[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סינה קיד
/
זאתי עם השערות הלבנות

השערה הלבנה הראשונה צמחה לי כשהייתי בת שלוש. זה היה אחרי
הגן, כשסוזי, הבייביסיטר הפוסטמה שלי באה לאסוף אותי. ואז
באמצע הדרך, בדיוק כשהתחלתי לספר לה על גור, הילד המגעיל שזרק
עליי חול, היא פתאום תפסה אותי ומשכה לי בשיער "מה את עושה???"
צווחתי, והיא פשוט נפנפה בשתי האצבעות שלה עם הלק האדום,
והמשיכה ללכת.

בגיל חמש זה היה דווקא גור המניאק שגילה שיש לי שתי שערות
באמצע של הראש. זה היה בדיוק כשאמרתי לו לפני כולם שהוא שמן
ומכוער, ואז, בדיוק לפני שהוא עמד להתחיל לבכות, פתאום נפתחו
לו העיניים כמו שתי גולות, והגבות שלו הפכו לרעות כאלה והוא
תפס לי את שתי השערות האלה ומשך בכל הכח. אחרי שדחפתי אותו
ממני בכל הכח והעפתי אותו על המדרכה, ראיתי שני חוטים לבנים
מבצבצים משתי האצבעות השמנות שלו. כולם התחילו לצחוק ולהצביע
עליי, אז לפני שאני אבכה ברחתי משם, ומאותו יום הפכתי ל"אלי
לוזון", או, בשם הפחות מקורי "זאתי עם השערות הלבנות".
בגיל 12 אמא שלי, שהייתה מכורה למראה הצעיר והרענן, החליטה
שזהו, זה לא יכול להימשך ככה, ולקחה אותי לז'ורז'ט, הספרית,
שכבר הפכה לגורו של אמא. ז'ורז'ט, כמובן, נבהלה נורא ואמרה
לאמא שלי שעד גיל 20 אני הולכת להלבין כולי, כי כבר בגיל 12 יש
לי משהו כמו חמישה פסים של בדיוק שלושים שערות לבנות ברחבי
השיער. ניסיתי להסביר לאמא וז'ורז'ט שזה בגלל סוזן הפוסטמה
וגור השמן, אבל הן לא הקשיבו לי ורק שפכו לי על הראש כמות
איומה של בלילה בגווני הפרשות. הבלילה הזאת הייתה כל כך מסריחה
ושורפת שהתחלתי לבכות נורא, וקיללתי בלב את סוזי, וגור, ואפילו
את ז'ורז'ט. מאותו יום אמא גררה אותי כל חודש למספרה של
ז'ורז'ט לצבוע את השיער. הסיוט הזה נמשך שנתיים, עד שאמרתי
לאמא שדי-נמאס לי, אני כבר אדם עצמאי ובוגר, ואם יש לי שערות
לבנות, אז שילכו כולם-אני משאירה אותן. אז ברור שאמא התנגדה
לזה בתוקף ואפילו התקשרה לז'ורז'ט בבכי, אבל אחרי שאיימתי שאם
היא לא תעזוב אותי אני אצבע את כל השיער בלבן, היא עזבה אותי.


כשהגעתי לגיל 15, כבר הייתי כל כך גאה באוסף 2036 השערות
הלבנות שלי, שהארכתי כבר את השיער, שיהיה כמה שיותר לבן. כל
יום הייתי מסרקת אותו כל שעה ועשר דקות עם המברשת הוורודה
שקניתי בשבילו במיוחד ושהייתי שומרת בתיק עם תא מיוחד למברשת.
כשהייתי קמה בבוקר הייתי עושה לו מקלחת ומייבשת אותו טוב טוב,
שלא יתקרר, ובלילה הייתי בודקת כמה עוד הוא גדל ואז נותנת לו
נשיקה ענקית ומשכיבה אותו לישון. כשהייתי חוזרת מבית ספר הייתי
משכיבה אותו על הספה, שייראה טלויזיה, בזמן שאני עושה שיעורים
בשכיבה. גם את זה אמא שלי לא אהבה, כי היא אמרה שאיזה מן בנאדם
עושה שיעורים בשכיבה, ומדבר כל הזמן לשיער שלו במקום לדבר עם
חברות בטלפון ולצאת עם בנים.
אחרי שאמא שלי נדנדה לי כבר ממש ואיימה לקחת אותי לפסיכולוג
החלטתי שאני אנסה בשבילה ואמצא לי איזה כמה חברות. אז הייתי
נחמדה כזאתי ונורא בת כזאת, וניסיתי להשתתף בריכולים הקבוצתיים
של הבנות בכיתה שלי על הבנות האחרות בכתה, אבל זה כל כך שיעמם
אותי, שהחלטתי שלדבר עם השיער שלי זה כל כך הרבה יותר מעניין,
וכדי שאמא לא תדע ותיכנס שוב לפאניקה, הייתי הולכת לטייל עם
השיער בכל מיני חנויות וקניונים, ואפילו לפעמים היינו הולכים
לסרטים ביחד, וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי מספרת לאמא כמה כיף
היה לי עם הבנות החמודות מהכתה שלי.

