...כאשר אתה לא יודע מה לעשות ... וחייך קשים מנשוא... אתה לא
רואה את האור... כל מה שאתה רואה הוא זוהמת החיים... זוהמת
נפשך... יש לך רק דבר אחד לעשות... לקוות שהוא נמצא בקרבת
מקום... ויעזור לך... אתה מקווה שזכרת... לקנות אותו במבצע
בחנות ב - 4.99 בלבד..
מתוך המדריך לניקיון ביתך
(כרך 32 פסקה ג)
פרק א
בשעת צהרים עמד לו איש מבוגר עם מלא בלונים. אי אפשר היה
ממש להבין אם הוא יודע לעשות בלונים, מהסיבה הפשוטה שהוא הצליח
להביא את הבלונים למצב שיראו מלאים וארוכים-כלומר פשוט לנפח
אותם, כאשר לפעמים הם נחשים, לפעמים נקניקים ולפעמים כלב דרוס
בתוך צינור מוארך - אבל האחרון כמובן לא מומלץ לילדים. האיש
נראה מאוד מרוגז, והייתה סיבה לכך: הוא באמת היה מאוד מרוגז
.עשרות ילדים הסתכלו עליו בבוז ולא ממש הבינו מה הוא מנסה
לעשות .
"סלח לי ליצן , אבל.."
"אני לא ליצן, אני בלונאי! את מבינה, לא ליצן -
ב-ל-ו-נ-א-י!!! ליצן צובע את הפנים, לובש בגדים משונים, יש לו
אף אדום והוא בדרך כלל מסריח מאלכוהול, אני לעומת זאת איש עם
בלון ביד, בלי איפור וכל מה שנודף ממני הוא ריח הכישלון.
"טוב, אז ליצן-הבלונים, מה אתה מנסה לעשות? להרוס לי את יום
ההולדת? אני מאוד מקווה שאתה יודע שהבחירה הייתה בינך לבין
הזקן שמוציא סוכריות מהאף . ורק תדע שהסוכריות שלו מתוקות
במיוחד ותמיד הוא שוכח לבקש כסף בגלל שהוא סנילי. לעומת זאת
אתה לא עושה כלום, פשוט שום דבר. אני קוראת לאימא. א-י-מ-א!!!!
אני לא רוצה את האיש הזה! הוא סתם משעמם". קר הסתכל על הרצפה
בזעם. לא מספיק שכמעט לא משלמים לו בעבודה הזו, אלא גם צוחקים
עליו. הוא נעשה אפילו יותר מרוגז בגלל הילדה האדומה הזו . לא
שהיה בה משהו אדום במיוחד, לא היו לה לא חולצה אדומה, לא
מכנסיים אדומות ואפילו לא פצעים פנימיים קשים ואדומים, אבל
משום מה היה לה אופי אדום ומעצבן.
"ועכשיו נעבור לחלק הבדיחות" הכריז קר בניסיון נואש לצאת מהמצב
הגרוע שרק הלך והסתבך. "איש אחד הלך ברחוב ופתאום באו אליו שני
אנשים מוזרים ו....גבוהים או שאולי בעצם היו אלה שני קופים?
טוב, לא משנה. ואז האיש שאל אותם אם יש להם אש ושני האנשים, או
הקופים, אמרו לו שהבירה מתחממת... בעצם זה לא הולך ככה... טוב
אני לא זוכר את הסוף אבל זה קשור למשהו לבן וחביות מתפוצצות.
פשוט בדיחה מעולה, במיוחד הקטע עם הדגים. אני ממש אוהב דגים" .
ברגע זה הביטו עליו עשרות ילדים מרוגזים והם דרשו נקמה ומייד.
"אולי מישהו רוצה בלון בצורת נקניק?". הוא צעק,
בניסיון להרגיע את ההמון הזועם שהחזיק בידיו מספר צעצועים חדים
מהסוג שמכאיב מאוד ברגע שילד בוחר לתקוע אותם בכל מיני מקומות
מכאיבים שאפשר לתקוע, ופתח במנוסה לעבר יציאת החירום הזמינה
והמהירה ביותר- חומת אבנים שעל ראשה חוטי תיל . משום מה החומה
מקודם נראתה יותר קטנה והוא בכלל לא שם לב לחוטי התיל. הילדים
כמעט ותפסו אותו,
אבל בניתור בלתי אנושי קפץ מעליה.
הוא התעורר באמצע הרחוב, כשהוא לא יודע אם הוא התעלף מהנפילה
או ששוב הרגיש עייף, ונרדם ברחוב סתם כך. הוא מאוד אהב
להתעלף. הוא אפילו פעם התעלף בשירותים. הוא התחיל ללכת מהר
ברחוב וחשב על כך שלילדים במסיבה ההיא פשוט לא היה אפילו חוש
הומור מינימלי כי הרי ידוע שהבדיחה הזו מאוד מצחיקה. הוא התחיל
לצחוק בלי ממש להבין למה הוא צוחק או בכלל על מה הייתה הבדיחה,
אך בידיעה שהיא הייתה מאוד מצחיקה. כנראה שזה מסוג הבדיחות
האלה שאף אחד לא זוכר ובגלל זה הן נורא מצחיקות, וברגע שמישהו
ייזכר, אנשים יבינו כמה הבדיחה הזו מטומטמת. טוב, ככה החיים.
הוא שלף סיגריה מהכיס והדליק אותה תוך כדי מחשבה על הליכה
לכיוון הבית. אבל אז הוא נזכר שהבית רחוק מדי כדי ללכת אליו.
אז אם הבית רחוק מאוד, הוא חשב שאם הוא מבזבז את הזמן הרי עדיף
לו להעביר את הזמן בלהשתטות, לבזבז את מעט הכסף שנותר לו
ולחטוף מחלות כבד נוראיות בבר הקרוב בשתיית כמויות עצומות של
אלכוהול. הוא ניפח כמה בלונים שהיו לו בכיס ועשה מבט עצוב:
הוא קיווה שכמה אנשים יראו אדם עצוב עם בלונים ויתנו לו קצת
כסף. הוא התפלל שלא יפגוש נשים משוגעות שיציעו לו דגים. הוא
שנא דגים מתים. הבעיה הייתה שידוע שנשים אוהבות דגים ולצערו
נשים משוגעות נוהגות להציע אותם לגברים זרים ברחוב.
פרק ב
במרחק קילומטרים ספורים מאיפשהו, עברה לה משאית זבל: משאית
זבל זו לא הייתה סתם משאית חולפת, להפך, זאת הייתה אחת ממשאיות
הזבל המיוחדות, מאלה שתמיד מעירות אותך, ברעש מחריש אוזניים של
פחים נחבטים ברצפה ומנוע צווח, בדיוק מוקדם בבוקר כשיש לך יום
פנוי של שינה מתוקה. כמובן שברגע שקלי שמעה את הרעש היא עשתה
מה שכל האנשים הנורמלים היו עושים במצב כזה. היא פשוט קמה
מהמיטה בכעס נורא, הלכה לשירותים, שטפה פנים, ואז תפסה את הדבר
הזה שמכסה את האסלה בשירותים, הדבר הזה שלאף אחד מושג מה הוא
עושה ואף אחד לא יודע ממש מה השם שלו, וזרקה אותו לתוך החלון
הקדמי של הנהג המופתע שלא ממש הבין את הסיטואציה.
הנהג המרוגז שכאמור לא הבין מה קורה, צעק על הציפורים שעפו
בסביבה וביקש מהם בחוסר נימוס ובקול ניחר, שבפעם הבאה לא יטילו
עליו דברים עגולים ושטוחים שדומים מאוד לדברים האלה שיש על
האסלה בשירותים. כשמשום מה הן לא הקשיבו והמשיכו לצייץ, הוא
נאלץ פשוט ללמד אותם בדרך הקשה. עם המגנום 54 מ"מ שלו. הם
ילמדו לא לזרוק דברים כאלה על נהג אוטו-זבל מכובד.
בינתיים קלי צחצחה את שיניה וממש הייתה מרוגזת. כן, היא הייתה
מאותם אנשים שלא כל כך שמחים להיות מוערים ביום החופשי שלהם,
במיוחד כשיש לה סימן אדום על הראש בצורת מקל וכאב ראש חזק.
היא לקחה את המעיל האדום שלה, הוציאה דג מהמקרר ושמה במיקרוגל.
היא לא ממש אהבה דגים אלא פשוט היה לה במקרר, דרך קבע, כי הרי
ידוע שגברים אוהבים דגים. היא מאוד התעצבנה כאשר המיקרוגל לא
עבד, ואחרי מספר בעיטות וניסיון נואש אחד עם פטיש, היא נזכרה
שצריך לחבר אותו לחשמל. היא יצאה לרחוב כאשר היא אוכלת דג
מגעיל ובתיק שלה נמצאים השאריות. היא הייתה בטוחה שהיא שכחה
משהו - היא תמיד שוכחת משהו. היא יצאה החוצה בהרהורים על מה
ששכחה היום, ואיך בדיוק זה יפגע בסדר יומה שלא ממש זכרה משום
מה, מהו.
"סלח לי אדוני אולי במקרה שכחתי משהו?"- היא שאלה אדון, שנראה
כאדם שמסוגל לענות על השאלה.
"מה?"- הגיב האיש, בהפתעה אופיינית לאנשים שאין להם מושג מה
היא רוצה וניסה להתרכז בכתבה שהייתה בעיתון, כתבה מאוד מעניינת
על הרגלי החיזור של יבחוש הבר (פשוט חיה נפלאה).
"שאלתי, אם אתה יודע אם שכחתי משהו. אתה מבין, זה יהיה מאוד
חבל אם אני אזכר מה שכחתי בזמן שאני אהיה כבר רחוקה מהבית"-
היא ענתה.
"סלחי לי, אני מכיר אותך? מה את בדיוק רוצה ממני?" נראה שהוא
לא ממש מבין את העניין. היא החליטה שהיא בזבזה יותר מדי זמן על
האיש הלא אדיב הזה. היא הניחה, שהוא במקרה פושע מלחמה או גנב,
ואפילו מוכר-כרטיסים- רק אנשים כאלו לא יעזרו לעלמה במצוקה
ששכחה משהו חשוב.
היא הציתה סיגריה (הערת המחבר: כל הדמויות מכורות לניקוטין
ונוטות לרגזנות), ונזכרה שהיא מאחרת לעבודה. היא לא ממש זכרה
במה היא עובדת, אך היא זכרה שזה קשור למשכורת ענק ולהנאה
מרובה. היא גם לא זכרה מי היא או מהי הדירה שבה היא התעוררה
היום. היא הניחה שזו הדירה שהמאהב הצעיר והשרירי שלה קנה לה.
אם היא לא ממש זוכרת מי היא אז האפשרות היותר נוחה בשבילה
במצב כזה הוא להמציא לעצמה אישיות חדשה.
"קלי, כל כך התגעגעתי אלייך, את לא יודעת כמה דאגתי לך!!" פנה
אליה איש אחד מאחוריה. קלי המופתעת הסתכלה אחורה אל האיש הזר.
היא קיוותה שהוא לא החבר שלה מהסיבה העיקרית שהוא לא היה כל כך
שרירי או יפה ובטח שלא עשיר. לפחות היא יודעת עכשיו את שמה.
"כן, ומי אתה?" היא שאלה, בתקווה לשמוע את התשובה:"אני זר
מוחלט שמצאתי חבילת דולרים שכתוב עליהם את שמך".
"אני הארוס שלך יוגי. מה קרה לך, את לא זוכרת?". הוא שאל בקול
שבור.
טוב, זה מה שחסר לה: איש מכוער וגמד עם שם של דמות קומיקס.
"אה... אני מתחילה להיזכר" היא שיקרה.
"את באמת לא נראית טוב. התקשרתי אלייך אתמול מספר פעמים לא
הייתה תשובה. מה עשית אתמול?". הוא שאל.
איזה אידיוט, היא חשבה, היא בכלל לא זוכרת פרט קטן כמו מיהי
והוא רוצה שהיא תגיד לו מה היא עשתה אתמול בערב. כנראה היא
ממש מכוערת אם היא "תפסה" גבר איכותי וחכם כל-כך.
"אני לא ממש זוכרת מי אני או כל דבר אחר, אני אפילו לא יודעת
מה התאריך, או באיזו עיר אני גרה. אני גם לא זוכרת מה עשיתי
אתמול - כפי שאתה רואה"- היא החזיקה את הראש הכואב והרגישה את
הבלוטה הגדולה שצמחה במקום שפעם היה הראש שלה. טוב, כנראה
שבפעם הבאה היא תשתדל לא לקום עם חבטת בייסבול בראש ואובדן
זיכרון.
"אז את רוצה להגיד לי שאיבדת את כל הזיכרון?"- הוא מאוד התרגז,
כנראה בגלל ששכחה את כל הארוחות היקרות ואת הגלידות על החוף.
כל הטרחה לשווא. אולי הוא פשוט היה מחמם לה דגים מהמיקרוגל. זה
הרי ידוע שנשים אוהבות דגים.
"כן, כנראה איבדתי את כולו מהמכה שקיבלתי על הראש". איש אחד
עבר לידה, והיא ראתה שבידיו מספר בלונים. לפי מה שהיא זוכרת
היא בדרך כלל מפנה פחות תשומת לב לאנשים המוזרים האלו. הם
יעשו הכל בשביל מטבע, או אפילו בשביל דג - כי הרי ידוע שגברים
אוהבים דגים.
"אז איפה אנחנו עומדים? את יודעת, בקשר אלינו?" שאל יוגי.
"לא יודעת. פעם ראשונה שאני פוגשת אותך, אין לי מושג אם אני
מכירה אותך - מצדי יכול להיות שאתה האיש שנתן לי את המכה בראש
ועכשיו שאיבדתי את הזיכרון אתה מנצל את העניינים".
