ירדתי מהמטוס מדוכא, מבולבל. רק לפני 3 שעות עזבתי את חברה שלי
בשדה- תעופה בקופנהאגן. היא מצידה הציעה לי להישאר ולגור איתה,
אבל אני תמיד יודע להרוס כל דבר טוב ולפספס הזדמנויות , אז
אמרתי לה שאני חוזר לארץ ואני אחשוב על זה.
עכשיו אני צריך לחכות 7 שעות לטיסת המשך. מה לעזעזל אפשר לעשות
בשדה תעופה של אתונה במשך 7 שעות?
מרוב מחשבות הראש שלי כמעט התפוצץ. מה עכשיו? לחזור לארץ עוד
פעם למלצר? שוב פעם אמא שלי תנדנד לי למה אני לא הולך ללמוד?
אולי בכלל כדאי לחזור לדנמרק המושלגת? אומרים שהאיחוד האירופאי
הולך להיות הדבר הבא ואני תמיד רציתי שלילדים שלי יהיה דרכון
זר.
לפחות אני לא צריך לאסוף את המזוודה ולהסחב איתה.
יצאתי לטרמינל הראשי, אולי איזה כוס קפה תרגיע אותי למרות שמה
שאני צריך עכשיו זה אלכוהול! משהו שידפוק ת'ראש שיפסיק לחשוב.
"סליחה... סליחה.." שמעתי קריאות מאחור. הסתובבתי וראיתי בחור
נמוך במשקפיים שנראה כמו הכלאה בין ג'ו פשי לנאור ציון.
"אתה ישראלי.. נכון?" שאל.
"כן"
"ראיתי אותך בשדה בקופנהאגן בתור לצ'ק אין, היית עם בחורה
בלונדינית"
"כן. חברה שלי" הוא לא צריך לדעת שזה לשעבר.
"אתה גם מחכה לטיסה של 1:30 לארץ?"
"כן באסה. עכשיו להידפק פה 7 שעות"
"אז מה תעשה?"
"אני הולך לשתות איזה כוס קפה שם" הצבעתי לכיוון מה שנראה  כמו
בית קפה מאפיה.
"אהה טוב. אני גיל" הושיט את היד בחברתיות.
"אמיר" השבתי ולחצתי. לא יודע למה משהו נראה לי מוזרבגמד
המחייך הזה , לא שנדלקה לי הנורה האדומה, אבל היא עמעמה קלות.

אבל במצב שאני נמצא כרגע קצת חברה לא תזיק , אולי איזה כתף
לבכות עליה.
"טוב אני הולך לעשות איזה סיבוב לראות מה אפשר לעשות פה. הבנתי
שאתונה ממש קרובה".
"סבבה. אני פה" השבתי ונפרדנו לדרכינו.
נכנסתי לבית קפה והזמנתי לי הפוך ובייגל טוסט עם בייקון, מצאתי
לי שולחן צדדי ושקעתי בצרות של עצמי.
אחרי 5 דקות גיל חזר, קנה כוס קפה והתישב מולי.
"טוב. בררתי במודיעין העיר במרחק 30 ק"מ ואפשר להגיע למרכז
באוטובוס ישירות מפה"
"כמה זמן זה?" בררתי לבדוק שלא יהיו תקלות עם הטיסה.
"שעה".
"מה? הם נוסעים פה כל כך לאט?"
"הוא אמר שיש פקקים בשעה כזאת אז זה מוסיף קצת זמן. מה אתה
אומר?"
"אני לא יודע. אבל נראה לי עדיף מלהשאר פה "
"זה בטוח. נגמור ת'קפה ונקפוץ נראה מה יש"
בזמן שישבנו גיל סיפר לי על זה שהוא חוזר עכשיו מטיול של
חודשיים בסקנדינביה ושהשבדיות יותר קלות לזיון מהדניות שתופסות
מעצמן.
"כשהן בחוץ לא 'כפת להן כי אף אחד לא יודע על זה אז הן
מזדיינות כמו שפנות אבל בבית, בדנמרק קצת פוצי מוצי במועדונים
וזהו."
