גשם בחוץ ממשיך עוד לרדת.
אמבולנס מיילל, בכביש עוברת ניידת.
"ילד, איפה אתה גר?", שואלים אותו כולם.
"אני? בגן הציבורי, על הספסל מעל הים".
נמס בגשם עף ברוח,
הוא לא, הוא לא יבכה.
אחד כל הלילה,
למי הוא מחכה.
(יהודה פוליקר)
מכוניות מכוסות בוץ שנסעו ברחוב באיטיות התיזו מים מהשלוליות
שהצטברו בצדי המדרכה. בקצה הרחוב היה אפשר לראות זוג מחובק,
עטוף מעילי גשם ארוכים, נכנס במהירות לתוך אולם הקולנוע הישן.
הוא עמד מאחורי החלון, בוחן את הטיפות הארוכות שהתהוו על
זגוגית חלונו, נותן לבדידותו לזרום איתן. זיכרונות יפים מתקופה
צהובה עלו מול עיניו, ומייד התכסו במסך של דמעות שהחלו להציף
את עיניו באיטיות. הוא עזב את החלון וירד לרחוב, לטעום קצת
גשם. פותח את דלת הבניין, הרים את ראשו מעלה, נותן לטיפות
לשטוף את המלח מפניו, לריח החזק של אבק ודשא רטוב למלא את אפו.
לפתע הרגיש מכה כהה בצד הגוף, איבד את שיווי משקלו ונפל על
המדרכה החלקה.
"היי, תיזהר לאן שאתה הולך", קרא לדמות ששכבה כמה מטרים לידו.
"תיזהר אתה בעצמך, מה אתה עומד ככה", השיב לו קול זועם.
הדמות הסירה את הברדס שעטף את פניה והביטה בו בכעס.
ליבו החסיר פעימה כשהעיניים האפורות, כמו שני ענני חשמל
טעונים, חדרו לתוכו וניערו את נשמתו.
"אה.. אני... אה... מצטער, פשוט....", גמגם.
"פשוט עמדת פה והפרעת לתנועה?", התפרצה לדבריו.
הוא בחן את תווי פניה של הנערה, עצמות לחייה החזקות, השפתיים
המלאות.
"בואי, אני אעזור לך לקום", ענה לה כשקם באיטיות על רגליו.
"כבר עזרת לי מספיק ליפול, אני יכולה לקום בעצמי", החזירה לו
בחוצפה.
הוא הביט בה כשקמה באיטיות, נשענת על ידיה. לפתע, התעוותו פניה
בכאב, והיא איבדה שוב את שיווי משקלה והחליקה, צד גופה נחבט
בעוצמה במדרכה הקשה.
"את בסדר?", שאל בבהלה.
"לא תודות לך", תקפה אותו.
"נראה לי שסובבת את הקרסול", המשיך, הפעם ביתר תקיפות, "בואי
אני אעזור לך לקום".
"עזוב אותי כבר", קולה נשבר, דמעות בגרונה.
"אוי, תירגעי כבר", ענה לה בחוסר סבלנות כשנעמד מאחוריה, תופס
בשתי ידיה, מרים אותה בזהירות מהמדרכה הקרה.
גופה החטוב, עטוף בבגדים הרטובים התחכך בגופו, והוא הרגיש את
ליבו משלים את הפעימות החסרות.
"נראה לי שלא אני זאת שצריכה להירגע", אנחות הכאב נמהלו בצחוקה
החלוש.
"מצטער", ענה במבוכה, "פשוט..."
"פשוט תסתום", ענתה ברכות.
הוא שתק, נותן לעיניו לדבר בשבילו.
"מצטערת שנפלתי עליך ככה", המשיכה ופרצה שוב בצחוק, כשהבינה את
כפל המשמעות.
"זה בסדר", אמר, מחייך בביישנות.
"נעים מאוד", חייכה אליו, עיניה החזקות בורקות בעוצמה, "אני
סער".
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.