היא טיילה עם הכלב לשעת לילה קרירה, מעט משועממת.
הכלב מושך בחוזקה בחגורה ומתפרע להנאתו, מרחרח הנה והנה.
היא מסתכלת מסביבה, מפהקת ומביטה לצדדים.
אז... כאילו קראו בשמה, היא מפנה את מבטה מעלה לשמיים השחורים
זרועי הכוכבים.
כל העצבנות, העצבות והכאב נעלמים בשנייה קסומה זו.
היא מביטה לים הכוכבים הטובעים בשחור האינסופי, ומתמקדת באחד
מהם... הוא כל כך רחוק, אך מרגיש שהוא מושך אותה אליו, להתעלות
מעל כדור הארץ.
היא לא רואה יותר את פנסי הרחוב ברחוב המואר בו הילכה, היא
מעליהם כעת... זורמת מעלה מעלה.
כל רצונה הוא להתקע ברגע הזה, בו היא קרובה כל כך למקום שאליו
לא ניתן להגיע, זורמת בגלים מופלאים של שחור רך מלטף ולא
קיים.
נראה שבכל נקודה שמתמקדים בריק המלא הזה, ניתן לראות כוכב
נוסף, נשמה נוספת מרחפת בקלילות בשמיים.
היא ממקדת את כולה בנקודת האור הרחוק הזאת, שקוראים לה כוכב...
אבל  שמה שונה כל כך בעצם.
האור המלאכותי של העיר, חדל מלהתקיים ותו לא.
כולם מהבהבים סביבה בריצוד קסום של שבריר אור הנתקע בזכוכית,
הרי שבעצם אורם קבוע.
שוזרים טיפות עדינות בשיערה, עוטפים אותה בגלי חום של חיבוק
אמיתי מזוייף.
היא מביטה למטה אל הכלב, מדלגת מעל עצמה העומדת על המדרכה,
ממקדת את עינייה הירוקות בשמיים, ומהם משתקף העולם כי שהיא
רואה אותו ולא אף אחד אחר.

היא מתקרבת... לנצח רחוקה מידי.