"ואם היה לי חבר אז הייתי מאושרת, אם אתה אוהב אותי תעשה איתי
רק חסד: תחבק אותי חזק עד שאיחנק..."  (איפה הילד)

והנה, שוב פעם נשארתי לבדי, בסילווסטר, וביום האהבה, וביום
הולדת שלי. כרגיל.
אני הולכת לי ברחוב בחושך, בגשם שוטף, יחפה ללא מטריה, כולי
רטובה. הולכת וחושבת. נזכרת ביום ההוא שבו רצתי לשדות בגשם
באמצע השיעור בכיתה ג'. מאז כולם קראו לי משוגעת. הגר המשוגעת.
אז עוד חשבתי שזה לא נכון, אני סתם ילדה עצבנית, אבל עכשיו כבר
השלמתי עם זה.
אני מתיישבת על הספסל שבגן שליד הבית שלי ומוציאה סיגריה.
בעודי מעשנת אני מתחילה לבכות ולא מצליחה להפסיק, מסוג הבכי
שנראה כאילו הוא בחיים לא יגמר.
אני בוכה על החיים הדפוקים שלי, על זה שאני לבד ואין לי עם מי
לדבר, ובעיקר, אני בוכה על סבא שלי. אני מתגעגעת לצחוק שלו,
לנינוחות שלו, לאופטימיות שלו, לשירים שהיה מזמזם, אליו. תמיד
אמרו לי שאני דומה לו באופטימיות שלי. לא הספקתי בכלל להכיר
אותו ועוד כמה חודשים אני אהיה בפולין - איפה שהוא נוללד וגדל
וחי ואני מבינה שאני בחיים לא אוכל לדבר איתו, להכיר את הבנאדם
המדהים שהוא היה. אני חושבת על היום האחרון שבו ראיתי אותו,
ביקרנו אותו ואז הלכנו ואני נזכרתי שלא חיבקתי אותו, רצתי אליו
וחיבקתי אותו ולא ידעתי שזה יהיה השלום האחרון שאני אי פעם
אגיד לו.
וכל פעם שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לסבול יותר את החיים, שאני
רוצה למות, אני חושבת על סבא שלי על איזה גיבור הוא היה, הוא
לא פחד למות ולא פחד לחיות, הוא עבר את כל הדברים הכי קשים
ושרד, וגם אני יכולה!

אני שונאת את האור ושונאת את השמש, אני שונאת הרבה דברים. אני
ילדה של חושך, של כוכבים ושל נדנדות ושל תותים.

לפעמים אני רוצה פשוט למות, לברוח מהחיים אל החושך הנצחי אבל
אין לי מספיק אומץ.
וכגיל, נשארתי בלי תשובה ולבד יותר מתמיד, ושוב מתנגן לי בראש
השיר "בקצה השמיים ובסוף המדבר יש מקום רחוק מלא פרחי בר. מקום
קטן, עלוב ומשוגע מקום רחוק מקום לדאגה"


      אסור לקטוף את פרחי הגן!!! רק חבל שזה מה שאלוהים
עושה כל הזמן. ( אם בכלל הוא קיים אי שם)