היא יושבת לה בין כל ההרס, הברגים והזכוכיות
וליבה מדמם
דמעותיה לא נראות לאיש.
היא ילדה יפה שהימים הולכים ומאפירים את שערה.
היא ילדה שהתבגרה מהר מדי.
היא הילדה שלי.
והנה היא שוב בפיגוע
ושוב בוכה.
היא כבר פחות זוהרת, פחות קורצת
כמה פצעים היא עוד תוכל לשאת?
כמה זמן עוד ינשימו אותה הרופאים במכונות?
נדמה כי אם ינתקו את המכשירים
היא פשוט תיפח את נשמתה למוות
וזו האדמה שלי, וזו ישראלה הקטנה שלי
וכשמשהו מת ביקרה שלי
משהו גם מת בי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.