אם איך שאתה נראה אני מתפלא שאיבדת את הבתולים בכלל, חשבתי
לעצמי. הוא המשיך לבלבל ת'שכל על כך שבשבדיה כולם פצצות ,
אפילו המנקות של השרותים הציבוריים ושבתור תייר אתה אלוהים ואז
הוא התחיל לקשקש שהקשר שלי עם הדנית לא נועד להיות ועוד כל
מיני שטויות שהוא פלט בקצב, שהמוח הטרוד שלי לא הצליח לעקוב
אחרי.
יצאנו מהטרמינל כדי לתפוס את קו 95 , שמגיע ישירות למרכז העיר,
ככר סינטגמה.
בדרך העמיק גיל את החברות ביננו בכך שסיפר לי בערך את כל קורות
חייו : הוא בן 30 מבאר שבע, מטייל בעולם כבר 7 שנים , היה כמעט
בכל מקום אפשרי. במשך שעה הוא פרט לי כמעט את כל המקומות ומה
הוא חושב עליהם ואיך התרבות והאנשים ואיזה מנהגים מוזרים יש
להם.
בתור אחד שטייל קצת וראה עולם , ראיתי שאין לו מושג על מה הוא
מדבר והבנתי עם מי יש לי עסק. בנקודה הזאת החלטתי שבמקום גיל
אני יקרא לו דביל. זה נשמע אותו דבר רק יותר מתאים.
"לא יקר קצת לטייל 7 שנים?" הייתי חייב לשאול בתור אחד שקורע
ת'תחת חצי שנה בשביל טיול של 3 חודשים.
"למה , אתה חושב שבבאר שבע אין כסף?" הוא תקף "יש הרבה אזורים
טובים , יש גם את עומר ולהבים"
"כן אני יודע " נשמעתי מתנצל "מכיר ת'עיר"
"יאללה עכשיו לחזור" הוא נראה מודאג "האמת אני חייב קצת כסף פה
ושם ולחזור להורים".
אז מה הוא תוקף?   ה 'ילד בן 30 הזה עם החום הגבוה'
אחרי מסע של שעה בנבכי חייו של הדביל, שלא סתם את הפה לרגע,
הגענו סוף סוף.
"טוב , עכשיו מה עושים?" שאלתי לדעת אולי יש אופציה שנלך לאיזה
מקום הומה אדם ורועש כדי שאני לא יוכל לשמוע אותו.
"לא יודע הייתי פה לפני 9 שנים כל כך הרבה השתנה, תראה איך הם
התקדמו , כל כך הרבה אורות! אני אומר לך המדינה שלנו קמצנית !
חוסכים עלינו בחשמל. תראה מה זה כמעט אור יום! זה בטח בגלל שהם
רצו להכנס לאיחוד האירופאי, אז צריך להשתפר, צריך להשקיע !"
איזה דביל. מה הוא לא מבין שבקריסמס כל מדינה מתקשטת? אפילו
בבית לחם תולים כאלה מנורות!
"טוב , בוא נמצא איזה בר , נשתה בירה" הצעתי מתוך רצון עז
להשתכר כדי שאולי אז השטויות שלו ישמעו לי הגיוניות.
שאלנו נהג מונית איפה נמצא איזור הבילוי הקרוב והוא הציע לקחת
אותנו.
"רוצים סיבוב בעיר? לראות את האיצטדיון, האקרופוליס?"
"לא, לא" התעצבנתי "רוצים מקום לשתות".
"בואו אני ייקח אותכם, 2-3 דקות ואתם בפלאקו , מרכז התיירים"
2-3 דקות בתנועה הזאת , זה אומר 3-4 דקות ברגל. חלפה המחשבה
בראשי. הבנתי שמשהו פה מסריח.
"ת'שמע חבוב לא רוצים מונית. רק שתכוון אותנו" הסברתי לו בנימה
תקיפה.
"טוב טוב" הוא נשבר מהר "בסימטה הזאת שמאלה , 3 בלוקים ואז
ימינה"
ידעתי הבנזונה ניסה לעשות עלינו כמה ג'ובות ואני גם ככה צפוף
בכיס עם המעט יורו שפרטתי , מהמעט קרונות הדניות שנשארו לי.