"זה אומר שיותר לא נוכל את יודעת, להשתעשע ביחד?"
"לא ,אני לא מכירה אותך" היא אמרה.
"ואם אני אגיד לך היכן יש לך נקודות חן, אז זה יהיה בסדר?
"נו באמת יכול להיות שאתה ראית אותי בתמונה שהייתי קטנה. מצדי
אתה יכול להיות הרופא המיילד של אימי ".
"ואם אני אספר לך על המשפחה שלך? או על התחביבים שלך?"
"שתי מילים -מצלמת וידיאו. אתה פשוט יכלת לצלם אותי במצלמת
וידיאו מלווינים"
"את בעלת הרבה מידע בשביל אחת שאיבדה את הזיכרון, את יודעת? את
חושבת שאני אעשה את כל זה רק כדי...נו את יודעת. את חושבת שיש
סיכוי ששכרתי לווינים וחקרתי עלייך מהילדות וחדרתי לבית שלך
וגרמתי לך לאובדן זיכרון רק כדי להשכיב אותך?"
"טוב, אתה די מכוער" היא ענתה.
זאת הייתה הפרידה המהירה ביותר בהיסטוריה. היא הספיקה לדעת
שהם היו ארוסים ומיד הם נפרדו - כנראה קשר טוב, אף פעם לא
יחזיק לנצח. היא הדליקה עוד סיגריה, וחיפשה את האיש עם
הבלונים. הרי היא עכשיו בשוק מחפשי האהבה, היא לא נעשית צעירה
יותר ויש לה דג בתיק. וידוע שגברים אוהבים דגים.
פרק ג
זו היית שעת בוקר מוקדמת וקר ישב לו בבר ה"ליידי". הברמן
הצעיר הופתע מאוד שהאיש הזה, בשעת בוקר מוקדמת זו, ביקש להיכנס
לבר. הוא גם הופתע שהאדם התחיל לבכות כשראה את שלט ה"סגור".
הברמן-מלצר-מנהל החשבונות-בעל המקום-ושוטף הכלים, שהיו בעצם
אותו אדם, עבד ברגע זה בתור שוטף ריצפה והתפנה לרגע לפתוח לאדם
זה את הדלת עקב תחנוניו של האיש המוזר. הוא עוד יותר הופתע
כאשר האיש הזה אמר: "אני כל כך צמא שאני אשתה חבית בירה",
וכאשר הוא קיבל מהברמן כוס בירה הוא הסביר לו בצעקות אחדות
שהוא בעצם התכוון לחבית והתלונן על בעיות השירות הרבות. הברמן,
שכנראה היה מופתע מאוד באופיו, נעשה אפילו עוד יותר מופתע
כשראה את כמויות הבירה נלגמות במהירות על ידי איש מוזר זה.
"שלום, איך החיים? יפים?" שאל קר שכמובן היה בשלבים מתקדמים
של גילופין.
"כן, ודרך אגב אוכל נא לקבל את התשלום על החבית?" אמר הברמן
המופתע, ברגע זה הוא לא היה מופתע אך כמו ששמתם לב הוא מופתע
דרך קבע בגלל מחלת ההפתעות(שגוזלת אלפי נפשות ברמניות כל שנה.
תרמו ב- 03-1234567 )-
"אתה מתכוון כסף? אני פשוט לא מבין את זה, אנחנו כבר כאלה
חברים טובים ואתה מבקש ממני כסף? אין לך בושה?!?" שאל קר.
"אדוני, אם לא אכפת לך אני דורש את הכסף עכשיו". ענה בתקיפות
שוטף המרצפות המופתע תמידית.
"אה, אני הבנתי, אתה מנסה לנצל אותי. אתה מביא לי בירה ואחר כך
עוד מבקש ממני לשלם עליה- זה פשוט לא מתקבל על הדעת, חוצפה!!"
"אדוני, אם לא תשלם עכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לקרוא למשטרה".
איים מנהל החשבונות המופתע(שוב).
"אני שוטר".
"אתה לא שוטר. לשוטרים יש מדים, תג ואקדח לך יש.. בלונים" ענה
בעל המקום המופתע( מסכן).
"נכון, אני במסווה, אני חוקר פרשת שוד סבוכה "
"באמת? באת לחקור את שוד הבנק שהיה כאן?". שאל הברמן
המופתע(רחמים...).
"בטח... טוב, אני הולך לחזור לחקירה"
"אבל חשבתי שלשוטרים אסור לשתות בתפקיד" אמר המלצר
המופתע(תרמו עכשיו!).
"אה להפך, יצא חוק שכל עובדי המדינה צריכים לשתות בתפקיד"
"אה, זה מסביר את ההתנהגות של השופטים בזמן האחרון"
"טוב, אני חייב ללכת"
"חכה רגע, אני אבוא אתך. אני הולך להוציא כסף משם, חכה רגע- רק
אני רק אנעל כאן".
"לא.. עדיף שלא. זו בטח טרחה גדולה. אני פשוט אלך", גמגם קר.
"בכל מקרה רק אני ואתה כאן וכמובן שאני גם הולך כדי לראות אם
אתה באמת שוטר"
"נו טוב". ענה קר בהשלמה עם רוע הגזרה.
הם יצאו לרחוב . קר נזכר שהוא שכח לעשות משהו. הוא לא ממש זכר
מה הוא שכח לעשות. כמו כל אדם נורמלי הוא פשוט ישאל מישהו
ברחוב.
"סלח לי אדוני אתה יודע אולי מה שכחתי?" שאל קר.
"עוד פעם אתם?!? אנשים מוזרים, מאיפה אני יודע מה שכחתם? כל
פעם שאני קורא את הכתבה הזו על הרגלי החיזור של יבחוש
הבר(חיה נפלאה), מה הבעיה שלכם? אולי תכתבו לעצמכם ערב לפני את
המשימות למחר וכך לא תצטרכו להטריד אנשים כמוני שבאו להאכיל
את הברווזים ולקרוא על הרגלי החיזור של יבחוש הבר".ענה האיש.
"למי אתה מתכוון אתם? מה היה פה עוד מישהו ששאל אותך מה הוא
שכח?"
"אישה אחת עצבנית מאוד שהסריחה מדגים והייתה לה חבורה רצינית
על הראש. אני לא מאשים את האיש שעשה לה זאת אם היא הייתה
ממשיכה לשאול אותי שאלות אני בטוח שהייתי גם נותן לה בראש ".
"אפשר לקבל את הכתבה על הרגלי החיזור של יבחוש הבר? אני אוהב
סיפורים מוזרים".
"לא, לך מפה" סינן האיש משפתיו.
קר הלך ברחוב עם האיש מהבר. האיש ללא שם ימשיך להיקרא האיש
ללא שם מכיוון שהוא סירב למסור את שמו. זה יהיה לא מנומס
לגלות את שמו נגד רצונו. הוא סירב להגיד את שמו כי "יש לכם
תיקים על כולנו! אם אני אגיד משהו לא נכון מחר יבואו אליי
שלושה סוכנים הביתה ויעצרו אותי על הכאת אישה ושוד בנק! אתם
מפלילים אנשים! כן אני יודע הכל! אני קורא עיתונים: תגיד לי,
איפה אתם מחביאים את העב"מים? איפה שאתם מחביאים את מכונת הזמן
ואת הנעליים הנוחות בעולם? תאמין לי עליתי עליכם".
"טוב אני מודה הכל נכון חוץ מהקטע של הנעליים. אין לנו את
הנעליים הנוחות בעולם, (בינתיים)" ענה קר.
האיש מהבר, לאחר שסיים את נאומו, התחיל לחטט באף ולעשות קולות
מוזרים שלהערכתו של קר באו מאזור הרגליים. לא היה לאיש כל כוח
להקשיב לדבריו של קר, הרי ברור שהוא יכחיש הכל- ככה הממשלה.
הם המשיכו ללכת ברחוב עד שהגיעו לבנק.
"טוב, מכאן אני אמשיך לבד" אמר קר.
"לא" ענה האיש.
"בסדר, בוא תיכנס איתי לבנק" ענה קר.
לאחר שקר והאיש חסר השם נכנסו לבנק, קר ביקש מעט פרטיות
מהאיש והלך למנהל הבנק, לדבר בפרטיות "על הפשע".
כאשר קר נכנס לחדרו של מנהל הבנק, אשר הכיר את קר, המנהל נתן
לו הבעה הנעה בין- "מה אתה שוב עושה פה"? לבין- "למה למדתי
בנקאות במקום להיות הומלס כמו אבא". הבעה עוינת זו לא הפתיעה
את קר שהיה רגיל ליחס רע מאנשים בכלל וממנהלי בנקים בפרט.
"למה באת היום מר קר? שוב לנסות לגרום לי לאיבוד שפיותי?"
"לא, באתי לחקור מקרה שוד שהיה בבנק".
"שוד... זה שהיה היום? אתה בטוח שלא באת לפתוח חשבון דם או
חשבון איברים או כל סוג של חשבון שהוא לא קשור לכסף, כי כידוע
לך הרי אין כסף או שם משפחה ולכן לעולם לא נפתח לך חשבון".
"באתי לחקור, אבל.. רגע, מדונה לא פתחה פה חשבון? גם לה יש רק
שם פרטי."
"כן, ולמרות שיש לה רק שם פרטי, יש לה -שלא כמוך- עבודה
קבועה, ועוד משהו- כסף."
ברגע זה חייו של קר עברו מול עיניו, ובייחוד איך תמיד הוא
הצליח לבחור את העבודה הלא נכונה. פעם אחת הוא היה שוטף
מכוניות ואז הוא גילה שהוא אלרגי למים, ופעם הוא היה רוצח שכיר
אבל לא היה לו אקדח או לקוחות, ופעם אחת הוא אפילו ניסה להיות
טייס(הוא עדיין מנסה לשכוח את "התקרית").
"אתה יכול לתת לי קצת חומר על השוד? אני מתכוון לכל דבר- מה
הם לבשו, איך הם הריחו, ומה היה צבע השיניים שלהם." ביקש קר.
"אתה בטוח שאתה שוטר?" שאל המנהל.
"כן אתה לא רואה את התג? בעצם.. כנראה ששכחתי אותו כשחילצתי את
הנשיא מהשריפה". "חשבתי שכבאים עושים זאת"
"אני גם כבאי מוסמך על ידי האוניברסיטה הקזחסטנית"
"טוב, נו ... הסיפור הוא כזה: שלושה רעולי פנים נכנסו אתמול
לבנק. הם כפתו את כל האנשים לדלפק. ואז הם באו אליי ואמרו לי
לפתוח את הכספת. אחרי שפתחתי אותה הם חיפשו במשך כמה דקות
משהו. לא הבנתי אותם: היו שם סכומים גדולים, והם חיפשו משהו
אחר. הם כנראה לא מצאו אותו שם. הם אמרו לי לפתוח את המשרד
שלי, ולאחר שפתחתי אותו הם חיפשו משהו. אחד מהם היה מאוד שמח,
כנראה מעצם המציאה של המשהו הזה שאין לי מושג מהו. הם עזבו,
ובדרך ירו בשומר בגלל שהוא עיצבן אותם או משהו. זה פחות או
יותר הסיפור".
"תגיד, לא היו דברים חשודים?"
"כן: הם הסריחו מביצים. בהתחלה חשבתי שמישהו תקע אבל אז באמת
מישהו תקע ושמתי לב להבדלי הריח".
"אז אין לך מושג קלוש מה היה החפץ או למה הם עשו זאת?"
"אין לי מושג בשביל מה הם עשו את השוד, הזה והסתכנו כל-כך. אני
מוכן לשלם מיליון דולר כדי לדעת את התשובה"
"או לפתוח לאותו אדם שיגלה את התשובה חשבון בבנק זה?"
"בסדר".
"ומיליון דולר בחשבון".
"אל תגזים, אתה עדיין תחת השגחה".(הערת המחבר: כאן אני מספק
תירוץ לדמות הראשית לפצוח בחקירה).
קר יצא ממשרד המנהל עם חיוך על הפנים ומחשבה דבילית על כך
שאולי הוא יגדל את השפם הארוך בעולם. אך המחשבה נפלה מהר בגלל
שהוא הבין שקודם צריך לצמוח לו שיער הפנים מחדש. שמאז "תקרית"
המטוס -שקר לא מדבר עליה- הוא בכלל לא צמח.
"נו, פתרת את המקרה?" שאל האיש ללא השם.
"לא, אבל אני בשלבים מתקדמים מאוד, ודרך אגב- יש לך אליבי?".
נראה ששאלה זאת גרמה לאיש ללא שם לחוסר נחת משווע. מכיוון שהוא
התחיל עוד פעם לספר על המחתרת הקומוניסטית ועל סטאלין ועל הקשר
שלהם לקר. הוא עשה זאת בצעקות, בעזרת איבוד הרבה נוזלים מהפה
בשעת הדיבור ובעזרת תנועות ידיים שהזכירו בלרינה עם פרקינסון.
קר שמבליל האינפורמציה ששוגר אליו מאיש זה, הבין פחות או יותר
שהיה לאיש זה איזה אליבי אבל הוא סירב למסור את שמו בגלל
המחתרת הגרמנית או משהו שקשור למלחמת העולם השלישית. קר, שהחל
להרגיש כאבי בטן ונזכר בכמות העצומה של אלכוהול ששתה לא מזמן,
החליט בהחלטה חד משמעית שהגורם לכאב בטן היה בוודאי החלב שהוא
שתה בבוקר, ואין שום קשר בין כאב הבטן לאלכוהול. לאחר שהוא
ניסה לשכנע את עצמו בדבר במשך כמה דקות, הוא החליט שהוא יתנזר
מעכשיו מהחומר הקטלני והרעיל הנקרא "חלב".
הוא החל לחשוב על מספר כיווני חקירה אפשריים לפרשה, אבל לא היה
לו מניע, לא היו לו חשודים, לא היו לו בגדי משטרה והכי חשוב-
לא היו לו סופגניות. איך אפשר לעבוד בתנאים האלה?
