אדר כבר לא אוהב אותי, אני יודעת את זה אמרתי את זה לתומר
ולמושינסקי ולתמר וכולם אמרו לי, "לא, מה פתאום, הוא אוהב אותך
רואים את זה עליו." שקרנים, יכולתי לקרוא עליו את זה, ואז תומר
אמר לי שלא לדאוג ושהוא אוהב אותי אבל הוא בבעיות עכשיו, וכמה
ילדים איימו להרביץ לו בבית ספר, נבהלתי בהתחלה, אבל מכות אף
פעם לא הרתיעו אותי.
בהפסקה באתי לתת לו חיבוק, והוא רק דחף אותי ואמר לי "די, גל
לא עכשיו." זה העציב אותי ושם זה לא נגמר, שלחתי לו שיר
שהקדשתי לו, באייסיקיו, ומה שהוא אמר לי זה "גל, לא עכשיו"
התקשרתי אליו, "אדר, אני רוצה שתגיד את האמת, אתה עדיין אוהב
אותי?" "למה שאני לא יאהב אותך?" הוא שאל "דיי לענות על שאלות
בשאלות, פשוט תענה לי, אתה אוהב אותי או לא?" הוא אמר לי "גל,
זה לא מתאים עכשיו, פשוט לא בא לי חברה ברגע זה" שקרן, אני
זוכרת שבכיתי, אבל זה לא היה בכי אמיתי, בכי מאולץ כזה, כאילו
המודעות שלי נלחמה עם הרגשות שלי.
כשהפסקתי לבכות, התקשרתי למושינסקי, היא לא האמינה לי בהתחלה
ואז היא באה אלי, לא הייתי ממש עצובה, רק קצת כועסת, אני יודעת
שרציתי אותו חזרה.
דיברנו עם אדר וגיל בטלפון, הם אמרו בדיוק מה שלא רציתי לשמוע,
הלכתי ממנה, הסתובבתי, חשבתי זלגו לי דמעות.
כל השבוע הייתי בדיכאון רציני, ישבתי בחדר שלי בחושך, הוא נראה
לי שחור, מול המחשב, בוהה בשם שלו מהבהב באייסיקיו שלי, שומעת
את השיר נושא של נוטינגהיל "aint no sunshine when shes gone"
מזילה דמעות, מלא ניסו לדבר איתי, שלחו לי הודעות באייסיקיו,
התעלמתי מהם, הם לא עזרו.
יום אחד שעבר לי קצת, קאמי ותמר הביאו לי דיסק, עם שירים יפים
שממש התאימו לי באותו רגע, זה עזר לי, ככה עברתי את הדבר הזה
עם הדיסקמן לצדי בהפסקות.