יעל, אני כל כך מפדחת לכתוב עליך שוב, לחשוב עליך שוב. את
יודעת כמה זמן עבר מאז שבכיתי עליך? שהתעצבתי כל כך ממחשבות
עליך? כבר כל כך הרבה זמן שהיית אצלי באיזשהו מקום עמוק בין כל
המחשבות והרגשות, בלי להפריע... בלי שאני ארגיש שאת שם כמעט.
ועכשיו שוב, הכל פורץ החוצה,  נשברת מהכאב הזה, החותך הזה,
המציק.
נזכרת בימים כשהיית לידי, בשיחות שלנו, בביטחון שנתת לי. כמו
תינוק שצועד את צעדיו הראשונים בעולם שזקוק לאמו כמו שהוא לא
זקוק לשום דבר אחר- כך הייתי תלויה בך, והייתי כל כך בטוחה
שעברתי את השלב הזה, שאני כבר עצמאית, אך אולי טעיתי? ואולי
אני כן צריכה אותך פה.
אני לא יכולה להרגיש שלמה ככה, אני לא יכולה להיות מאושרת ככה,
אני צריכה את התמיכה שלך, אני צריכה את החיוך, החיבוק, האהבה
הזו שנמצאת עמוק בלב ואני יודעת ששום דבר לא יזיז אותה. אני
צריכה להיות בטוחה שהיא שם.
מה קרה...? למה התרחקת...? מה אני עשיתי שגרם לזה...? אני אעשה
הכל בשביל לדעת שאת פה בשבילי ושיש לי את המקום הזה בלב שלך.
יעל, לא משנה מה אני אעשה, לא משנה איפה אני אהיה ועם מי, לא
משנה על כמה אנשים אני אבכה ועל כמה אחייך את תמיד הבנאדם שהכי
חשוב לי. אני כל כך רוצה שזה לא יהיה ככה, אני כל כך רוצה שזה
ישתנה, שלא תהיה לך כל כך הרבה חשיבות אצלי. לא רוצה את האהבה
הבלתי נגמרת הזו שיש לי אליך! אני לא ביקשתי את זה!
אני מפחדת להגיד שאת המלאך שלי אני מפחדת לדבר איתך שמא אני
שוב אהיה תלויה בך אני מפחדת לבקש חיבוק כי אני מפחדת שהוא לא
יהיה אמיתי אני מפחדת להודות שאת תמיד מי שאני הכי אוהבת בעולם
אני מפחדת אפילו להוסיף לך את ה-י' הקטנה והמזדיינת הזו לשם
שלך.
יעל, אני רוצה את המלאך שלי בחזרה...





31.1.2003