כאשר האיש ללא שם החל לספר לו על חייזרים והקשר שלהם
לטלוויזיה המרעילה את מוחנו, קר פשוט השתגע. הוא הרגיש איך
האיש הזה גורם לו לאבד את המעט שנשאר לו משפיותו והוא החל
להרגיש את עצמו מזיע באזור הצוואר. אחרי שהוא בדק הוא שם לב
שזה בעצם הרוק של האיש ללא שם.
הוא כבר לא יכל יותר. הוא לקח את מעט הרצון שנשאר לו ושלח
פקודה מהמוח לרגליים- לברוח. הוא יצא מהבנק בריצת אמוק. הוא רץ
ורץ, והוא הרגיש את החופש בכל חלק בגופו. הוא הרגיש את הרוח
מבדרת את שערו, וכל האושר הפריע לו לשים לב לעץ שהיה בדרך. קר
נחבט בראשו ונפל על הרצפה עם חיוך גדול. יש לו חופש, יש לו
בלונים, והוא עומד להתעלף. עכשיו הוא רק צריך דגים, או בחורה,
או אפילו שניהם ביחד.
לצערו הרב הוא לא התעלף: הוא רק חטף מכה בראשו ולרגע לא זכר
את שמו. הוא נזכר שאין לו באמת שם, אבל יש לו כינוי. קר לא
נולד בכדור הארץ: הוא נולד באחד מכוכבי הלכת בגלקסיה 34&656#.
לא היה לכוכב זה שם, כמו גם לערים או לרחובות או לאנשים.
בהתחלה היו לכולם שמות יפים ומעניינים: לערים, לרחובות,
לאנשים, ולמזג האוויר, עד שנולד יצור אחד בכוכבו שנקרא: בה.
כולם התאהבו בשם זה, וכל האנשים החליפו את שמם לשם זה. אחר כך
את שמות המשפחה, את הרחובות, ואת מזג האוויר. ומכיוון שאומה
זאת ראתה בעצמה אומה מתקדמת, כך הם פתרו את בעיית האנשים עם
השמות המצחיקים וכולם הרגישו שווים ביניהם. כמובן שבהתחלה זה
היה נחמד -"סלח לי מה השעה?" שאל אחד.
"השעה רבע לבה" ענה האחר.
כמובן שאנשים לא יכלו להגיע יותר אחד לשני מכיוון שלהכול קראו
בה, וכדי לבקר קרובי משפחה שגרו ברחוב בה לא היה צריך לנסוע-
מכיוון שכולם גרו ברחוב בה מספר בה. לא היו מלחמות, אבל כולם
היו מרוגזים מכיוון שהמילה החביבה הזאת ששמעו כל יום במשך
שעות החלה להרגיזם. בתור אומה מתקדמת הם החליטו שפשוט קל יותר
לקבוע שלאף דבר לא יהיה שם. ואז החלה בעיה גדולה-פעם, שלכולם
היו שמות, לא הייתה בעיה לרכל אחד על השני. לאחר מכן, שלכולם
קראו בה, זה נעשה מאוד קשה וכולם עשו עצמם כאילו הם יודעים על
מה מדברים.
"תגיד בה יפה?"
"כן... בטח". כאשר לא היה להם מושג על מי הם מדברים. הבעיה
התחילה שהורידו את השם-בה: כבר אי אפשר היה לדבר יותר על אנשים
מחוץ לחדר מכיוון שהשיחות היו כאלה:
"ראית את החדשה? היא ממש יפה"
"מי? היא בחדר ?"
"כן"
"תצביע עליה".
"הנה זאת"
בגלל שאנשים החלו לרכל אחד על השני כאשר הם באותו חדר פרצו
ריבים אלימים בין כל תושבי הכוכב עד שכל הכוכב הושמד. המעטים
ששרדו קיבלו מיד שם: הורי תינוק אחד רצו לקרוא לו קל-אל
או סופרמן, אבל הם החליטו לבסוף ששם זה מגעיל ויגרום לילד
להידרדר לפשע. אז הוחלט לקרוא לו קר. שם זה יבטיח לו עבודות
הנחשבות חשובות ומכובדות בכל הגלקסיה: בלונאי או מקבץ נדבות.
הבעיה הייתה שאחד מכל 10 ילדים שנקראים כך, לפי הסטטיסטיקה,
יכול להיות, למרבה צערם של ההורים, מנהל בנק.
פרק ד
ספינת החלל הרעם טסה לה במהירות ובמסלול קבועים. היא התכוונה
להשלים את המשימה שניתנה להם על ידי המלך. באותו זמן, דמויות
אפלות חיבלו בחוטים של מערכת ההיגוי - הם לא ידעו מה הם מנסים
לעשות, אך הם השתמשו בכלי פרימיטיבי לעשות זאת- אקדח פרוטונים
בשיטת הקוואנטים הישנה.
הם העריכו שהרובה הקטן יעשה חור קטן במנוע - מספיק כדי לעזור
לאינטרסים שלהם .אבל רעש עצום נשמע, ורובם מתו בו במקום.
פיצוץ ענק פוצץ את המנוע הראשי בספינה. חבטה הדהדה בכל רחבי
הרעם - ספינת החלל המגושמת החלה להעלות באש . האנשים רצו
באמוק:
"המפקד נפגענו, זמן משוער להשמדה טוטאלית של הספינה: 2 דקות.
המפקד הרהר ברגע זה בקשר לנושאים ברומו של עולם. הוא התקשה
להבין איך בוני הספינה יצרו את המכשיר היודע בדיוק עוד כמה
זמן נותר עד שהספינה תושמד ולא בנו פשוט שריון עבה יותר שימנע
את ההשמדה.
"איך בדיוק נפגענו?" שאל המפקד.
"אהה... אנחנו לא יודעים, כנראה שאחד מהכוכבים הפחות מפותחים
התקיף אותנו עם נשק לא מוכר."
"אבל הפגיעה הייתה מבפנים. זה בלתי אפשרי - אולי תנסה למצוא
הסבר יותר הגיוני?"
"טוב, גמדים קטנים באו בלילה ופוצצו את הספינה עם רובה
פרוטונים בשיטת הקוואנטים הישנה."
"זה נשמע יותר הגיוני. האם ספינות המילוט מוכנות ומכוונות
לתחנת החלל הקרובה?"
"כן המפקד. יש לנו רק ספינה אחת, וכל האנשים עלו עליה ומחכים
לך."
"יש עוד ספינה - הספינה הידנית. אני אשתמש בה."
"הדבר הישן הזה הוא לפחות בן 5 , שנים שהוא לא היה בשימוש."
"אני צריך לשנות מעט את המשימה המקורית."
"אתה מתכוון לשנות את המשימה? התוכנית הייתה שאם קורה משהו,
אנחנו מתפנים מיד לתחנת החלל הקרובה. יש פה כמות גדולה מדי של
אנשים מכדי שנוכל לסכן אותם."
"טוב, אתה צודק" אמר המפקד וחבט בו עד זוב דם כדי להוציא את
הזעם שהיה בו בגלל הספר שלו, על שהעז להפריע לו לסרק את שערות
ראשו שהושחתו על ידי הספר וכל אזכרה שלהם מוציאה אותו מדעתו.
הוא נכנס לספינת החירום הקטנה, וקבע את קואורדינטות המסלול
בעזרת מחשב החללית. הוא הופתע בהתחלה - הוא ממש היה צריך
להקליד כי לא הייתה בקרת קול. הוא שיגר את עצמו בקושי רב. לאחר
זמן קצר של שניות, כאשר הוא היה במרחק בטוח מהספינה, היא
התפוצצה. הוא ציפה לראות אותה מתפוצצת לרסיסים קטנים, אבל
התאכזב שהיא פשוט התפרקה לחתיכות הוא חשב לירות עליה כדי לשפר
את התמונה הכללית. הוא נזכר שהוא לא ראה שום ספינה משוגרת
אחריו והסיק שכל חברי הצוות מתו. הוא בדיוק נזכר שמי שהוא הכה
עד אובדן הכרה היה בעצם הטייס. טוב, הוא חשב לעצמו בגיחוך קל,
לפחות לא שכחתי את האקדח האישי שלי.
הספינה נכנסה לאטמוספירה והספינה החלה להתחמם .האיש לא ידע את
נפשו מרוב אושר - הוא גם הולך להתרסק וגם חם לו. הוא התקרב
במהירות לאדמה, ונחת. עבר זמן מסוים. האיש התעורר ויצא מספינת
החלל. הוא התחיל לצעוק: "אנחנו באים בשלום" - מכיוון שהוא זכר
שהאדם אוהב לשמוע את המשפט הזה מחיזרים. אז הוא נזכר שפעם משפט
זה באמת היה מרגיע את האנשים וכיום האדם מעדיף משפטים כגון:
"בוקר טוב אני חיזר מכוכב אחר שבא לבצע משימה בכוכב לכת זה.
במהלך המשימה אולי יהרגו מספר אנשים, בעיקר מכיוון שאין לי שום
כבוד לחיי אדם. אני מבטיח שאני לא אתחיל לעבוד כאן ולתפוס
מקומות עבודה עתידיים של הילדים שלכם או אהווה נטל על הכלכלה.
הוא החל להסתובב כאשר פתאום ריח נפלא חדר לנחיריו. הוא נזכר
שאסור לאכול אנשים בכוכב זה בגלל משהו מצחיק הנקרא "החוק" . אך
הוא היה רעב מאוד לבשר. הוא ראה מסעדה בקרבת מקום שנראתה
איכותית מאוד מכיוון שהחיות עדיין היו חיות וטריות. הוא נכנס
לחנות ופנה למוכרת החביבה.
"סלחי לי אני רוצה להזמין שתיים מהנובחים האלו, אחד מהשורקים
האלו שזוחלים, וארבעים מהחיות האלו בצבע זהב ששוחות."
"טוב זה יעלה לך 250. אתה רוצה קולר לכלב?"
"זה בסדר, אני אוכל במקום. תכיני לי אפוי מיוחד, אבל בלי
תבלינים - אני לא אוהב את האוכל מתובל מדי, אם את מבינה למה
אני מתכוון..."
"סליחה, אני לא מבינה אותך כל כך..."
"מה אתם לא מגישים במקום?" הוא ניסה להבין.
"פה אנחנו מוכרים חיות כאשר הו עדיין חיות."
"טוב, נו, אני אעשה זאת בבית. תגידי, אתם מוכרים גם פטישים?"
"אני לא מוכנה! אתה לא מבין שאני לא אמכור לך חיה כדי שתהרוג
אותה ותבתר את גופה או כל דבר אכזרי אחר. אני פשוט לא
מוכנה!!"
"אז מה אני אעשה עם חיה, אקח אותה לטיול?"
"כן, זה מה שאני עושה בדרך כלל."
"טוב, אני אמצא מסעדה אחרת." איזו אישה מוזרה, חשב לעצמו.
בוודאי החנות שלה מפסידה הרבה כסף, כי מי יקנה חיות לשם שעשוע?
. אולי בעולם זה כולם משוגעים כמוה? הוא נזכר שראה בעולמו
שאנשים פרימיטיביים נוהגים לרקוע בידיהם כאשר הם מרוצים.
ונוהגים לקיים יחסים - לא כדי להמשיך את קיום המין, אלא כדי
ליהנות. איזה עם מוזר, חשב לעצמו. כל כך פרימיטיביים ודפוקים.
הוא נזכר במשימתו,
והמחשבה עליה הרגיזה אותו, ובנוסף לכך שהוא לא ראה את ספינתו
מתפוצצת לחתיכות אלא רק נהרסת - הרגיזה אותו מאוד. הוא נכנס
לחנות ופוצץ את המוכרת. זה ילמד אותה להתייחס יפה יותר
ללקוחות. הוא גם הכין לעצמו ארוחה כמו שרצה על ידי שרפת החנות
והפיכתה - ואת המזון בתוכה - למקום שרוף וחרוך.
כאשר הוא גילה את היופי שבחמצן בשילוב עם חנויות דליקות. הוא
פוצץ את כל חנויות הרחוב. הוא גם פוצץ 3 עצים, 16 מכוניות, נעל
שמאלית אדומה שחורה לאישה עם עקב בגובה 12 סנטימטר, המתאים
בעיקר לארוחות ערב רומנטיות וגם לטיול שקט על חוף הים ונמלה.
לאחר שהוא החל להתעייף משרפת הדברים, הוא החל להריח ריח שרוף -
האיש אינו ידע מהיכן הוא בא. "כנראה שמישהו שורף משהו בתנור"
חשב לעצמו. הוא החל ללכת לכיוון המשימה. הוא לא ידע את הדרך,
אבל הוא רצה להתרחק משריפות הורסות אוזון אלה. הוא לא הספיק
ללכת הרבה עד שמכונית מיוחדת עם מספר אנשים במדים כחולים עצרה
לידו.
"סלח לי, ראית כאן במקרה קניבל משוגע שאוכל אנשים ושורף
חנויות?"
"ערב טוב גם לכם. אי אפשר להגיד ערב טוב כבר היום? האם הנימוס
חלף מהעולם?!"
"ערב טוב אדוני. ראית כאן במקרה קניבל משוגע שאוכל אנשים ושורף
מכוניות?"
"יותר טוב. מי רוצה לדעת?"
"שלטון החוק."
"מה, הוא שלטון הזקן עדיין חי? מה, הוא הבוס שלכם? אני זוכר
איך היינו הולכים וקוטלים דרקונים יחדיו. אילו היו ימים..."
"הכוונה ב - 'שלטון החוק' הייתה למשטרה. וחוץ מזה, אין דרקונים
- ואני מסרב להאמין שיש אדם בשם שלטון החוק."
"טוב. ראית פעם דרקון?"
"לא."
