בוא נניח שאתה היית רוצה אותי נורא, ולי לא היה מושג מזה.
בוא נניח שסופסוף, והרבה ביוזמתי, היינו מתנשקים, והייתי
מבטיחה לך שזה רציני.
בוא נניח שאחרי זה הייתי נוסעת לשבועיים, לא מתוך בחירה שלי
אלא מתוך חובה מובנת.
בוא נניח שאחרי 3 ימים הייתי מתקשרת ואומרת לך שאני לא בטוחה
בקשר אלינו בגלל ש...
בוא נניח שיומיים אח"כ היית מתקשר להגיד שחשבת על זה ושאתה
אוהב אותי לא משנה מה יהיה ביננו, אתה אוהב אותי בתור ידידה או
בתור מה שלא יהיה, ואותי זה היה נורא מרגש.
בוא נניח שלא הייתי מטלפנת אח"כ שבוע וחצי, ואתה היית זה
שמתקשר לשאול אם אני חוזרת הבייתה בסופשבוע, ואני הייתי מאשרת
ומבטיחה להתקשר כשאגיע הביתה.
בוא נניח שאחרי זה לא הייתי מתקשרת אבל אתה, אחרי שהזכרת לי
דרך ידידה משותפת להתקשר, היית מתקשר אליי שוב.
בוא נניח שגם אז לא הייתי יכולה לדבר והייתי מבטיחה להתקשר
כשאני אגיע הבייתה.

לא היית כועס?

כועס על זה שכנראה לא אכפת לי, שאני משאירה אותך סתם על קוצים,
שאתה מרגיש שאתה צריך לרדוף אחריי, שאני גורמת לך להרגיש
קרצייה, שאני סתם-סתם רעה, שאני מתייחסת אלייך כאל מישהו שמובן
מאליו שתמיד יהיה שם בשבילי, "בורן טו מייק יו האפי"...

כועס עליי.

וכועס על עצמך, על זה שאתה יודע עמוק בלב שאם אני אקרא לך אתה
כן תבוא, כועס על עצמך על זה שאתה לא באמת כועס, כי אתה אוהב
אותי, כי אני חשובה לך, גם אם אתה לא חשוב לי.



ועכשיו בוא נניח שהכל הפוך.