את כל הכעס
את כל הכעס והשנאה
את כולה
אני מקדישה לנעצים שאני רוצה לתקוע בציפורניים
איפה שהעור והציפורן נפגשים
כי שם הכי כואב
לי
לכם
אני רוצה להכאיב

אני רוצה להכאיב.
למליוני האנשים ששונאים אותי
כי אני אני
והם לא
אני מקדישה את המקדחה
שאני ארצה לדחוף
בברך
מאחורי הברך
איפה שהשוק והירך נפגשים
איפה שהכי כואב
להם

אני רוצה להכאיב
לאנשים ששונאים אותי כי הדיעה שלי שונה משלהם
כי אני נוטה יותר לצד אחד מאשר לצד השני
לאנשים שמאחלים לי שואה
אני רוצה לירוק להם
בפרצוף
איפה שהעין הימנית שלהם והמוח הסתום שלהם נפגשים
איפה שההגיון שלהם נגמר
והשנאה שלהם מתחילה
אני רוצה לירוק
כדי שיכאב להם.
כדי שתהיה להם לחלוחית  בעין!
בדיוק כמו שיש לי.

ניתוח פסיכולוגי של היצירה שלי- במבט דיעבד.
כתבתי את השיר אחרי פיגוע תופת רצחני אחד, כאשר ההאשמות שבו
ועלו. שאני, כשמאלנית (קיצונית), אחראית למצב העגום הזה,
ושבלעדי, כלומר, בעקבות המוות שלי, העולם יהיה מקום שמח יותר.
אז כתבתי להם שיר.
השאלה שמטרידה אותי היא, האם עכשיו אני חלק מהם? חלק משנאה
עיוורת כלפי מישהו ששונא אותי בחזרה? לשנוא מישהו ששונא אותי?
ומה עם כל הרעיון האותופי משהו של הבלגה? זה הרי הרעיון "שלנו"
כשמאלנים. ואני שבה ואומרת לעצמי שהמצב שונה. שאני לא שונאת את
כל הימנים, אלא רק את הקומץ הפנאטי. ואני לא מאחלת להם מוות,
אלא כאב, ואפילו לא כאב אמיתי, אלא רק העלבה. ושוב מזכירה
לעצמי שזה אולי מה שאנשים אחרים חושבים.

ואני עדיין שונאת את האנשים ששונאים אותי שנאה עוורת. ואני
עדיין חלק מהם. מי אני?