בגיל 22, כבר היה לי שיער לבן לגמרי, ובגובה של מטר ו65
סנטימר, השיער כיסה אותי עד הברכיים.גרנו בדירה משלנו, רק הוא
ואני. עשינו כל כך הרבה כיף ביחד!! טסנו יחד לחו"ל, ראינו
סרטים והצגות, ובעיקר אהבנו לשכב מכורבלים במיטה, ולנהל שיחות
אל תוך הלילה. השיחות שלנו היו הדבר הכי כיף בעולם.
בהתחלה, כשאמא שלי עלתה על זה אני משקרת לה ושבעצם אין לי
חברות, היא הכריחה אותנו ללכת לפסיכולוגית המופלצת- אסתר
ארציפלץ. אחרי שתי פגישות איתה אמרתי לאמא שלא אכפת לי כלום,
ושאם היא תכריח אותי להיפגש עם המופלטה הזאתי, השיער ואני
בורחים מהבית והיא לא שומעת מאיתנו יותר בחיים. אמא שלי פרצה
בבכי שלרגע כבר חשבתי לוותר לה, אבל השיער נתפס לי ברגע האחרון
בידית של הדלת ועצר אותי מלוותר לה. אני חושבת שהוא קצת קינא
ביחסים שלי איתה. מאותו יום, אמא שלי התייאשה ממני אני
חושבת... ואני, אני הייתי מאוכזבת ממנה, שהיא, שילדה אותי ואת
הזרעון שערה לבנה שלי, לא הייתה מוכנה להשלים איתו, שלא לדבר
על לאהוב אותו. בגלל זה, בנובמבר, החלטנו, הוא ואני, לעבור
לדירה משלנו, בת"א.
אמא הייתה באה מידי פעם לבקר בדירה, ולפעמים, כדי לעשות כזה
שולם בינה לבינו, הייתי נותנת לה לסרק אותו עם המברשת הוורודה
שלו, אבל די מהר היא הייתה מושכת חזק מידי והוא היה מתעצבן
עליה ומסרב להסתדר.

זה היה רק בגיל 30, ששמתי לב שאנשים כבר מפסיקים להסתכל עליי
ולהצביע כשאני עוברת ברחוב. בהתחלה, שמחתי, כי בכל זאת קצת
נמאס לי מהתשומת לב הזאת, כאילו-לפעמים יש ימים שאתה פשוט לא
רוצה לראות אף אחד, שלא לדבר על אנשים, במיוחד לא כאלה
שמצביעים עליך. אבל אחרי כמה זמן, כשהקופאית בסופר אפילו לא
הסתכלה לכיווני, וכשהייתי מפליצה באמצע הקטע הדרמטי בתיאטרון,
אנשים אפילו לא היו מרחרחים מסביב, כדי לוודא שזה לא הם שהרגע
תקעו נאד, התחלתי להבין שמשהו לא בסדר.
רק אחרי כמה חודשים הבנתי שאני כבר לא קיימת... הפכתי לגוש
שיער, שהפך, כנראה, לכזה צל לבן... אמא שלי הייתה היחידה שעוד
ראתה אותנו, והיא התחילה לבוא כל יום להביא לנו אוכל ועיתון.
הצגות וסרטים כבר לא יצאנו לראות, כי ביאס אותנו שאנשים הסתירו
לנו חפשי בלי להתחשב, ובזה שהמוכרת האהבלה לא מביאה פופקורן.
לילה אחד, החלטנו שהמצב לא יכול להימשך ככה, ושכמה שאנחנו
אוהבים אחד את השנייה, החיים מסריחים נורא כשיושבים כל היום
בדירה ובוהים בטלויזיה. אז החלטנו להביא ילד. בלילה שעשינו את
זה, אני זוכרת שבפעם הראשונה קיויתי שאם יהיה לנו ילד, אז שהוא
לא יהיה כזה כמוני, כי אני לא רוצה לחיות חיים כמו אמא שלי,
שבגללי הפכה לאישה מרירה ודכאונית.
תשעה חודשים וחצי אחרי זה, נולד לנו התינוק הכי מדהים בעולם!
הוא היה כל כך נורמלי שהתחלתי לבכות כמו איזו נקבה רכרוכית
כששמו לי אותו בידיים בפעם הראשונה, אבל אבא שלו, השיער, לא
אהב אותו בכלל, וכל פעם שהוא שמע אותו הוא היה מתכווץ ומתרחק
כמה שאפשר מהאצבעות השמנמנות שלו. ניסיתי לדבר איתו, להסביר לו
שהתינוק שלנו אוהב אותו ורק רוצה לשחק איתו ולקבל את האהבה
שלו, אבל הוא לא הקשיב. וככה, לאט לאט, התרחקנו אחד מהשנייה.
שנינו ידענו שזה הסוף של היחסים שלנו, וגם ככה זה די קשה להיות
אמא כשאנשים מסביב בכלל לא רואים אותך. אז ככה, בגיל 32, ב31
לדצמבר, הלכתי לז'ורז'ט הספרית, שכבר הייתה זקנה בלה, ביחד עם
האמא המרוגשת שלי, וחתכתי אותו. אמרתי לז'ורז'ט שתעשה קרחת, כי
קראתי בספר לנפרדים המתחילים, שאם החלטת לחתוך, אז לעשות את זה
עד הסוף. ז'ורז'ט, שהייתה כבר חצי עיוורת, שמחה לעשות תספורת
קלה, ותוך חצי דקה היא הורידה לי אותו מהראש, הוציאה לי אותו
מהחיים. אני בכיתי, בכיתי נורא, ואמא שלי, אמא שלי הייתה כל כך
שמחה, שהיא כמעט עפה באוויר. לא הצלחתי להיזכר מתי בפעם
האחרונה ראיתי אותה ככה, אבל ידעתי שזה היה ממש ממש ממזמן.
כשחזרתי מהמספרה לתינוק שלי, הסתכלתי עליו בעיניים נפוחות כמו
בלון, והתפללתי הכי חזק שאפשר, שבבקשה בבקשה יהיה ילד נורמלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה החוליה
החסרה, שלום!







קומיצה מצליח
לקרוא לערס בשם
גנאי, ולחטוף
מכות מסיבה אחרת
לגמרי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/03 12:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סינה קיד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה