דווקא במצבי הרוח הרעים האלה, בהרגשה שהכלום מבפנים מתעצם,
כשאני מרגישה שהייאוש סוחב אותי אתו למטה, אני חייבת להיזכר
בכל הטוב, בכל מה שמפיח בי תקווה ונותן לי את האושר שלי.
יש בתוכי הרבה דברים ברגעים אלה, אבל ההרגשה השולטת בי היא
הרגשת העצב העמוק, הדמעות שיוצאות החוצה יחד עם הדמעות שנשארות
בפנים.
בזמנים כאלה אני מחפשת לי מפלט בספרים שלי, הספרים שלימדו אותי
הרבה, במוסיקה שמשחררת את הכעסים (אבל לא ממש משכיחה את העצב)
ובזיכרונות מרגעים של אושר צרוף.
אבל לא הספרים, לא המוסיקה ואף לא הזיכרונות מצליחים להוציא
ממני את העצב הטבוע בי.

בתקופות שכאלה אני מחזקת את עצמי וצועדת צעד אחד קדימה, צעד
קדימה אל חיים טובים יותר, או שמא עליי לומר, נכונים יותר,
ואין זה משנה מה תהיה הגדרתי, אני יודעת מה היא מטרתי, מה היא
ההרגשה שאליה אני רוצה להגיע. הגעתי אליה מספר פעמים לא
מבוטלות בעבר והיא זו שמזכירה לי שזו רק תקופה חולפת, שדברים
משתנים ואני יודעת לאן אני הולכת.

התרגיל החשוב ביותר הוא לדעת להכיר תודה על מה שיש לי גם כשאני
מרגישה שאין לי דבר. כמה קל לזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו
ברגעים של אושר ושלווה, כשמרגישים ביטחון עצמי ומרגישים את
הטוב. אך כמה קשה להכיר תודה על דברים ברגעים אלה, כשאני
מרגישה כל כך קטנה, כל כך חלשה וחסרת ביטחון.
למרות הכל אני נושמת עמוק ומנסה לרוקן את מחשבותיי כדי שמחשבות
טובות וראויות יותר יכנסו.

והנה, אני נושמת וחיוך כמעט מתפרש על שפתיי. ובכל נשימה אני
נזכרת בדברים הטובים שממלאים אותי, אני נזכרת כמה מזל יש לי.
אני חושבת על לבי הגדול והפתוח שמרגיש ומבין הכל ושאינו מפחד
להרגיש. אני חושבת כמה ברת מזל אני שנפלו בחלקי כשרונות לא
מעטים, ואני לא אומרת זאת מתוך שחצנות, מי שמכיר אותי יודע
שאני צנועה, אך האדם חייב להכיר בכשרונותיו ובתכונות הטובות
שלו, כי אם לא, מה יש לו לאדם אם הוא אינו יודע מי הוא? ואני
יודעת בדיוק מה אני שווה. ואני לא אגיד שאני לא יודעת שיש לי
ראש טוב, וקל לי ללמוד דברים חדשים, אני יודעת שיש לי כשרון
לכתיבה, וריקוד וציור, ובעצם אם הייתי באמת רוצה הייתי יכולה
לעשות הכל, וזה לא כי אני יותר מוכשרת מכל האנשים, אלא כי יש
בי אמונה שאני יכולה לעשות מה שארצה, ובכלל, מעולם לא חשבתי
שאוכל לצייר אך גיליתי שעם קצת מאמץ ובעיקר אמונה אני מסוגלת
להוציא תוצאות לא רעות.
אך אני חושבת שיותר מכל, אני מודה על האנשים שאני אוהבת, על כך
שמצאתי את האנשים שבאמת מתאימים לי, שקשורים אלי בקשר עמוק.
ואני יודעת שגם ברגעים אלה, כשאני מתגעגעת, הנני ברת מזל על
שפגשתי אותם בכלל, ושבסופו של דבר הכל יסתדר, כי ככה צריך
להיות.

אני לוקחת נשימה, מחייכת, ולמרות הדמעות שבפנים אומרת תודה על
מי שאני ועל מה שנפל בחלקי, ואני יודעת שאני אחזור עכשיו להיות
עצובה, אך התקווה לא תעזוב אותי לעולם.