תהיה מניאק, תזרוק את כל מי שאתה לא צריך ללא רחמים, ותחבק חזק
חזק את אלה שבאמת רואים דרכך. תהיה המעורב, המשנה, המזיז.
הזורם, הכיפי, השולט. תעדיף מנצל ולא מנוצל. תעדיף משוקר ולא
משקר. תרצה אוהב ולא נאהב, תרגיש יותר ולא מיותר.
כי אתה זה אתה, וככה זה עובד. לא משנה איך אתה נשמע כשאתה מנגן
מעצמך, תמיד תרגיש את המלודיה בתוכך מתפתלת, זוחלת מהמעמקים
ונעצרת בלב, לא בגרון. כמו שתמיד רצית להיות-אנלוגי, לא
דיגיטלי. ספונטני, לא מכני. כי אין, זה מה שאתה. הגיע הזמן
שתבין. תעשה דברים בשביל עצמך ושכולם ילכו להזדיין. מי שאמר
"וואו" מתפתל מהעומק ואז ללב, יודע עדיין בעליל איזה טוב זה
בשבילו שזכה לפגוש אותך.
תהיה הסטייליסט והקלאבר, הסוציאליסט המתחשב, הרוקיסט האנרכיסט.
תחשוב רחוק ותיגע קרוב, ותמיד תמיד תמיד-תשתדל באמת לנשק את
האדם שאותו אתה מברך לשלום, במקום פשוט להצמיד את הלחי שלך
לשלו. זה בדיוק כמו להירדם עם האור דלוק, כמו לראות את הסרט
בדי.ווי.די בלי פופקורן כי אין לך כוח לעשות את כל הדרך עד
המטבח, או כמו לא להגיד לאמא שלך שאתה אוהב אותה. אז תגיד לה
כבר, מטומטם, היא הביאה אותך לפה. היא, ולא אל מלא רחמים. היא
אוהבת אותך מאהבה, הוא מרחמים. תדע את ההבדל, כי אתה זה אתה,
ואתה בדם שלך לא בוגד.
ולמה? כי אתה איש של עקרונות, כמובן. קדוש מעונה, צדיק מקופח,
משיח בתוך בית כלא. אחד שלעולם לא מתפשר על הרצונות שלו, כזה
שאת התכונות שלו כולם היו מאמצים לעצמם, משאילים את הדברים
הגדולים שעשו אותו למה שהוא, ובעיקר בונים שקר שכולו תפארת
מדומה על עולם של עיוורון ושרירים מנוונים. תהיה תמיד
נון-קונפורמיסט, תהיה האב, הבן ורוח הקודש, אברהם מוחמד בודהה.
תן להם מה שהם צריכים, צור להם את השואו, שואו דם דה יצירתיות.
העיקר שתזכור שבלעדיהם, אתה אפס. היית ותמיד נשארת אפס לבדך.
ולכן, בפעם הבאה תזכור שהם נוצרו בדמותך ואתה בדמותם, תלות
הדתית של יצירה ובריאה. זכור את זה אלוהים, אל מלא רחמים, בפעם
הבאה שאתה מחליט לרצוח את אחד מנתינך האנושיים עלי אדמה. זכור,
שבלעדינו אתה כלום.
