עכשיו אני רצה בשדות הנצח
סופסוף השתחררתי מכל המוסכמיות הנוקשות
אבל יש אחת שעדיין אוחזת בי מאחור
כמו חוט דק ועדין שלא נקרע, הוא רק נמתח ונמתח
אך זה לא עוצר בעדי מלרוץ, אלא מדרבן אותי עוד יותר להמשיך
ולרוץ
וזה הדבר היחיד שמונע ממני לעבור לעולם הבא
עכשיו נפניתי לאחור, ומה אני רואה? שום כלום.
הכל מאחוריי ריק, הוא פשוט נופל בתוך הריק של עצמו
מכלה את עצמו
כמוני
אני מכלה את עצמי בעולם גשמי זה
מוטב לי כבר לעבור לעולם הבא
שם אין מוסכמות שאני צריכה להיאבק נגדן
אבל כל מה שרציתי זה רק להיות חופשייה מעט
לטעום את טעם החופש
לטעום את טעם החיים שלא טעמתי מעודי
לשנות בהם כמה דברים שיהיה לי יותר טוב בהמשך
אך לא
לא נותנים לי
אבל מה שכן נותנים לי זה רק הרבה הרבה אכזבות.
לא רק מעצמי
אלא גם מהזולת
שכן היא לא מעודדת אותי
רק מדרבנת אותי לאבד את חיי היקרים מפז
שרק עכשיו שמתי לב עד כמה הם חשובים לי
שעליי לנצל כל רגע ורגע מהם
אבל כרגיל אני אפול, אולי לא עכשיו, אבל אני יודעת טוב
מאוד....
אני יודעת שאפול.
כמו תמיד.