התחלנו ללכת בכיוון שנתן הנהג. בדרך הדביל שיגע אותי.
"לא ,לא נראה לי, אין שם כלום. אולי נלך מפה? לכיוון ההוא יש
אורות."
"אבל הנהג מונית כיוון אותנו לפה" נימקתי את בחירת הדרך מה שלא
הפריע לו להמשיך ולבלבל בקופסא. עד שהגענו לשלט שעליו כתוב
פלאקו עם חץ שמורה על הכיוון.
"הנה. אתה רואה?" דפקתי על השלט.
"וואלה צדקת" עודד אותי כאילו שזה מחפה על הכאב ראש שעשה לי.
בחיים שלי לא נגעלתי כל כך ממקום, אפילו לא בהודו, כמו שנגעלתי
מהפלאקו הזה! האיזור הכי מצועצע ומזוייף עם הכי הרבה חנויות
מזכרות ושטויות של תיירים זקנים , מעין מידרחוב מלא בציידים
שמנסים לדחוף לך זבל. הדביל התלהב עד הגג ועצר בכל חנות מזכרות
שעברנו, דבר שהרגיז אותי נורא, כי כולם מכרו את אותו הדבר!
פסלים יוונים, גלויות עם תמונות של יוון והאיים, לוחות שנה של
ערומות, תכשיטי כסף של צורף עיוור וכל מיני טי-שרטים עם הדפסים
יוונים והאולימפיאדה שתהיה פה בשנת 2004, קצת הקדימו את זמנם
הייתי אומר.
"וואו ! תראה איזה דברים, איזה יופי! איזה בגדים, איזו איכות!
אני אומר לך העיצוב פה יותר טוב מדנמרק!"
הלו! שמעת פעם את המושג 'עיצוב דני'?! זה בערך העיצוב הנחשב
ביותר בעולם כיום! אבל אני כבר התיאשתי ממנו, אז שתקתי.
המשכנו ללכת במורד המידרחוב , כשהדביל ממשיך להכנס לכל חנות
שהוא פוגש בדרך.
"יש משהו ספציפי שאתה מחפש?" ניסיתי לקטוע את סיור החנויות
המאורגן שערך לי.
"לא . סתם מסתכל"
"אבל זה הכל אותו דבר! אותו זבל בכל חנות מזויינת" התעצבנתי.
"כן. אבל זה מה שיש, זאת אתונה וצריך להנות ממנה".
בינתיים ניצלתי את הזמן למצוא איזה בר בסביבה לשתות משהו, אבל
לשווא. כל מה שהיה מסביב זה רק טברנות, טברנות, טברנות. מה זה
פה ערוץ1 ? ובכולם מוזיקה יוונית מעצבנת. הרגשתי כמו בפרסומת
לגבינה מלוחה.
הסתובבנו במשך שעה בנסיון למצוא בר אחד נורמלי, כשהדביל כל
הזמן מנסה לשכנע אותי להיכנס לאחת המסעדות המקומיות , ששוחטות
במחיר את התיירים האמריקאים , בני ה-70 שהסתובבו שם.
בדרך עברנו במעין שוק נודד , סואן עמוס באסטות של מהגרים,
שמכרו כל דבר שאפשר לחקות כמו תיקים, ספרים , בשמים , כל מיני
צעיפים ועניבות וגם היו חטיפי רחוב, כאלה בוטנים מסוכרים,
ערמונים או תירס על הגריל ושערות סבתא. גם כאן הוא היה חייב
לעצור ולטעום מכל דבר.
ניסיתי להיטמע בהמון וכך לאבד אותו, אבל לא הצלחתי.
לבסוף חזרנו לאותה נקודה שממנה התחלנו את דרך הייסורים הזאת.
"מה עכשיו? אולי נמצא סתם מקום ונשב?" הוא כבר התייאש.
"אפשר להמשיך לכיוון ההוא ולראות" הצעתי.
"שלום, שלום. צריכים עזרה?" ניגש אלינו איזה זקן בן 60 בערך,
שישב בגן הציבורי מאחורינו.
