לכל אחד יש את הדברים הקטנים האלו, שהוא מקפיד עליהם,
האמונות התפלות הקטנות האלה, לא לעבור מתחת לסולמות, להתחיל
תמיד ברגל ימין, ועוד כל מיני דברים משונים שמשום מה הוא מאוד
מקפיד לעשות אותם.
אני, באופן אישי לא קונה את השטויות האלו, אבל גם לי יש דבר
אחד שאני מקפידה עליו- אם חתול שחור חוצה את דרכי, אני עושה
"טפו טפו טפו" עד כמה שזה נראה דבילי.
לא יודעת למה, משום מה נדמה לי שאם אני שוכחת לעשות את זה,
הכל הולך לי הפוך באותו יום.

באותו יום, הלכתי כהרגלי את הדרך הכל כך מוכרת מהבית שלי לבית
של שאנה, בשביל לשמוע ביחד את הדיסק החדש של "PURPEL BUBLES".
ואז, בדיוק ברחוב יוסף דוידוב, במקום ששאנה ואני קראנו לו
"הסמטה החשוכה" חצה את דרכי חתול שחור, ומה לעשות, שהרגל זה
הרגל...
הייתי בדיוק באמצע ה"טפו" השני כאשר החתול נעצר פתאום מולי.
נעצרתי גם אני.
"תגידי", הוא פנה אלי, "מה בדיוק את חושבת שזה נותן לך?"
הייתי בהלם מוחלט, ונראה לי שזה היה די בולט. "ממ.. מה?"
שאלתי אותו לבסוף. "כל 'טפו טפו טפו' האלה שאת עושה, בשביל מה
זה? ולמה לעזאזל את כל כך מופתעת שאני מדבר?  באמת נראה לך שאם
מידי פעם חתולים אומרים 'מיאו', אז זהו, זה כל מה שיש לנו
להגיד?"
"רגע, מה אני  בכלל עושה? מדברת עם חתול??? זה לא לא יכול
להיות...אני מדמיינת. קחי נשימה עמוקה ותמשיכי ללכת..." חשבתי
והתחלתי להתקדם.
"את לא מדמיינת" אמר לי החתול." אני באמת מדבר, והיגעתי לכאן
כי אנחנו זקוקים לך" "מה? מה זאת אומרת?"
"מיד תביני.בואי אחרי".
ואני, מיד שכחתי את כל כללי הזהירות, ואת שאנה שכבר חכתה לי,
והלכתי אחריו. עברנו בין כל מני סמטאות מוזרות, שאף פעם לא
ראיתי, דרך מעברים צרים, עד שלבסוף הגענו לחורשה ליד המושב.
המשכתי ללכת אחריו, עד שהגענו למן מערבולת אור, כמו שתמיד
רואים בכל הסרטים האלו, של גלישה בין זמנים.
"איפה אנחנו?"  שאלתי "שימי את היד שלך בתוך המערבולת לאחר
שאני אכנס".
הרגשתי שאני נשאבת דרך הבטן כלפי מעלה. הכל היה צבעוני
ומסוחרר.
לבסוף נחתתי על משהו שנראה והגיש כמו ספה ענקית ונוחה.
ראיתי מסביבי כל מיני בעלי חייים שחלק הכרתי וחלק לא, ועוד כל
מיני יצורים כאלה שנראו כמו צורים מהאגדות.
כולם עבדו ונראו עסוקים. החתול השחור ישב לצידי.
" את נמצאת כרגע באגף החלומות המיוחד. את אולי לא יודעת את זה,
אבל את לא חייבת להיות אדם."
"מה? אבל איך זה יכול להיות?  אני לא יכולה להחליט שאני אהפוך
להיות משהו ופשוט להפןך אליו!"
"פה את טועה." אמר לי החתול וחייך. "לכל יצור בעולם יש את הכח
להיות מה שהוא רוצה. הכח הזה קיים אצל כל אחד, והוא שונה
ומיוחד אצל כל אחד. רק צריך להחליט מה עושים בו." "ומה אלה כל
האנשים שפה?" שאלתי. "כל האנשים ובעלי החיים שאת רואה כאן
עסוקים בדבר אחד- לשמור שגורפלטינה, האיש שחולם את החלום הזה
שאת קוראת לו "העולם" לא יפסיק לחלום. העניינים בחלומו יצאו
משליטה, והאנשים שם הולכים להשמיד את עצמם בתוך מלחמות הקנאה
האין סופיות שלהם. כל אחד מהם רוצה להיות משהו שהוא לא. כולם
שם רוצים לקחת מאחרים את הדבר שהם מאמינים שחסר להם. כל מה
שהכרת קודם, בעולם ממנו באת, הכל זה חלומו של גורפלטינה."
"כל העולם הזה הוא פשוט חלום של מישהו?!" הייתי ממש בתדהמה.
היה בזה אפילו משהו קצת מעליב.
"כן. ואת נבחרת כדי לעזור לנו למנוע שהוא ייגמר. את נבחרת כדי
להראות להם שיש להם משהו מיוחד, רק שלהם ושבעזרתו הם יכולים
ליהיות מה שהם רוצים. כל מה שהם רוצים. הם רק צריכים להחליט
שזה מה שהם רוצים"
הוא לווה אותי חזרה למעבר חזרה אל ה"עולם"  ולפני שהגענו
למערבולת הוא אמר: "אני צריך עכשיו להפוך אותך לחתול. את לא
יכולה לעבור חזרה לשם כאדם."
אבל אני לא רציתי להיות חתול. החלטתי להיות ציפור.
החלטתי? מיאו? צוויץ!
"את לומד מהר" אמר לי החתול, חייך, ונעלם.
כשהייתי במערבולת בחזרה, בין כל הצבעים והאורות והסחרור, הדהד
לי בראש שאולי  חתולים שחורים לא תמיד מביאים מזל רע...