"כנראה שהוא התחבא ממש טוב...חחחחחחח"
"מאוד מצחיק."
"כן, הבדיחה הזו הייתה להיט בשולחן העגול. ארתור ממש
התפוצץ."
"עזוב, אני לא אשאל אותך יותר שום דבר. רק תענה לי אם ראית כאן
איש מוזר, כנראה קניבל, עם אקדח ביד."
"כמובן שלא."
"אז מה זה לכל הרוחות ביד שלך? ולמה אתה מלא פיח?"
"אה... אני צד דרקונים."
"אני לא רואה פה שום דרקונים."
"נו...אמרתי לך הם מתחבאים טוב."
"טוב. תודה אדוני. תודה על העזרה"
הם הדליקו את המנוע ונסעו מהר ככל שיכלו.
פרק ה
את אוכלוסיית העולם ניתן לחלק למספר קבוצות: האנשים שיכולים
לעוף ואלו שלא . האנשים שטסו במטוס מתי שהוא בחייהם ואלו שלא.
האנשים שלובשים אדום ואלו שלא. אם תשימו לב כל העובדות הללו
מציינות פעולה ארוכה: אדם שיכול לעוף תמיד ידע- לעוף זה כמו
לנסוע על אופניים. אדם שטס תמיד יהיה אדם שטס. ואדם עם חולצה
אדומה ילבש אותה לפחות יום שלם. לכן, כאשר מחלקים את העולם
לקבוצה של האנשים שמצליחים לפתוח את דלת ביתם כאשר יש להם הרבה
שקיות ומצרכים מהמכולת ואלו שלא - עובדה זו, בניגוד לשאר
העובדות, באמת מעניינת. כולנו חשים צער לקבוצה שלא מצליחה
לפתוח את הדלת ואם אנחנו חלק מהקבוצה השנייה לא נותר לנו אלא
להתנחם בכך שאנו לא לבד.
קלי נמצאת בקבוצה השנייה - דבר שמאוד הכעיס אותה. תחילה היא
ניסתה לפתוח את הדלת כאשר המצרכים בידה. לאחר מכן ניסתה כאשר
המצרכים על הרצפה ושוב נכשלה. היא עברה לתוכנית ב - לא לעשות
כלום. היא החליטה לשבת על הרצפה ולחשוב על התיאוריה החדשנית
שלה, כלומר אחת מהן, מה שהיא נוהגת לעשות בזמן האחרון באופן
מוגבר.
"סלחי לי, את לא יכולה לשבת כאן. זה חדר מדרגות" ביקשה באדיבות
אישה מבוגרת.
"מי שואל אותך. אני אעשה מה שאני רוצה" ענתה בכעס קלי שהייתה
עצבנית בגלל חוסר כניסתה הביתה .
"אני מצטערת שזה מכעיס אותך ילדתי, אך את תחטפי דלקת ריאות
נוראית אם תמשיכי לשבת כאן על הרצפה הקרה. כמובן שאם תפרוץ
שריפה, את תפריעי לאנשים לעבור" היא הסבירה.
"דבר ראשון אל תקראי לי ילדתי - אני לא הבת שלך. דבר שני מי
אמר שדלקת זה דבר רע? תשמעי איך זה מתגלגל על הלשון: דלקת...
כמו גלידה. ושריפה? היום? נראה לך? לא כל כך מתאים לי היום.
אולי מחר..."
"קלי, אני לא אפריע לך - אני זזה. להתראות ילדתי."
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לך להפסיק לקרוא לי ילדתי? את לא
אמא שלי!"
"דווקא כן, ילדתי..."
"אה...אמא... מצטערת יש לי שכחה קלה בזמן האחרון. רוצה להיכנס
לדירה שלי? כאשר אני אצליח לפתוח את הדלת..."
"לא, אני גרה קומה מעלייך. אני צריכה לחזור לדירה."
"את בטוחה שזו לא דרך ארוכה מדי ? לא תחטפי דלקת ריאות?"
"אשתדל שלא".
"טוב, להתראות אמא." כאשר קלי שמעה את דלת ביתה של אימה נטרקת
היא חזרה לעבודה שהעסיקה אותה במיוחד ביום זה: פתיחת הדלת.
המצרכים, שכללו חסה, שקית חלב, ועוד כמה דברים שהיא קנתה עמדו
להם בשקיות, מחכים לפתיחת הדלת. היא ניסתה לפתוח את הדלת במספר
בעיטות ואגרופים כשנזכרה במקרה אתמול, וחשבה על דרך יותר
אינטיליגנטית. להפתעתה היא נזכרה שפותחים את הדלת עם מפתח
ועברה למשימתה הבאה להשחיל את המפתח איפשהו בדלת.
"כל כך דאגתי לך, ילדתי איפה היית?" קול מודאג קרא מאחור.
קלי עמדה כאשר גבה היה מסובב לכיוון הדלת. לא הבינה איך בדיוק
אמא הגיעה עוד פעם מאחוריה בלי לפתוח את דלת ביתה.
"אמא, בקשר להזמנה לביתי: אם באת כדי להיכנס, יש מספר בעיות"
"זה לא אמא, זו אני, את יודעת, חברה שלך, שרה" ענה הקול.
"מה? יש לי חברות? מי את?" שאלה בפליאה בחצי סיבוב.
"מה קרה לך? זו אני, שרה. המנהלת בביה"ס שבו את עובדת... אנחנו
חברות." ניסתה להבהיר שרה.
"אני עובדת בביה"ס? בתור מורה למתמטיקה?"
"את באמת לא זוכרת? ניסתי להשיג אותך בטלפון במשך שעות. מה
קרה? איבדת את הזיכרון? ומה זו החבורה הענקית הזו על ראשך?"
"נו, תעני לי, מה אני מלמדת?"
"טוב... אפילו אם יש לך בעיית זיכרון.. טיפה מסובך להסביר לך
את עבודתך..."
"בבקשה אל תגידי לי שאני המנקה."
"לא, את לא המנקה, יותר גרוע..."
"מה אני, חיית ניסויים? בבקשה תגלי לי, אני חייבת לדעת."
"טוב את לא בדיוק חיית ניסויים..."
"יותר גרוע מזה? מה, אני הייתי פעם גבר? ואת מרגישה מחויבות
להחזיק אותי במשרה כדי לכפר על מעשייך מאותה תקופה שהייתי בעלך
ולא התנהגת אליי יפה...?"
"טוב, אני יגיד לך ישר ולעניין: את מחנכת של ילדים בכיתות א!"
"לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!....הכאב! אני לא מאמינה... איך יכולתי
לעשות זאת לעצמי? גם מורה וגם מלמדת כיתות א'. ילדים קטנים
ומופרעים בכל מקום... אוי, אלוהים!"
"אני מקווה שאת לא מאוכזבת מהחדשות שהרגע סיפרתי לך."
"למה שאני אהיה מאוכזבת?" אמרה וקפצה דרך החלון.
קלי התעוררה באיטיות בחדר חשוך. בהתחלה היא הזיזה את רגל שמאל,
אז את רגל ימין, ולאחר מכן את יד שמאל וימין. כמובן שתזוזות
אלו גרמו לה מספר רב של כאבים. היא הבינה שהיא חיה: או שהגהנום
ממש ממש קר. היא נזכרה בקפיצה, ומיד אחר כך נזכרה בגורם
לקפיצה. היא החלה לצרוח. כנראה שהיא לא הייתה צריכה ללכת הרבה
כדי להגיע לגיהינום. היא מנסה לברוח מגיהינום אחד למשנהו.
"גברתי, את יכולה לשמור על שקט?" ביקש אדם בעל קול סמכותי.
"הייתי שומרת על שקט אם הייתי בבית חולים נורמלי. מה זה המקום
המגעיל הזה? והמיטה מטונפת. איזה מן בית חולים זה לכל
הרוחות?"
"זה לא בדיוק בית חולים. הגעת ל - "דני ובניו תיקון רהיטים" -
החנות הכי טובה בארץ לתיקון רהיטים".
"תיקון רהיטים? למה אני לא בבית חולים?"
"בזמן האחרון הרבה אנשים נכנסו לבית החולים עקב שאיפת עשן
וכוויות, בגלל איזה משוגע אחד שהדליק רחוב שלם באש. אין להם
ממש מיטות להביא לכל החולים אז חלק מהחולים נשלחים לכאן,
מכיוון שיש כאן הרבה ספות ואווירה טובה."
"איפה הציוד הרפואי וכל הרופאים?"
"הם לא באים לכאן מפני שזה לא בית חולים. וחוץ מזה, הם בשביתה.
אני חושב שמשהו בקשר לדגים, אבל אני לא ממש זוכר. אבל מה זה
משנה: כל שבוע זה דבר אחר אה?"
"עוד כמה אנשים נמצאים במחלקה הזאת חוץ ממני?"
"טוב, את היחידה. רוב הספות המתוקנות נשלחות לבעליהן וזאת הספה
היחידה שהשאירו כאן כי מישהו הקיא עליה."
"אז איך אני אבריא בתנאים התברואתיים הלקויים הללו? המיטה
מסריחה, ריח הנסורת מורגש באוויר, והרעש המשגע הזה של כלי
עבודה!"
"האווירה פה טובה - כולם שמחים ומאושרים מאוד. יש לנו גם
אספירין, תה קמומיל, ואם את רוצה יש לי מקדחה ואני אוכל להוריד
לך כל מיני חלקי גוף אם המחלה תחמיר ונצטרך לגדוע אותם."
"בית חולים קטן."
"כן."
פרק ו
השמיים היו קודרים, ובחדר המלון הרצפה הייתה מלוכלכת. האיש הלך
לכיוון פקיד הקבלה: הוא היה מלא פיח ולא משועשע במיוחד.
"שלום, אני רוצה לשכור חדר." אמר האיש.
"איזה סוג של חדר?"
"עם מיטה."
"ועוד משהו...?"
"שיהיה שם חשמל, מים, אקדח ארבע מילימטר, שוט, ומגבות נקיות."
"סליחה?! אמרת מגבות נקיות? מה אתה חושב, שהמקום הזה הוא סרט?
עוד מעט תבקש טלוויזיה..."
"כן, אני גם זקוק לטלנמיזיה."
"אתה מתכוון טלוויזיה."
"כן, משהו כזה."
"אתה רוצה שיהיה ריח נקי?"
"ריח נקי? איזו מין שאלה זו? בוודאי שאני רוצה ריח נקי. אין
בכל החדרים ריח נקי?"
"אהה, כן, בטח. איך אתה משלם - באשראי, במזומן ואולי שיירת
גמלים?"
"אני אשלם בדרך האם...אז...."
"מה זו דרך האם אז?"
"אם תבקש ממני עוד פעם לשלם אני אפוצץ לך את המלון."
"מוסכם. הנה המפתח - חדר 13. זה בקומה 13, מפלס 13, ליד
החמור."
"תגיד, יש שם גג? אני לא רוצה שירד עליי גשם..."
"למה לא אמרת קודם? הנה, קח - חדר 14, קומה 13, מפלס 13. אתה
עובר את החמור ליד חדר 13 וקצת לפני הכבשה זה החדר שלך. מצלמים
קרוב לשם סרט על בחורות "משועממות" וחיות אתלטיות."
"אני מקווה שהם לא יעשו יותר מדי רעש."
"אל תדאג, הם אנשים מאוד מאמינים. הם נוהגים לצעוק מדי פעם
"אלוהים אוו אלוהים". הכוונה שהבנות צועקות, לא החמורים."
"טוב, תודה."
האיש עלה במדרגות עם התיק הכבד וחשב לעצמו שחבל שהוא חיסל את
האיש שניסה לגנוב לו את התיק בתירוץ שהוא-"נער המלון" ותפקידו
לסחוב תיקים. כמה שהוא נראה לא אמין: כאילו שבאמת נערי מלון
לובשים חולצה שכתוב עליה שם המלון.
החייזר פתח את חדר מספר 14. זרם של מים אדיר פרץ מהדלת ברגע
שהוא פתח אותה. הוא התרגז. הוא ירד מהמפלס ה - 14 בכוונה לחזור
לאיש הקבלה כאשר בדרך צחק עליו החמור. הוא כיוון את האקדח אל
החמור בכוונה לגרום לו לאי נוחות מסוימת על ידי הפיכתו למספר
אלקטרונים.
"תפסיק לצחוק עליי, חמור טיפש! אני אפוצץ אותך לחתיכות!!" איים
האיש לכיוון החמור המגהק.
"אחי, יש לך חומר?" שאל החמור.
האיש נשאר פעור פה למראה החמור המדבר.
"בבקשה אל תעשה לי את הקטע של הכלב המדבר. אני כלב ואני יכול
לדבר. אתם בני האדם גזענים. רואים כלב מדבר ומיד נדהמים כאילו
כלב שמדבר זה משהו לא סביר. דוד שלי, שגר בספרד, הוא באמת
מוכשר - הוא מסוגל לדבר דרך הבטן. פעם היה לו את כל הקטע עם
הבובה, והיה לו מופע בטלוויזיה."
"אתה חמור מדבר!"
"חשבתי שעברנו כבר על זה - אני לא חמור, אני כלב. וכן, אני
מדבר. אני גם מסוגל לשיר, לגהק, לכתוב שירים בצרפתית ולהסתכל
על הקיר במשך שעה בלי להרגיש לבן."
"אתה ממש מסוגל לדבר...!"
"לא, אני לא באמת מסוגל לדבר, ואני לא באמת חמור או כלב. אני
חלק מתוכנית סודית של מספר גמדים להשתלט על העולם - אני רובוט,
ומטרתי היא להשיג חומר על עולם זה."
"אתה באמת מדבר!!!"
"טוב, נו, עזוב. אני הולך למצוא מקום שבו אני לא יחסל בטעות
לאנשים את תאי המוח האחרונים שנשארו להם ע"י דיבור אתם."
"תגיד, אתה מסוגל לשיר?"
