי, "מבקש אני שתעקור לי עיין אחת!".