שיער שחור, בוהק בגלים על כתפיה והלאה. עיניים שברקו מסקרנות,
אולי תמימות, ו"לא משנה מה תעשי, השיער שלך תמיד יהיה חלק."
שפתיים קטנות, מתוקות ודובדבניות כאלו, על פנים לבנות וחלקות,
ריסים יפים. לחיים ורדרדות מעל הכל. אל תתעצבני, והיא לא
התעצבנה, כי הייתה חמודה, וחמודות לא מתעצבנות. היא הייתה רק
חמודה, אולי מתוקה. תיזהרו איתה, שלא תשברו אותה, היא עדינה
אבל לא בוכה. לא ראינו אותה בוכה, אולי פעם או שלוש. עם הרבה
עקרונות קדושים כאלו, כי לעשות דברים לא בסדריים זה לא בסדר.
אורין הייתה תמימה ו"אוי כמה שהשם הזה מתאים לך".
כמה נוח לחשוב שקינאו בה. קשה לאורין להיות מלאך, אך פחות מבת
15, יש לה התחייבויות. היא הולכת לבית ספר, היא הולכת לגג של
הקניון ונושמת את עשן הסיגריות והמציאות לוחצת עליה, והיא לא
"רק אנושית".  והיא לא משיגה כל מה שהיא רוצה בחיים. כי היא
נכשלת במתמטיקה, וכי אין בטלוויזיה שום-כלום וכי היא מאוהבת
בחבר הכי טוב שלה, וכי לחבר הכי טוב שלה יש חברה. היא לא שונאת
את חברה של החבר הכי טוב שלה, כי היא חמודה, וחמודות לא
שונאות. הן רק חמודות.                
עובר חודש. חודשיים.
על אורין לא רואים את הכאב שבפנים.
עוד שלושה. חמישה.
המצב השתנה, החברה של החבר הכי טוב שלה כבר לא שם ו"אף פעם לא
שמתי לב קודם כמה את יפה." פעם אחת בחיים היא לא רק חמודה, היא
מישהו, היא מישהו בשביל מישהו אחר- היא משהו. היא משיגה מה
שהיא רוצה, עובדה. לתוך הברק של עיניה נוסף ניצוץ חדש, ו"את
נראית כל כך מאושרת פתאום..."
עובר חודש. חודשיים.
רק אושר יש אצלה בנשמה.
עוד שלושה. וחמישה.
והכל נגמר, כמו מן... אשלייה קטנה.
היא שוב לבד. והיא חמודה, אולי מתוקה. לחיים ורודות, פנים
לבנות. והרבה מחשבות, בתוך הראש הזה שלה, המשונה. הן מתרוצצות
מפה לשם. והיא כן מתעצבנת. והיא כן בוכה. והיא כן שונאת. פתאום
היא כבר לא אורין הזאתי שפעם הייתה לנו, זה משפיע נורא.
עובר חודש. חודשיים. היא כבר לא ממש חמודה, ממש לא מתוקה.
עוד שלושה. ארבעה.
היא על הגג עם כמה חבר'ה, מנסה בפעם הראשונה. והיום, איפה היא
ואיפה העקרונות הקטנים והקדושים שלה, וכל הדברים הלא בסדריים
פתאום בסדר. מה כדור אחד יעשה לה, מה יעשו שניים. מה יקרה כבר,
למי אכפת, ו"מה זה משנה."
אני ומי שהיה פעם החבר הכי טוב שלה עולים במדרגות. לחדר 406 יש
דלת כחולה, הצבע מתקלף לו. נכנסים בשקט עד כמה שזה כבר באמת לא
משנה.            
שמה היא שוכבת. שיער שחור, בוהק בגלים על כתפיה והלאה על
השמיכה הלבנה. פנים לבנות וחלקות ולחיים ורדרדות. שפתיים קטנות
ודובדבניות מעוקלות לחצי חיוך משונה. אחת מידיה מונחת על חזה,
השנייה מורמת מעט כאילו היא מנסה לתפוס בידה משהו, על אצבעה
טבעת שאני נתתי לה באיזשהי פעם. עיניה הגדולות והסקרניות ברקו
בתמימות מפחידה מעט ובריקנות עמוקה להחריד, בוהות בחלל חדר
406, כאילו מסתכלות בדבר מה שרק היא יכלה לראות. הייתה שלווה
מזעזעת בחיוכה המשונה, כאילו נמאס לה. כאילו היא נחה עכשיו,
ואל לנו להפריע לה, ולא נצליח, גם אם ננסה.  עמדנו שם והבטנו,
במי שפעם הייתה החברה הכי טובה שלנו. וכעת היא שכבה, תמימה,
שבורה ושותקת לנצח.
אורין.  בובת חרסינה.



http://stage.co.il/Stories/168461- בובת חרסינה, האיור