" די! אני לא מסוגל. אתה יכול להביא לי בבקשה את האקדח
אדוני?"
"בסדר. הנה, קח."
במשך מספר דקות ניסה החמור לירות לעצמו בראש. למרות שהוא כל כך
השתדל, הוא לא כל כך הצליח מהסיבה הפשוטה שיוצרי האקדח, כמו
בכל דבר בחיים, הם גזעניים ולא מתייחסים לחיות ללא אצבעות
שמעונינות להתאבד בעזרת שימוש במוצר שלהם: אקדח פוזיטרונים
בשיטה הקוואנטית הישנה.
"תגיד, לא מפריע לך שאתה חמור?"
"איזה מן שאלה מטומטמת זו? אתה לא רואה שאני כלב, לכל הרוחות?"
ענה החמור בזמן שהוא המשיך לנסות לירות לעצמו בראש.
"יש לי שאלה אחת חשובה. אפשר לשאול אותה?"
"נו, תשאל וזהו. גם ככה אני לא מצליח לירות באקדח שלך בעצמי."
"אוכל של חמורים הוא אוכל טעים?"
"מאיפה שאני אדע ?אני כלב. ואני שונא את ההגדרה הזאת, 'אוכל של
כלבים'. מה, כלבים לא אוהבים שמפניה וכבד אווז ברוטב חמוץ? מה
אנחנו, לא בני אדם?"
"לא. אתם חמורים."
"תפסיק עם הגזענות הזו! מתי תגיע התקופה שאנשים ידברו אחד אל
השני בלי קשר לדת מין וגזע."
"אבל אתה חמור!"
"טוב, קח את האקדח שלך. אני הולך למצוא לי איזה מטחנת בשר
לתקוע את הראש שלי בפנים."
"תהנה."
האיש הגיע אל הקבלה. הוא היה מעט פחות מרוגז ממקודם מפני שבדרך
הוא ירה בחדרנית .
"אני רוצה לעזוב את חדר המלון. אני רוצה את כספי בחזרה."
"אבל אדוני לא שילם שום דבר."
"טוב." האיש ירה. הוא לא יכל לקבל לא כתשובה. למען האמת, הוא
גם לא יכל לקבל כן כתשובה. בגלל שהאקדח החל להתקרר, וחייבים
הרי לשמור אותו חם. זה לא שהוא נהנה לפוצץ חדרניות, חדרים, איש
קבלה, נער מלון ועוד כמה דברים באמת חשובים.
פרק ז
קר ישב לו על הספסל. השעה הייתה מאוחרת. הוא לא ממש הצליח
לישון בחום הזה. הוא רצה להוריד את חולצתו אך פחד משני
דברים:שבבוקר היא תיעלם, במקרה. או שהוא ישדר מסר מוטעה לגבי
עצמו אם עובר אורך יעבור. הוא החליט כבר שעדיף להוריד את
המכנסיים. אביזר אופנה שהוא לעולם לא ממש אהב והעולם לא היה
צריך. ברגע שהוא הוריד את המכנסיים הוא גילה שאין לו משהו מתחת
שום דבר. לא בשר, לא עצמות , כלום.
קר התעורר הוא גילה שהוא נמצא במרחק של מטר מספסל. הוא היה מלא
זיעה מהחום הרב ששרר ושוב לא ידע מה לעשות."להוריד את החולצה
או את המכנסיים?הוא הסתכל מתחת למכנסיו לראות שעדיין הכל נמצא
שם.
"אתה בודק שהכל שם בסדר?" שאל עובר אורך תמים שעבר ב-3 בלילה.
"בוודאי, מקודם לא היה שם כלום"
"ואתה מצפה שעכשיו יהיה?הייתי קורא לזה אופטימיות"
"כן אני איש אופטימי- קר החביב, אוהב האדום"
"נעים מאוד אני בונזו הרוצח הסדרתי"
"בונזו? איזה מן שם זה לרוצח סידרתי?"
"למה אתה חושב שנעשתי רוצח סדרתי?כדי לשנות את המוניטין של השם
הזה. שיותר לא יהיה ג'ק המרטש או מנסון . שיהיו רוצחים
סדרתיים עם שמות מגניבים"
"רגע אתה תרצח אותי עכשיו?"
"לרצוח אותך?אתה רואה עליי במקרה סכין?אני כרגע בחופשה"
"אז למה אתה לא בקריביים או בצרפת או משהו"
"אתה באמת חושב שרוצח סדרתי זו עבודה טובה? חרא משכורת-ואני לא
יכול גם לשדוד את הנרצח מכיוון שזה מוריד לי את רמת העבודה.
חרא שעות עבודה-אני עובד רק בלילות מה אנשים לא יכולים להירצח
בבוקר? מי קבע שלא? ותמיד אני עובד ביערות מפחידים. מה אני לא
בן אדם? מה אין לי פחדים?ואפילו קצת כסף לחופשה נורמלית אין לי
אז אני מסתובב כאן"
"לא חשבת להחליף עבודה?"
"כמובן שחשבתי. חשבתי להיות טייס אבל הם אמרו לי שאני צריך
להיות יותר גבוה ובסוף העסיקו את בן דוד של בעל החברה. אפשר
להתקדם רק בעזרת קשרים.ורוב חברי מתו עוד כשהתחלתי לעסוק
בעבודה זאת.עכשיו כמובן יש לי כלל-לא לחסל חברים. אתה מבין.
העבודה הזו קשה כל כך ולא מתגמלת"
"למה בכלל נעשית רוצח שכיר התעללו בך בילדותך או משהו?"
"מה פתאום. הייתה לי ילדות נפלאה. פשוט חיפשתי במודעות דרושים
בעיתון והיה כתוב:"דרוש רוצח שכיר ללא השכלה" אז הלכתי אתה
יודע זה מהפרוייקטים האלו שהממשלה עושה כדי להוריד את כמות
האבטלה .מכשירה עובדים במקצועות שחסר.לצערי אין כסף במקצוע
ולכן אני גם קבצן בחצי מישרה אני מתבייש לעבוד בזה במישרה מלאה
כי אמא אומרת שאין בזה עתיד"
"חשבת אולי לעבוד בזה בתשלום? אתה יודע... בתור רוצח שכיר"
"לעולם לא! יש לי מוסר עבודה. אני לא רוצה להתמסחר אני עושה את
זה בשביל האומנות"
"אני כל כך מרחם עלייך אתה עוסק במה שאתה מאמין והחברה בזה
לך"
"ואתה יודע מה הכי מעצבן? שתמיד הם צועקים ובורחים חייבים תמיד
להקשות עליי את העבודה הם לא יכולים פשוט לתת לי לחסל אותם
במקום.הרי אני מקצוען זה לא שהם ירגישו כאב ואין להם סיכוי.
לאן הם בורחים?"
"אתה יודע יש לי פיתרון. גילתי שכאשר אתה מודיע למישהו שאתה
הולך לעשות לו משהו הוא יהיה מוכן לקבל את זה ופחות יהיה
מופתע. לדוגמא:" אני הולך לנשק את שפתייך היפות, נערה" אז
הנערה תהיה יותר מוכנה בניגוד לנשיקה ללא הכנה מוקדמת שתגרום
לסטירה מצלצלת. כדאי לך להשתמש בשיטה זאת"
"תודה רבה.אני אנסה זאת כשאחזור לעבודה עוד שבוע"
"תגיד יש לך מישהי נשים אוהבות את הקטע הזה של רוצחים
סידרתיים?"
"בהתחלה הם ממש מתרגשות מהקטע הזה של לחיות בצל הסכנה לאחר שהן
מגלות שאני כמו כל אדם הולך לעבודה וחוזר בבוקר. גם כשהם רואות
את חשבון הבנק הם לא ממש מתרגשות ועוזבות ותי כשלבבי נקרע".
"טוב אני לא ממש מצליח להירדם על הספסל החמים הזה. נראה לי
שאני אלך לחקור"
"אתה עובד על החקירה של שוד הבנק?צריך עזרה? אני שמעתי שזה
קשור לאיה אישה"
"לא תודה אני לא אפריע לך יותר בחופשה. גם ככה דיברנו יותר מדי
על עסקים"
"תיזהר קר. יש אנשים מסוכנים בסביבה"
"תודה. אני אזהר. אין לך מה לדאוג יש לי אישיות"
קר התחיל ללכת לאט כשגילה שהאיש החל ללכת אחריו הוא הגביר את
הקצב וחברו הרוצח הסדרתי המשיך לעקוב אחריו. הוא פנה מהר
בפנייה הראשונה שמאלה יצא מהפארק וקפץ מעל החומה. האיש עדיין
היה אחריו.
"נו בונזו. אתה יכול להצטרף" אמר קר כשנוכח שהוא לא יכול לברוח
יותר.
"מצטער שעקבתי אחריך פשוט משעמם לי בחופשות האלה"
הם הלכו להם לבנק עברו את חנות המשקאות ונתגלה להם מחזה מוזר.
בעל הבר הפרנואידי המופתע והאיש עם העיתון עדיין ישבו שם מאז
הבוקר.הם עסקו בוויכוח שיותר נראה כמונולוג מצד בעל הבר. הוא
צעק על האיש עם העיתון והסביר לו למה מדפסות לייזר עדיפות על
מדפסות דיו והקשר של שניהם למסרים תת הכרתיים.האיש שנראה קורא
בעיתון אך כמובן לא יכל לקרוא כי כמובן היה חושך והשעה הייתה 3
בלילה וזה לא ממש הגיוני שהוא יקרא את הספר הזה במשך 17 שעות
רצוף.
"תסלח לי אדוני. לא ממש יצא לי לשאול אותך הבוקר כאשר ראיתי
אותך, אך אשאל אותך עכשיו.ראית אולי משהו בזמן השוד אתמול?
אולי משהו חשוד?"
"מה אתה חושב שאתה בלש שאתה תפתור את התעלומה ואז כל צרותייך
יעלמו? שפתאום תיהיה איש מוערך שתמצא עבודה מעניינת? שתמצא
אישה?"
"אמממ...זאת הייתה הכוונה"
"תשכח מזה אנחנו לא חיים בסרטים פה קיים רק הנורמלי והרגיל חוץ
כמובן ממספר מוזריות כמו שקרו אתמול"
"מוזריות? איזה סוג של מוזריות? משהו מיוחד?"
"איש שתקועות לו סוכריות באף"
"למה זה מוזר?הרבה אנשים נוטים לשים סוכריות באף כדי לצנן את
איזור הפנים הפנימי. חוץ מזה הצעירים של היום עושים הרבה דברים
לא מובנים"
"כן צעיר מאוד לפחות בן 90.לא התכוונתי שזה מוזר. מה שמוזר זה
שהיה לו טבעת שמחליפה צבעים. ראית פעם זקן עם טבעת שמחליפה
צבעים. זה מאוד מוזר"
"איזה איש מפחיד.אני לא רוצה לפגוש אנשים מהסוג שלו בסמטה
חשוכה"
"גם אני לא " התפרץ לשיחה בונזו.
פרק ח
קלי התגרדה. בהתחלה הגירוד היה איטי ונעים, בכל מיני מקומות
כיפיים בגוף, כמו באגודל ובכתף. לאט לאט הוא נעשה מהיר יותר,
מרגיז יותר, והתפשט למקומות מעצבנים כמו הגב והרגל. לבסוף
הגירוד היה חזק וכואב וכל המקומות הנעימים של הגירוד נהפכו
למעיקים, ואלו שהיו כבר מעיקים נעשו מעיקים ללא תקנה. קלי
התגרדה עוד ועוד. היא קפצה מהספה. לידה ישב איש מגודל עם קול
סמכותי.
"דאגנו לך - חשבנו שמתת. רציתי לעשות לך ניתוח עם המקדחה שלי
כדי להציל אותך, אבל יש הפסקת חשמל".
"אה... טוב, אז לא באמת מתתי - עשיתי את עצמי מתה. יש כאלה
שקוראים לזה לישון."
"טוב. באמת לא הבנו איך אדם מת יכול לנחור. העיניים שלך היו
עצומות למשך זמן מה, אז הנחנו שאו שאת מתה או שהתעלפת . ראיתי
פעם אנשים שהתעלפו, והם לא עשו רעש אז הנחתי שאת מתה."
"אני רואה שאתה דואג לי. איזה חמוד."
"כן אני 'חמוד', מה שזה לא יהיה. מישהו התקשר ואמר שאת מאחרת
לביה"ס."
"אוי, חרא. טוב, אני זזה - אני צריכה ללכת ללמד. עם אני לא
אחזור תוך שלוש שעות מביה"ס תתקשר למשטרה: אתה מכיר את הילדים
של היום..."
"מה זה משטרה?"
"טוב...נו, עזוב, זאת הייתה בדיחה."
"מה זאת בדיחה? הדבר הזה שמתפיל מים?"
"אם אתה רוצה שזה יהיה, אז זה יהיה. טוב, אני זזה."
"מה זה זזה?"
"רגע, זאת לא אני שאמורה להיות ללא זיכרון? איך זה שאתה שוכח
מילים כל הזמן?"
"אה... אני עובד כאן במפעל הרהיטים כבר הרבה זמן, ופעם נכנסה
לי חתיכת ברזל מאחת המכונות לתוך הראש. אמנם אני לא כל כך זוכר
סיפורים ארוכים או משמעות של מילים אבל זה עדיף מלעשות ניתוח
ולתת לרופאים לעשוק אותנו."
