סכין שננעץ לי בלב וקורע אותי מבפנים ואני כבר רגילה לכאב הזה,
ועכשיו אני מרגישה אותו, זה כאב עמום, אני כבר לא רגישה
לסכינים שננעצים לי בלב, בנשמה, במחשבות ברגשות.
אני כבר לא מרגישה כלום כי כבר כל דם זרם ממני ונעלם. נספג
באדמה הזו, שקיבלה את החיים שלי בכזו קלות, בכזו סלחנות.
וכל כך ריקה וכבר לא מרגישה, קדימה, תעשו מה שאתם רוצים, לא
אכפת לי כבר. לא אכפת לי בכלל.
אבל אפילו מנקודת המבט האדישה מלב האדמה אני כן מרגישה ואני כן
סובלת וכן אכפת לי למרות שאני משחקת אותה אמיצה וחזקה.
וכל פעם מחדש, עם כל תנועה שאתם עושים וכל מילה שאתם אומרים
אני מרגישה את הסכין ננעץ. עמוק בלב והוא שותת כלום. שותת שום
דבר כי הדם כבר התנקז לו מזמן ואני כבר רגילה לכאב הזה.
רגילה מזמן.