אבא מבשל למטה, והכיריים בוערות.
עובדת על המחשב, מחפשת נפשות תאומות במרחב  של שבבים ופורטלים
כתומים.
הטמפרטורות עולות ושוב קשה לי לנשום, חושבת על עננים לבנים, על
המקום אליו אגיע בסוף, ואיך אוכל סוף סוף לנשום.
לנשום באמת ולא בכאילו, לקחת אוויר לתוכי ולדעת.
למלא את עצמי במשהו חוץ ממני ולרחף כשכל כך כואב, וחוץ מלנשום,
אין בי דבר, ואני לבד.
לנשום בלי להריח את הכל. לנשום בלי להרגיש את כל הטינופת
באוויר.
לנשום אוויר, כאילו הייתי שוב בפיסגה ושוב נשמתי עננים לבנים
ורכים שריפדו אותי מבפנים.
שהפכו אותי לבלתי פגיעה מפני נשימות בכאילו.
לנשום  שוב נשימות שלא יצריכו מאמץ, נשימות שיחיו את הנשמה
הגוססת שלי.