"אנחנו מחפשים בר, מקום לשתות" הסביר לו הדביל.
"אהה בר. מאיפה אתם?" שאל הזקן. הופה! נדלקה לי הנורה האדומה.
אם הוא מתחיל להתידד משהו פה מסריח.
"ברזיל" השיב הדביל, שמאוחר יותר הסביר לי שמסוכן להגיד ישראל
ובגלל שאף אחד פה לא יודע פורטוגזית אז איו סיכוי שיעלו
עלינו.
"מלון כבר מצאתם?"המשיך הזקן "כמה זמן תשארו פה?" .
זהו משהו בטוח דפוק פה.
"לא, לא רק לילה אחד. אנחנו טסים היום" הסביר לו הדביל שלא
יודע שלאנשים כאלה לא מנדבים יותר מידע ממה שנחוץ "אנחנו רק
רוצים משהו לשתות, איזה בר עם אנשים".
"אה. בואו. אני מכיר בר של חבר . אני יקח אותכם".
"זה קרוב?" ברר הדביל.
"כן,כן ממש פה" הצביע הזקן על המשך הסימטה.
אני שתקתי כל הזמן הזה וניסיתי לתהות מה רוצה הזקן? כי מי
שפונה אליך ובמקום להסביר את הדרך לוקח אותך למקום של 'חבר',
זה בטח לא טוב. אז או שהולכים לשדוד אותנו פה, באיזה סימטה
חשוכה או שנראה כבר מה יהיה . גם ככה יש עלי רק 15 יורו , אז
לא אכפת לי.
התחלנו ללכת לכיוון. הזקן והדביל מלפנים ואני מאחור בוחן כל
דבר שזז מסביב. הזקן המשיך לשאול כל מיני שאלות והדביל המשיך
איתו בשיחה. אני מבחינתי אמרתי לדביל שיגיד שאני לא יודע
אנגלית, ככה יעזבו אותי בשקט ואף אחד לא ישגע אותי.
אחרי 500 מטר בהמשך הסימטה נעצרנו.
"זה המקום" חייך הזקן ופתח את דלת העץ , שמעליה היה תלוי השלט
'לוב בר', מה שבטוח זה שלמקום הזה חסרה הרבה אהבה, חשבתי לעצמי
כשהצצתי פנימה. המקום נראה כמו בית- זונות בשנחאי !
כמה כורסאות דמוי עור זולות, עם שולחנות עץ, תאורה אדומה
מעומעמת, בר קטן מעץ, מאחוריו עמדה איזו פוסטמה בת בערך 40
שנראתה מאד מפוקפקת, בפינה ישב איזה גורילה מפחיד והלקוחות
היחידים במקום היו 3 בנות שישבו על הבר בלבוש מאוד פרובוקטיבי.
בעצם זה.... בית- זונות באתונה !
לדביל הכל נראה בסדר והוא התישב באחת הכורסאות. תפסתי אותו
בחולצה וניערתי "אתה מבין לאיפה נכנסנו? זה בית- זונות!".
"אהה" הוא חשב לרגע "טוב נשב על הבר ונשתה בירה. אתה לא חייב
כלום."
נכנעתי הייתי חייב איזשהו אלכוהול. גם פה המשכתי בתפקיד האילם
כדי לחסוך מעצמי את כל הבלאגן. אמרתי לדביל שלפני שאנחנו
מזמינים צריך לראות את התפריט כדי שלא ידפקו לנו מחיר בסוף
ונצטרך למכור ת'תחתונים שלנו. הזמנו בירה ב-5 יורו , שזה עדיין
יקר , אבל זה מה יש.
הבחורה , סליחה, הזונה שישבה ליד הדביל פתחה איתו בשיחה והוא
זרם כמו מפלי הניאגרה.
זונה מחומצנת אחרת קמה מהבר וניגשה אלי.
היא ניסתה לפתח איתי שיחה בכמה שפות עד שהדביל הסביר לה ,שחוץ
מפורטוגזית כלום לא יעזור לה , אז היא ביקשה ממנו שאני יזמין
לה משקה.
"רק קוקטייל קטן, בסה"כ 15 יורו. מה לא תפנק ת'גברת?" שאלה
בנימוס זנותי.