"טוב. אז ביי." היא אמרה. היא לקחה את התיק והחלה לרוץ החוצה
ועלתה לאוטובוס הראשון שראתה. היא התיישבה בסוף האוטובוס, שני
מושבים מזקן סנילי שבנימוסו הציע לה סוכרייה שהוציא מהאף. היא
ירדה מהאוטובוס, כנראה בגלל דחף פנימי לא מובן לעשות כך. היא
החלה ללכת עד שראתה משהו שאימת את חששותיה- היא בביה"ס. התת
מודע הבוגדני שלה הביא אותה לכאן. היא הלכה במסדרון הקר
המנוכר, הצבוע בצבעי ורוד מרגיע וציורי ילדים קטנים מחזיקים
משהו הנראה כמו דג. היא נכנסה לכיתה א הידועה גם כ: "הכיתה
בסוף המסדרון". הילדים ישבו בטורים חייכו חיוך אוהד ומזמין.
"שלום המורה, מה שלומך? את יודעת שהתגעגענו אליך. דאגנו מאוד
שלא היית כאן." אמר ג'ינג'י מתולתל.
"כן. הייתה לי איזה שהיא בעיה אישית." ענתה קלי.
"את חולה במשהו? כי אם כן את יכולה לספר לנו. אנחנו נקשיב
ונגלה סימפתיה והבנה של אנשים בוגרים. את יודעת זה יכאב פחות
אם תשתפי אותנו בכאב."
"אין שום כאב. פשוט סיבות אישיות."
"המורה, למה את מדחיקה? את חושבת שהכאב פשוט יעבור? יעלם לו?
הנפש היא דבר רגיש, שחבל לשחק בו כמו בכדור שלג הנמרח על אספלט
ברחוב אדום."
"טוב. אני מכחישה. אני בתהליך הכחשה מתקדם. תעזבו אותי. אתם
יכולים לתת לי לשאול שאלה? אפשר להתקדם בחומר? תודה. עכשיו,
מישהו יודע את המכפלה של 1 ב - 4? הג'ינג'ית בסוף, תעני לי."
"הממ...המכפלה של 1 ב - 4? שאלה מורכבת, אך אני אענה לך. האם
1 ו - 4 יכולים באמת להסתדר ביניהם? האם באמת יש תשובה לשאלה
זאת? מי יודע את התשובות לשאלות כאלה? מהי בעצם שאלה? האם היא
ההפך של תשובה או חלק המשלים את התשובה? האם למורים יש את
התשובות לשאלות? האם את באמת רוצה לדעת את מכפלת המספרים או
שאת רק רוצה לבחון אותי ולחפש נקודות חולשה כדי שתוכלי להתקיף
אותי?" ענתה הג'ינג'ית.
" תסלחי לי, זאת התשובה שלך? זאת ההתחמקות הארוכה ביותר מתשובה
ששמעתי אי פעם, ושמעתי תשובות אפילו מילדים משכילים בכיתה א!"
"לא אהבת את התשובה? היה בה משהו רע? מה זה בעצם רע? האם קיים
רוע מושלם? האם רוע הוא דבר שהאדם נולד אתו? או אולי הוא לומד
זאת בחייו? האם קיימת תמימות? מהי בעצם התכונה תמימות? ממה
היא מורכבת?"
"את עושה לי כאב ראש. אולי תעני לי? התשובה לשאלה היא מספר. רק
מספר. התשובה היא לא שאלה ולא הגיג פילוסופי אלא מספר. אני
מבקשת ממך להגיד לי כמה היא המכפלה של 1 ו - 4."
"למה לא אמרת? בעצם אולי אמרת זאת בשפת הגוף שלך ואני כשלתי
להבין? האם באמת קיימת שפת גוף?"
"תעצרי את העינוי הזה. אני לא מסוגלת יותר!! אני שואלת שאלה.
את לוקחת אותה ושואלת אותה בגרסה מעט שונה. מפרקת למספר
שאלות. ואחר כך את מפרקת את כל אחת מהשאלות לעוד שאלות. זה
תהליך אינסופי. אני יכולה למות פה לפני שאת תפסיקי לדבר. אני
מתפטרת! נמאס לי מכם, חיות!! אני הולכת!"
"אבל המורה, אנחנו אוהבים אותך" ענתה ילדה נמוכה שלמרבה ההפתעה
הייתה ג'ינג'ית.
"מה, באמת?"
"כן. ואנחנו רוצים שתישאר...י" אמר ילד גבוה שבדרך כלל לא היה
ג'ינג'י, אך באותו היום רצה לצבוע את השיער, במקרה, לג'ינג'י.
"אתם רוצים שאשאר? טוב, יופי לכם...אני מעדיפה להיות כבל
חשמלי, מאשר להיות כאן אתכם. להתראות."
מספר דקות עברו, ומנהל בית הספר נכנס. "סלחו לי, איפה המורה
שלכם?"
"ההיא? היא הלכה לפני כמה דקות." ענה ילד ג'ינג'י גבוה.
"מה הכוונה הלכה? הרגתם אותה כמו את הקודמת?"
"אין לך שום הוכחה לכך. והיא הלכה. משהו בקשר לכבל חשמלי..."
"או אלוהים, לא חשמלתם אותה, נכון?"
"מה זה חשמל? האם באמת אנחנו חשמלנו אותה? האם מבצע החשמול אשם
או בעצם הקורבן שגרם לו לעשות זאת? מה זה קורבן? האם הרוצח
יכול להיות קורבן?" ענתה הג'ינג'ית שבסוף.
"טוב, לוסי, לא משנה. תעשו מה שאתם רוצים. רק אל תתקרבו לנשק
החם שיש בארון שהמפתח נמצא מתחתיו. אל תתפתו לזרוק רימון אחד
על השני בכיתה סגורה. כי ידוע שכולם ימותו. בבקשה, גם אם אתם
פותחים את הארון אם המפתח שיש למטה. אל תחמשו את יורה הרימונים
בעזרת שתי לחיצות קלות על הכפתור הלבן ואז משיכת הנצרה
האחורית, לא הקדמית, לפוצץ את חברכם למרות שזה נחמד. כפי
שהבנתם, אני אוסר עליכם את מה שנראה לכם ככיף. אני הולך
למשרדי. אני לא אסתכל מה קורה פה - אתם יכולים לעשות מה שאתם
רוצים. חוץ ממה שאמרתי."
הוא יצא וסגר את הדלת . הוא הלך לכיוון משרדו. לאחר מספר
שניות נשמע פיצוץ נורא.
הוא חייך בהנאה. עכשיו המסדרון יותר קצר. וסוף סוף יש לו חדר
ריק לפתוח שולחן ביליארד אדום. ואולי ארון משקאות קטן בצד. אבל
רק אולי.
פרק ט
זה היה בוקר ציורי במיוחד, עם כל האלמנטים של בוקר ציורי-
שמיים כחולים, ברווזים בכיכר, איש קורא עיתון על ספסל ומתווכח
עם איש אחר, וכמובן אוויר נרקיסים מרענן.
האדמירל לא ממש אהב את הבוקר הזה, מכיוון שהוא היה טרוד. מחשבה
אחת פילחה את ראשו כמו שקולף תפוחים מפלח תפוח. הוא התחיל
להיזכר בעבר - מה שלא היה אופייני לו: הוא לא היה רגיל לחשוב
על העבר, אלא רק על עצמו, ואיך לגרום לעצמו להרגיש טוב ,
ועכשיו. הוא החל לחשוב על מה שקרה: הוא ניסה להיזכר האם יש לו,
במקרה, משהו חשוב לעשות? הוא חשב לשאול מישהו אבל הוא ידע שלא
כדאי.
הוא החל להיזכר בעבר. הוא שמע את המשפט הזה חוזר שוב ושוב
בראשו: "תקשיב, למרות שיש לך משימה רשמית, חשוב שתבצע את
המשימה הזו...." הוא לא זכר מי אמר לו את זה, אבל לאט לאט החלו
זכרונות אתמול להכות בראשו כמו פיל הנופל על מערכת תופים. הוא
ידע מה הוא צריך לעשות: אחרי אלפי שעות אימונים במחנה גם אתם
הייתם זוכרים. הוא היה חייב להפעיל את "הפקוע בתקת". הוא שנא
להשתמש בשיטה הזו, מכיוון שתמיד היא הייתה עושה לו כאבי ראש
והוא היה נאלץ מיד אחר כך ללכת לשירותים, אך הוא ידע שאין לו
שום ברירה. הוא ישב על הרצפה בתנוחת הלוטוס, והתכונן לבצע את
"הפקוע בתקת": השיטה החדשנית ביותר להשיב את הזיכרון על ידי
שקיעה במדיטציה וגירוד בישבן. הבעייתיות בשיטה זו היא שהוא לא
יכול לחזור אל האירוע הספציפי שאותו הוא מעוניין לשחזר, מכיוון
שאין לו ממש מושג מתי האירוע קרה. לכן הוא חוזר אחורה ועובר
דרך כל שלבי חייו המוקדמים עד החדשים בתקווה שהוא יפגוש את
האירוע הנחמד הזה איפשהו בצומת, ישאל אותו לשלומו וישכנע אותו
לספר לו קצת על עצמו. הבעיה השנייה הייתה שהגירוד המסיבי בישבן
גורם לאדם העושה את "הפקוע בתקת" ללכת מיד לשירותים למספר שעות
טובות.
האדמירל ישב על הרצפה והחל בהשמעת צלילי הרוטה-רוטה, הצלילים
הגורמים לך להתחיל לגרד בתחת. לאט לאט הוא צלל בעמקי זכרונו.
"...רגע, איפה אני עכשיו?..." הוא שאל את עצמו. הוא היה כמו
מבקר החווה את עברו אך אין לו שום אפשרות לשנות אותו. הוא החל
לראות תמונה ראשונה: בתמונה זו הוא רואה המון דם. הוא חשב
לעצמו שאולי הוא בלידתו, אבל לצערו הוא התבדה, הוא היה במשחק
האדום, המשחק השנוא עליו ביותר. עכשיו הוא זוכר את הכל
בבהירות. המשחק האדום היה מין משחק שכל מטרתו הייתה לקחת צבע
אדום, למהול אותו במים, ולהשפריץ על ילד חסר הגנה קבור בחול.
למזלו הילדים התייאשו מהר ממשחק זה ועברו למשחק מעט יותר
מעניין, משחק הנקרא
לוקחים-כדור-עגול-וזורקים-אותו-לסל-אם-הכדור-יוצא-החוצה-
הכדור-עובר-לקבוצה-השנייה-וכך-גם-במקרה-של-מגע-פיזי-בין-
השחקנים-חייבים-להקפיץ-את-הכדור-אחרת-הכדור-גם-עובר-לקבוצה-השנייה
וזה היה השם המקוצר למשחק זה. כמובן שהיו לו גם שמות דומים.
הסיבה שמשחק זה נקרא בשם כל כך ארוך הייתה ששם זה מוכיח אם אדם
מכיר את המשחק או לא. גם במקרה של בעיה חוקתית במשך המשחק
אנשים היו פשוט מדקלמים את כל שם המשחק וכך פותרים סוגיה זו.
כמובן שרוב השחקנים הטובים במשחק זה היו אלה בעלי הזיכרון טוב
ובמיוחד אלו שהיו ילדים אמינים. הם פשוט היו היחידים שזוכרים
את השם המלא של המשחק ולכן מסוגלים להמציא כל רגע חוקים חדשים
לטובתם. לצערו של האדמירל הוא היה אדם בעל זיכרון חלש במיוחד,
וגם היה שקרן רציני, ולכן היה בין השחקנים הכי גרועים.
האדמירל ישב על כיסא בחדר עם מאתיים אנשיי צבא , הוא נזכר.
בסיטואציה הזו , כפי שזה נראה, הוא נמצא בהדרכה לפני המשימה.
נראה שהוא מחזיק משהו בידו. מה זה יכול להיות? הוא הסתכל על
זה: עכשיו כשהוא מסתכל על זה שוב הוא נזכר, זה היה "וושטי",
חית המחמד האהובה והקפואה שלו. בימיו בהדרכה בתור סטודנט צעיר
הוא נהג להקפיא כל מיני הולכי רגל קטנים וצבעוניים, בעלי 4 עד
30 רגליים. הוא נהג לצוד אותם בערב, לשים אותם במקרר עד שיאטו
את הליכתם ויתחילו לגסוס, ואז הוא היה שם אותם בהקפאה כשהם כבר
"לא סובלים במיוחד". לאחר מכן הוא היה משחק בהם בשיעורים
ומנסה להחיות אותם, מה שהיה הרבה יותר מעניין מהתדריך למשימה.
הוא הרי ידע בערך את המשימה: לוקחים חללית, מגיעים לכוכב לכת,
נוחתים במדבר, שמים שם איזשהו חומר שיהפוך את המדבריות
לטרופיים ויפלוט חומר שיחזיר את שכבת האוזון ויעשה עוד משהו לא
ממש מעניין ,בלה בלה בלה. אומנם הוא לא כל כך ידע איך עושים את
זה בפועל, אבל תמיד יהיו שם חברים שיעזרו לו: בשביל זה יש
חברים ,לא?
התקופה היחידה שממנה הוא באמת זוכר שרידים מסוימים של ידע,
הייתה תקופת "המקרר המקולקל". באותה תקופה המקפיא שלו, הידוע
גם בכינוי "ביתם של הג'וקים האסקימואים", נהרס, כנראה תקלה
חשמלית. אומנם לא כל המקרר נהרס, רק החלק ששמים בו את הפירות,
הירקות, ודברים לא אכילים שלא זקוקים לקור מיוחד, אך זה היה
חלק חשוב במיוחד בתהליך הקפאתם של הג'וקים. כאשר שמים את
הג'וקים ישר במקפיא הם בורחים , לכן שלב חשוב בתהליך הוא לשים
אותם במקרר כדי שיחשבו ש"הנה הגיע החורף בוא ננמנם לנו קצת"
ושהם לא שמים לב מעבירים אותם להקפאה. המחזה שנגלה לו היה
פשוט מגעיל: החיות המסכנות החלו להפיל מחושים, עיניים, ועוד
איברים חיצוניים חיוניים. באותה תקופה הוא לא יכל לשחק בחיות
מיניאטוריות וקפואות אלה, ולכן נאלץ להקשיב לתדריך עד שהמקרר
תוקן. אבל משהו בקשר למשימה הזו הפריע לו: הוא המשיך להתקדם
בתעלת הזמן. הוא החל להבין שאולי משימתו הייתה חשובה, אבל זו
לא הייתה המשימה שהוא התכוון אליה, המשימה שלו הייתה חשובה
יותר. הוא עבר תקופה: עכשיו הוא היה מספר ימים לפני יציאת
הספינה שלו לחלל. הוא נקרא אל המלך של כוכב לכת זה. הוא הבין
שזה היה מה שהוא חיכה לן: המלך הוא זה שאמר לו את הדברים האלה.
