ברגע שכף רגלה החשופה דרכה בחול, על הקרקע הבתולה, היא ידעה
שבנקודה זו מתחילים ונגמרים חייה האמיתיים. היא החליטה לנטוש
את התרבות והציויליציה, הענן הכבד שאפף אותה כל חייה, מתחזה
למציאות. תמיד שמעה את יעדה קורא לה, וידעה שיום אחד תיכנע
לקול הפנימי הזועק ללא הרף ותלך בעיקבותיו.
היא ארזה מעט - מים ואוכל. סיפוקים כוזביים לצרכים גשמיים לא
היו נחוצים במקום שהיא הולכת אליו. היא לא הותירה אחריה דבר.
אוסף מילים והסברים נועדו לבעלי החרטה והמצפון, ועכשיו כשהיא
סוף סוף הולכת להגשים את חלומה, החופש האנסופי לא הותיר בו
מקום להתאבלות.
המדבר היה שטח אין קץ, שומם ופתוח ללא גבולות לישות הפיזית
והנפשית של האדם. היא התקדמה סתם כך, ללא צפון או יעד לנגד
עיניה. עם כל שטח צחיח ואבן אנונימית כך התנתקו הכבלים מביתה
והיא החלה מתכנסת בבדידותה לעולמה הפנימי.  חוקי המשיכה
התמוגגו לגמרי, והיא הייתה עפה לשמיים או לבטן האדמה. מקומות
נסתרים נגלו לעיניה יום יום, גבולות המחשבה גם הם הוסרו אט אט
כמו קליפה חונקת. היא נעשתה מעל לחוקים, מעבר להגבלות הבריאה.
לעיתים בלילות היו נוקפים אותה געגועים, בחלומות הייתה חוזרת
לעברה. בכל לילה עולמה היה נסוג לילדותה והאנשים אותם אהבה
והכירה. בבוקר הייתה קמה בהרגשה שהיא במיטתה הבטוחה, הכל כך
רחוקה... בימים אלו הצמחים  והציפורים היו לוחשים מעשיות של
חיים אחרים, של האדם שפעם הייתה. נחלי המים הזורמים שהזתה
בדימיונה היו כאשליות שטיפחה כל ילדותה. צמא עז לנוה מדבר כמו
צימאון הנפש לתשובות, הרעב להיאחז בכל דבר שיקנה ביטחון. נפש
כמהה לישועה, רוייה בתקוות שווא מנופצות.
הרוחות החזקות היו נושפות בעורפה, נוזפות בה על כך שנטשה את
חייה, ואף לא טרחה להקדיש רגע למחשבה על דאגת משפחתה והחברים
שהותירה מאחור.
אך כמו כל דבר בר חלוף, המחשבות עם הזמן התאדו והתפוררו לשביל
מאחוריה, בתקווה שיום אחד תמצא את דרכה חזרה הביתה. כאשר הייתה
חשה בבדידות, הייתה פונה למשאביו הבלתי נדלים של המוח האנושי
לספק לעצמו חברה. היא הייתה יחידה שהתעלתה מעל צרכיה, יחידה
נצחית המקיימת את עצמה.
בדממת המדבר הייתה מקיצה כל בוקר מחדש להתפעם מזריחת החמה
העולה, מוקסמת מעוצמתו ומחזוריותו של הטבע, שלא פוסק אף לרגע.
כאשר כדור השמש החוטא היה מפנה את מקומו לטהרת הלבנה, היא
הייתה חשה הקלה מהחום הכבד לשלווה המתקרבת לקראת קץ היום. תמיד
הייתה מוקסמת מהשמיים הפתוחים, והכיפה העגולה המכילה שלל
כוכבים, נסכה בה תקווה של אלפי דרכים שעוד לא נוסו ומומשו. כל
כוכב נשא שיקוף של חלום או משאלה שהביעה בעת שגלשה בשביל בחלב
או צנחה לחורים שחורים. חייה הישנים הרגישו עתה כמו חור שחור
השואב את כל משאביה האנושיים לתוכו. לא נותרו בה עוד מילים או
רגשות, ואט אט, עם כל חלום נמחקו גם הזכרונות והפרצופים
הישנים... כעת הייתה מתקשה לתור בזכרונה אחר שריד של שמה או
יישותה.
הזהות שלה הייתה במדבר סביבה, בנוף הפתוח, וברוח הנושבת. היא
הייתה כל ציפור וכל צמח, כל אבן וכל גרגר חול. היא הכילה הכל.