שלפתי את ה-5 יורו שנשארו לי בכיס והראיתי לה "זה יש אני"
אמרתי באנגלית עילגת. היא התיאשה וחזרה למקומה. הברמנית, שקלטה
שאחת השחקניות שלה חזרה לספסל, ניגשה לדביל והציעה שאולי הוא
יזמין את הבחורה הנחמדה, שמנעימה את זמנו , למשקה? איזו טעות.
"תדעי לך שבמקומות מסויימים בעולם הבנות מזמינות את הגברים
למשקה" טען הדביל קולומבוס.
"כן אולי אישה בת 50 תזמין גבר צעיר , אבל לא בחורה צעירה ויפה
כמו זו פה שלידך" השיבה הברמנית.
"כן. זה נקרא גרטרופיליה. כשגבר או אישה מאוהבים במישהו שגדול
מהם בכמה הרבה שנים" התחכם הדביל פרוייד.
"אז מה הטענה שלך פה?" שאלה הברמנית למשמע התחכמותו הסתומה.
"יש מה שנקרא קוגר, שזה גם כינוי לפומה, הכוונה היא לבנות
שמזמינות גברים למשקה וזה מקובל מאד גם פה"
"תשמע, אף בחורה לא מזמינה גבר לשתות ביבשת הזאת" חרצה קפטן
נבחרת הזונות.
"אני אומר לך ראיתי את בנות הקוגר בקנדה וזה עובד" המשיך הדביל
שכנראה, שכמה שטייל עוד לא מצליח להבדיל בין היבשות.
"כן , אבל לא ביבשת הזאת" השיבה הקפטן שכנראה השתתפה בשעור
גיאוגרפיה או שניים.
"תדעי לך שביפן גברים משלמים לבחורות הרבה מאוד כסף רק בשביל
שישבו איתם, רק לדבר בלי סקס אפילו"
"מה הקשר עכשיו? אני מדברת על אירופה!" הקפטן כבר ממש רתחה.
אני בשלב הזה פרשתי מלהקשיב לשיחה ובהיתי בחלל הבר , שוקע
בצרות של עצמי. גמרתי את הבירה 'אמסטל' שלי ורק רציתי לתחפף
משם חזרה לשדה- תעופה. כבר נמאסה עלי העיר הזאת והדביל והקפטן
עם נבחרת הזונות.
"זזים?" פניתי לדביל קוטע את הסיפורי סובב עולם שלו.
"תכף, אני יסיים ת'בירה"
הסתכלתי על הבקבוק שלו, שהיה 3/4 מלא , וחזרתי לבהות מסביב.
הוא לקח עוד שתי שלוקים ופנה אלי.
"קח אתה רוצה? אני אף פעם לא יכול לגמור ת'בירה"
הסתכלתי על הבקבוק החצי מלא וראיתי את הכרטיס שלי החוצא
ממועדון הזונות, שעוברות הרצאה על דרכו של עולם מפיו של
הדביל.
לקחתי את הבקבוק וינקתי הכל בשלוק. הדביל ניסה לחזור לסיפורים
והויכוחים חסרי הפואנטה שלו, אבל לפני שהספיק לדבר תפסתי אותו
בשרוול ואמרתי לו"יאללה מתחפפים ".
חזרנו לשדה.
בתור לצ'ק אין הוא שוב פעם התחיל להרצות לי על איך מתנהג העם
היווני וכמה שהם התפתחו והתחיל להשוות אותם לכל מיני מקומות
אחרים על הגלובוס. לא יכולתי להתאפק יותר. הסתובבתי אליו
ודיברתי בשיא הנחמדות שלי עם חיוך הכי מזוייף בעולם.
"אתה יודע משהו? ביננו, אני ואתה יודעים הכל"
הוא בהה בי"מה זאת אומרת?"
"או. אני אסביר לך. אתה יודע כמעט הכל, כל מה שיש בעולם ומחוצה
לו מלבד דבר אחד..."
"מה?" שאל בסקרנות
"שאתה הבנאדם הכי דביל ומשעמם שיש. ואת זה אני יודע."