הוא ראה את עצמו נכנס אל ביתו של המלך. הוא ישב מול המלך
שהסתכל עליו בעין בוחנת ואמר:
"בחור, שמתי עלייך הרבה זמן עין".
"אדוני, אני מודה לך, אני יודע שאני נראה טוב אבל אני חושב
שאני לא ממש פנוי לקשר רציני כרגע."
"לא ממש התכוונתי לזה, בחור, על אף שאתה בחור צעיר ואני חובב
בחורים צעירים. יש לי עסקה בשבילך: תקשיב, למרות שיש לך משימה
רשמית, חשוב שתבצע את המשימה הזו. אני אתן לך כל מה שתרצה ברגע
שתחזור..."פתאום קולו של המלך השתנה: "אדוני, יש לך נייר
טואלט?"
הוא נשאב בחזרה להווה כאשר ילדה קטנה בועטת בו. "אדוני, יש לך
נייר טואלט?"
"לא , אין לי." הוא ענה בדיכאון כאשר הוא עדיין במין הלם
מ"הפקוע בתקת."
"אה... טוב. סליחה על ההפרעה, אדוני. "
"על לא דבר, תבואי כל יום."
"אני אבוא." אמרה והלכה לבעוט באיש אחר שישב וקרא עיתון.
הוא יצא סופית מההלם, והבין ששנייה לפני שהוא הספיק להיזכר מה
הייתה המשימה הבאמת חשובה שלו, הוא נכשל. כמובן שהוא יכול שוב
לשבת ולעשות את "הפקוע בתקת", אבל אין לו את הכוח הנפשי לעשות
זאת שוב, ויכול להיות שהוא צריך לגלות את התשובה מבפנים וכל
הפילוסופיות המפגרות האלו. בכל מקרה היד שלו נעשתה אדומה
והישבן שלו שרף, והוא היה זקוק, אבל ממש ממש זקוק, למצוא את
השירותים הקרובים.
פרק י
"אולי תתנו לי לישון?!" שאל קר.
"אנחנו מפריעים לך לישון? אתה זה שכל הזמן מדבר..." ענה מישהו
מהחבורה שהייתה לידו. הוא לא ממש ידע זה ולא ממש היה איכפת
לו.
קר רצה לישון!!! לישון!!! זה כל מה שהוא רצה.. לא ג'קוזי או
מקלחת, אפילו לא בחורה. בעצם גם בחורה.. אבל מה שכרגע היה חשוב
לו ביותר היה שהם ישתקו . לא משנה כמה הוא ביקש מהם , צרח
עליהם , איים עליהם בסוגי מוות מזוויעים הם דיברו ודיברו. הוא
היה עובר ספסל, אם היה ספסל באזור, אבל לצערו בעיר זו כשזקוקים
לדבר חשוב כמו ספסל לשינה, מגלים שהיחיד שקיים נמצא ליד מספר
אנשים שלא סותמים את פיותיהם,. הדבר הבלתי אנושי שמפיק קול, הם
לא מפסיקים...הם פשוט לא מפסיקים.
"בוא קר, תפסיק לעשות את עצמך עייף, אני יודע שאתה באמת רוצה
להיות ער."
"לא, אני לא, בונזו. אתה לא מבין?? אני רוצה ל-י-ש-ו-ן"
"לא."
"טוב, לא משנה , אני הולך לסיבוב."
קר החל ללכת בפארק. בדרך הוא ראה מספר טיפוסים מוזרים: כמו זקן
אחד שמוציא סוכריות מהאף, מטוס חונה, ובקבוק עם שלט "אנחנו
המהפכה". כמובן שקר לא יחס לפריטים יום יומיים ומוזרים אלו
חשיבות, או שניסה להתעלם מהם, אך למה שהוא יחס חשיבות היה
לבונזו הרוצח החביב שעקב אחריו.
"אפשר להצטרף?" שאל בונזו.
"בסדר."
"על מה אתה חושב?"
"על חשבון הבנק שלי. חשבון הבנק הקרב ובא.."
"איזה חשבון בנק?"
"עשיתי עסקה עם האיש מהבנק, שאני אעזור לו לגלות מה קרה שם
והוא יפתח לי חשבון בנק."
"אוי...קר.. אתה מאכזב אותי.. היית האליל שלי ועכשיו אתה שום
דבר, זה שאתה עושה דברים שנגד העקרונות שלך בשביל כסף? זה שאתה
עוזר לאיש מהבנק אז בסדר, אבל בשביל כסף? למה הדרדרת?"
" נראה לך, לא אמרתי כסף, אמרתי חשבון בנק. חשבון בנק הוא
בהחלט הדבר החשוב ביותר בחיים, זה הדבר שבעצם מפריד אותנו
מהקופים, הרבה אחרי שפצצת האטום תחסל אותנו ולא יהיה כאן כלום,
אפילו לא בנקים, הדבר שישאר פה זה חשבונות בנק".
"אל תפרצל לי שטויות. אם אני אתן חשבון בנק לקוף הוא יהפוך לבן
אדם?"
"ניסוי מעניין. אולי במקום ללמד קופים לתקשר ולעשות ניסויים
חסרי משמעות לחקר הסרטן וכאלו, יפנו את רוב המשאבים לחקר דברים
שבאמת צריך לדעת: למשל האם המוח של בן אדם מתפוצץ אם האדם כל
חייו הפוך והדם זורם לראש."
"וואי, אתה צודק, אני למשל רוצה לדעת האם באמת לאדם שעושה
פרצופים משונים הפנים שלו יישארו ככה? אז רגע, כל מטרתך בחיים
זה לפתוח חשבון בנק?"
"כן, הבעיה היא שבשביל זה אני צריך לפתור את התעלומה."
"איזו תעלומה?"
"לא משנה."
"לא, באמת, אני רוצה לדעת ,אולי אני אתן לך רמז."
"נו , השוד בבנק, זה שבעצם לא היה שוד: כמה אנשי ביצים נכנסו,
חיפשו משהו, וירו בשומר. אין לי כלום עליהם, חוץ מזה שהם אנשי
ביצים."
"טוב, מתחיל להיות חשוך כאן, אולי נחזור?"
"טוב, אז יש לך רעיון מי היו הפושעים?" שאל קר.
"כן, אבל בוא נחכה שנגיע לסביבה מוכרת ואז נוכל לדבר."
קר ובונזו הלכו לאט לאט אחד ליד השני. אפשר היה לחתוך את המתח
בסכין. "...האם בונזו מבלף, או שאולי הוא בעצם יודע את התשובה?
וסוף סוף יפתח את חשבון הבנק המיוחל?..." הוא הסתכל לבונזו
בעיניים. בונזו הסתכל לקר על הרגליים. לבסוף הם הגיעו. האיש עם
העיתון עדיין היה שם, אך האיש ללא שם מהבאר נעלם כאילו האדמה
בלעה אותו, ירקה אותו, ואז בלעה אותו שוב אבל בחוסר הנאה
משווע.
"נו, אז הבטחת לי שתגיד לי מי הם הפושעים." אמר קר בילדותיות.
"אה, הפושע זה האיש עם העיתון."
"מה?" אמרו בו זמנית קר והאיש עם העיתון.
"סתם הלצה, האמת היא שאין לי מושג מי הוא הפושע, סתם רציתי
שתלווה אותי. אני מרגיש מאוד בודד מאז שהאישה עזבה אותי."
"יופי, אתה סתם פירצלת לי שטויות."
"באמת שלא פירצלתי לך שטויות, אני מכיר אדם שיעזור לך."
"טוב, אני מקווה שהפעם אתה לא מפרצל אותי..."
"באמת שלא."
"טוב, בוא נלך."
"אידיוט, הוא באמת חושב שהדפוק הזה יעזור?" סינן האיש עם
העיתון.
פרק יא
חלק א-החלק העצוב
היום הזה הוא יום עצוב. יום של מוות. לא שכל מוות הוא עצוב.
לפעמים מוות הוא בעצם ההתחלה של הסוף ההתחלתי .אבל ביום זה כל
עובדי "דני ובניו תיקון רהיטים" היו באבל כבד.
הדג שלהם מת .ליתר דיוק' לא בטוח שהוא מת אבל הסיכוי סביר
ביותר. ערב אחד קלי הייתה צמאה במיוחד. היא הלכה למטבח
המאולתר ושתתה את הבקבוק הראשון שנקרה בדרכה - בקבוק קטן עם דג
זהוב. היא כמובן הרגישה את הדג רק אחרי שזה היה מאוחר מידי.
"דג", כפי שנהגו לקרוא לו אנשי התיקונים, היה חביב על כולם.
הוא היה דג מצחיק במיוחד, והיה מסתלסל לו בבקבוקו הקטן שלא
הוחלף מהיום שהוא הושאר על סף ביתם, קטן ועטוף בחיתול. הדבר
הראשון שהם יכלו לעשות היה לשים אותו בבקבוק קטן, שנמצא במורד
הרחוב. הבקבוק היחיד ברדיוס של 5 קילומטרים - בקבוק צהוב ,שפעם
היה שקוף, ושרוב הקבצנים ועוברי האורך היו מפרישים לתוכו
נוזלים לא חיוניים לגוף , מכיוון שכמו שלא היו בקבוקים גם
שירותים לא היו בין הנמצא באותם 5 קילומטר. לאחר שטיפות מרובות
של הבקבוק והכנסתו של "דג" לבפנים, המבצע הושלם. עובדי "דני
ובניו תיקון רהיטים" יכלו שוב לנשום לרווחה. ואז זה קרה: תקרית
המשקאות של קלי ו- "דג" .היא פשוט שתתה אותו! יש אנשים
שטוענים שהיא עשתה את זה בכוונה: פתאום מגיע דג חדש, כולם
מתלהבים ממנו ושוכחים ממנה, קלי, החולה שבאה אחרי שניסתה
להתאבד והתחבבה על כל עובדי החנות. לפי דעתם של אלו המאמינים
בתיאוריה, זו הייתה רק שאלה של זמן עד ש"דג" יפגע. הם הופתעו
שהם לא ראו את זה בא מראש.
זה היה אחד הימים הללו , אותם ימים שאתה יודע שהולך לקרות משהו
רע. אחד מעובדי החנות הלך ללטף את "דג", אך הוא לא ראה אותו.
הוא חשב שהוא חולם, אז הוא צבת את עצמו. כשהוא ראה שזה כואב לו
הוא בכה. כמו כולם, הוא הבין ש"דג" מת. החנות נאטמה כדי שאף
אחד לא יצא ולא יכנס, מה שבדיעבד התגלה כטיפשי, מכיוון שהוא
היה העובד הראשון שהגיע בבוקר. הוא פתח את הדלתות וכינס ישיבה
חשובה, המשטרה הוזמנה, מספר חוקרים פרטיים היו מעורבים בחקירה,
ואפילו בלונאי אחד בשם קר, אך הפרשה רק הסתבכה. לאט לאט התגלה
שהדג נראה לאחרונה בליל אמש. מחקירה מהירה התגלה שהיחיד שיכל
לבצע את הפשע הנורא פעל מבפנים. הוא גם ישן על ספה שמישהו הקיא
עליה. האדם הזה הוא קלי.
קלי נחקרה במשך שעות: מספר אנשים קראו לעשות לה שטיפת קיבה.
"לנסות להציל" הם אמרו, אך רובם הבינו שזה גמור: ש"דג" נמצא,
כנראה, איפשהו במערכת העיכול של קלי. יש כאלו המאמינים שעד
היום הוא שוחה לו שם, חי חיים שמחים וניזון משאריות המזון של
גופה. יש פסימיסטים הטוענים שהדג אומנם שוחה לו באושר , אבל
במקום שלא ממש אוכלים משהו. עולם של שמחה ושל לראות טלוויזיה
כל היום בלי להיכנס לדיכאון.
המשטרה, החוקרים והבלונאי עזבו מיד לאחר פענוח המקרה. הם הבינו
שאין להם בסיס מוצק לראיות נגדה למרות שהיא הודתה. תמיד היא
יכולה לטעון לאי שפיות זמנית או שסתם היא הייתה צמאה ועייפה
"ולא היו לה כוונות רעות". הרוחות המשיכו לתסוס ב"דני ובניו
תיקון רהיטים": הם לא האמינו איך היא הצליחה לברוח מהמעשה
הנורא שלה . חלקם טענו שצריך ללכת בלילה עם קלשונים ולפידים
ולעשות בה לינץ', בעוד אחרים הועידו לה את "הכיסא". מספר אנשים
אמר שפשוט צריך לעשות את זה בדרך הכי פחות אלימה, והפרימיטיבית
מהדרכים -הגיליוטינה. אך הם לא היו מאוחדים ולא הצליחו לבצע את
זממם, אז הם המשיכו לחשוב על כך , כל שעה, כל דקה, כל שנייה,
כל מאייה, כל מיקרו שנייה וכל פעם שאין מה לראות בטלוויזיה.
חלק ב-החלק השמח
זו הייתה התקופה השמחה ביותר בשביל קלי. תקופה מאושרת. והיא
נכנסה לאווירת השמחה השוררת ב"דני ובניו תיקון רהיטים" . היא
עלתה לאט לאט בסולם הדרגות. בהתחלה היא הייתה בתפקיד החולה,
לאחר מכן בתפקיד החולה המדומה , ולאחר מכן היא הגיעה לאחת
הדרגות הגבוהות-מזכירה. והיא לא הייתה סתם מזכירה ,לא ולא, היא
הייתה הגוף החשוב ביותר בחנות, במיוחד מאז שהיא סילקה את "דג"
מהתמונה. היא כל כך אהבה את עבודתה: היא אפילו הכירה את דני
מ"דני ובניו תיקון רהיטים". היא החזיקה את המקום בביצים, ואם
מישהו היה מעצבן אותה היא הייתה משתינה לו על הספה ודורשת
"תוספת תשלום עבור תהליך טיהור חיידקים בעזרת חומר חומצי
ויקר". אם הם היו מסרבים, היא הייתה שולחת להם מעטפות נפץ. היא
גם למדה את הסלנג של עולם הרהיטים: אני מביא לך את הספה מחר -
שבוע הבא אולי נחשוב על להביא לך את הספה. הספה מתוקנת - הספה
נראית מתוקנת. יכול להיות שזה יהיה קצת יקר - זה יהיה יקר,
והספה הרוסה.
כמובן שהלקוחות לא הבינו את הסלנג, מה שהפריע קצת לתקשורת.
חלק ג-חלק נטרלי, אך שלילי במעט
למרות השמחה והאושר היא לא הייתה מאושרת, אנשים החלו להיות
מאוימים מכל שאישה נמצאת בעמדת כוח והם זכרו את תאונת "דג".
היא ניסתה להתעלם, היא לא הצליחה. היא ניסתה שוב להתעלם. היא
שוב לא הצליחה. בסופו של דבר היא החליטה לעזוב, הזמן שהיא שהתה
שם עשה לה ולביטחונה העצמי רבות. היא יודעת שהיא תמצא עבודה פי
ביליון, לפחות, יותר טובה. בספונטניות מתפרצת היא הדפיסה את
מכתב ההתפטרות שלה, 62 מילים בדקה, רוקנה את כל הכסף מהקופה
הקטנה ונישקה את הבחור החית שהיא רצתה לנשק הרבה זמן לאחר מכן
היא יצאה החוצה. בפעם הראונה זב חודשים היא ראתה אור יום ונשמה
חמצן ישירות מהאויר בלי ריח של רהיטים ברקע. זה היה נורה היא
רצתה לחזור, אבל מה היא תעשה. היא השאירה כבר את מכתב ההתפטרות
שלה על השולחן, לפני שהיא הספיקה להגיע להחלטה היא חטפה חבטה
עמומה לאחור ונכנסה לרכב טרנזיט גדול, כאשר כיסוי העיניים נקשר
על עיניה.
קלי החלה לצחוק. שהיא סירבה לסתום את הפה הנשי שלה ומלא הטמטום
היא חטפה עוד "קטנה" בראש. היא עברה לישון עם חיוך.
פרק יב
פרק יב
אין דבר יותר עצוב מאשר אדם ללא משימה . האדם זקוק למשימה
וצריך אותה.
כך גם חשב לעצמו האדמירל. אז הוא לא ממש זוכר מה הייתה המשימה
החשובה שלו, הא? בסדר. הוא פשוט יפעיל את התאים האפורים
במוחו, ויחזור לחשיבה התבניתית. הוא שלף את הארנק שלו , קשקשים
סינתטיים הנראים בדיוק כפי שקשקשיו של הבולפור הגדול והמפחיד
צריכים להיראות, רק בסינתטיות.
הוא הוציא את כרטיס הביקור הזהוב מתוך הארנק. על הכרטיס היה
כתוב:
חברת "ארקרפלי בבניה בע"מ"
בניהולו של ארקרפלי בבניה.
אם אתה רוצה משהו אני יכול להשיג אותוה.
טל' 09871-בבניה.
האדמירל ידע מה הוא צריך לעשות: הוא חייב להגיע לבבניה. שיחת
טלפון אחת לבבניה, והוא ישיג את המלך וידע מה הוא צריך לעשות.
הוא הלך לטלפון הציבורי הקרוב והיחיד באותו אזור. כאשר הוא
הגיע לשם הוא היה צריך להתקשר: הוא ניסה להכניס את אצבעותיו
לתוך החור , הוא ניסה לבעוט בטלפון, הוא אפילו ניסה לבקש ממנו
יפה. שום דבר לא ממש הצליח. הוא החליט לתת למכשיר הטלפון את
מבט המוות - מבט שאף יצור חי לא יכל לעמוד בו. הטלפון משום מה
עמד בו יפה מאוד. המפקד לא ויתר הוא נתן לו שוב ושוב את המבט:
זו הייתה מלחמה, וככזאת אין זמן אפילו למצמץ.
"אדוני ,מה אתה עושה?" שאלה ילדה שמשום מה קולה עשה לו
צמרמורת.
"אני מנסה לחייג, את לא רואה?"
"טוב."
"סלחי לי נא ילדתי, את לא במקרה הילדה שאתמול העירה אותי באמצע
"הפקוע בתקת?"
"אממ...כן."
"אז יש לך את החוצפה לבוא לכאן שוב?"
"אמממ.. כן, אמרת לי שכדאי שאבוא כל יום ,והנה אני כאן."
"לא התכוונתי לזה ברצינות, זה היה מתוך נימוס."
"אה.. אז שאימא שלי אמרה לי-"ילדה כפוית טובה שכמותך, אני
משלמת הרבה כסף לבלונאי וכל מה שאת עושה זה מכה אותו? ככה את
גומלת לי על השקעה כספית כבירה ביום הולדתך?"- היא בעצם אמרה
את זה מתוך נימוס?"
"למה את חושבת שאני אדע, ילדה. את יודעת שיש בך משהו אדום? אני
לא יודע מה זה."
"אומרים לי את זה הרבה. אולי זה בגלל שאני ג'ינג'ית..."
"לא, זה לא זה. לא משנה, אולי תפעילי לי את הטלפון הזה?"
"טוב, כל מה שצריך לעשות לשיר את שיר השמחה 1200 פעם: אני שמח,
אני שמח, אני ממש עליז."
"את בטוחה? לא ראיתי אף אחד נוהג ככה"
"תסמוך עליי, תתחיל. אני אבוא בקרוב, אני הולכת לשנייה לטפס על
העץ."
"טוב."
- לאחר 1199 פעם של אמירת "שיר השמחה" -
"אני שמח, אני שמח, אני ממש עליז." אמר האדמירל, ובדיוק שסיים
את דבריו הופיע לו קו הטלפון עליז ושמח מתמיד.
האדמירל חייג את מספר הטלפון. צליל עמוק של גונג נשמע בצד השני
.
"שלום, הגעת למשרדי ארקרפלי בבניה, יום נעים, מה רצונך?"
"מדבר..."
"זאת היא מרכזייה מוקלטת. כדי להגיע לארקרפלי בבניה הקש 1."
המפקד הקיש 1 באלימות מסוימת, אך מוצדקת: הוא פשוט שנא מרכזיות
.
"שלום הגעת למרכזיה המוקלטת בתוך המרכזייה המוקלטת של ארקרפלי
בבניה. כדי להיכנס למרכזיה המוקלטת בתוך המרכזייה המוקלטת בתוך
המרכזייה המוקלטת הקש 1. כדי להגיע ל"שונות" הקש 5."
בלי להניד עפעף המפקד לחץ באלגנטיות על 5.
הפעם היה זה קולו של ארקרפלי בבניה. הוא אמר-"הגעתם למרכזיה
המוקלטת של שונות ,הנמצאת בתוך המרכזייה המוקלטת הממוקמת בתוך
המרכזייה המוקלטת של ארקרפלי בבניה. כדי להמשיך לדבר עם
מזכירות הקש כל מקש. כדי לדבר ישירות איתי, ארקרפלי בבניה, נגח
את ראשך 3 פעמים בטלפון, מה שלא יעזור ממש אך יסדר לך מעט את
הראש, ובוא אלי - אני נמצא ברחוב זהב, מספר 24, הבניין בצורת
יהלומים.
האדמירל היה נעול על המטרה - להשיג את המשימה מבבניה. היא
הייתה חשובה, משוש חייו. הוא עלה על הכביש הראשי וסימן
למכוניות לעצור. הוא עלה על המכונית הראשונה שעצרה לו.
"קח אותי עכשיו לרחוב הזהב 24 ,מהר." ציווה המפקד.
"אני לא נהג מונית. או נהג אוטובוס. אבל לא משנה, למה לא להיות
נחמדים לעוברי אורח? נו, בוא תיכנס."
המכונית נסעה לכיוון היעד. קר החל לחייך לעצמו וגם לנהג. הנהג
חייך בחזרה. קר פשוט היה מאושר. בקרוב הוא ידע מה המשימה שלו.
"אז למה אתה רוצה להגיע לרחוב הזהב?" שאל נהג הלא מונית אלא
אוטובוס.
"אה. אני רוצה לפגוש שם איש שיגיד לי מה המשימה שלי על כוכב
לכת זה. אתה מבין, אני חיזר."
"אה. יפה מאוד. תמיד רציתי לפגוש אחד. אתה נהנה עד עכשיו
משהותך בכוכב לכת זה?"
"כן, נחמד מאוד, תודה." האדמירל הופתע מאוד מעצמו. הוא לא היה
רגיל להיות נחמד כל כך לאנשים. הוא נזכר שבד"כ, אם מישהו היה
שואל אותו שאלה כזו, הוא היה מיד גורם לו לאי נוחות גופנית ,
או במילים אחרות כאב. הוא לא ממש הבין מה קורה לו שהוא פתאום
שולט ביצריו ואפילו מנהל עם האיש הזה שיחות חולין.
"טוב, הגענו." אמר האיש. "בהצלחה בביקור."
"תודה."
המפקד יצא מהמכונית. הוא ראה מולו את הבניין היהלומי, וליד
הבניין מאות אנשים צועקים ומפגינים.
הוא התקרב בזהירות אל ההמון הזועם. הוא בחן את השלטים שהם
החזיקו.
היו שם:
אל תיתנו להם לעשות לנו את העוול הזה!
וגם-
הקץ להתנהגותכם ,רשעים!
וגם-
אנחנו לא נסבול יותר!
והקלאסי-
מספיק !סבלנו! אנחנו נוקמים חזרה! -האהוב על רוב המפגינים
והפוליטיקאים בימינו, בגלל במסר העמוק והשימוש הנרחב בסימני
הנקרא.
המפקד לא ידע איך לפנות אל האנשים האלה: הוא היה צריך להיכנס
לבניין, ומשום מה לא היה לו את הצורך לקרוע לגזרים את כל ההמון
הזועם הנקרא בדרך. מה קרה לו לכל הרוחות? המפקד הסתקרן לדעת על
מה השביתה. הוא הלך לאחד הנערים שם שלבש חולצה עם הכיתוב "די
לפאשיזם" והחזיק בידיו אחד מאותם שלטים בעלי מסר עמוק. המפקד
החליט שהוא נראה המועמד הסביר ביותר לשיחת חולין.
"על מה אתם מפגינים?" - המפקד החליט ללכת על השיטה הישירה: בלי
שלום, בלי אהלן, אפילו בלי "סלח לי", למרות שכידוע הוא חולה
נימוס.
"אמ.. אתה לא רואה? אנחנו מפגינים נגד חוסר הצדק המשווע!"
"נגד מי אתם מפגינים, ספציפית? מה הם בדיוק עשו?"
"אתה טיפש? אתה לא יודע נגד מי אנחנו מפגינים? זה לא ברור?"
"סלח לי , אני באמת קצת איטי, אך למרות זאת אולי תוכל להגיד לי
נגד מי אתה מפגינים? דרך אגב, חולצה יפה."
"תודה. החולצה של די למתנגדי הפשיזם בכביסה, אתה מבין. חכה
שנייה, אני אקרא לחבר שלי. הוא יודע על מה מפגינים. אני די חדש
כאן. דני בוא שנייה!"
"מה הבעיה?" ענה בחור צעיר עם שיער שחור ללא חולצה ועם כיתוב
באדום על החזה: "די למתנגדי הפשיזם."
"תקשיב דני, על מה בעצם ההפגנה היום?"
"אני לא יודע , אנחנו עדיין מחכים להוראות מלמעלה. בינתיים
אנחנו צועקים את הצעקות הסטנדרטיות ומניפים את השלטים
הסטנדרטים."
"רגע, אתם רוצים לומר לי שאין לכם מושג על מה ההפגנה? ואני
אוהב את הכיתוב שלך על החזה , בחור."
"תודה. מה זה משנה, אנחנו מקצוענים. לא משנה מה הנושא, כל עוד
זה לא פשיזם אנחנו נבוא להפגין נגד זה. ובקשר לכיתוב , פעם
הייתה לי חולצה שכתוב עליה "די למתנגדי הפשיזם" אבל היא כל
הזמן הייתה בכביסה אז אני מעדיף כבר לכתוב על החזה: ככה לעולם
החולצה לא בכביסה וגם זה נראה כביכול שאתה נורא קשור להפגנה עד
שאפילו הורדת חולצה." אמר דני .
"טוב, אתם יכולים עכשיו לתת לי להיכנס לתוך הבניין? זה נורא
חשוב לי כדי שאוכל להמשיך את משימתי."
"מצטער, אבל לא. קיבלנו הוראות מלמעלה." ענה החבר של דני.
"אז מה אתם רוצים שאני אעשה בינתיים?" שאל האדמירל.
"בינתיים? בינתיים תחכה איתנו. עוד כמה דקות מגיע מנהיג המחתרת
שלנו: הוא יבהיר לך מה כל הקטע של ההפגנה היום, ואז תוכל
לעלות." אמר דני.
"איזו מחתרת? בעצם לא משנה, אני אחכה. ואפילו בסבלנות."
המשך יבוא. ישנם פרקים שעדיין לא נחשפו | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.