The Exploding Gatherring Arival Enhancement Effect Display

כשסוף סוף הגענו...כשסוף סוף הגענו, אם חשבתי שהדרך לשם היתה
מהממת ביופיה ועוצמתה, הרי שכל זאת מתחוור לעומת מה שנשקף לנו
כעת. זה היה כאילו הגענו לארץ אחרת, כוכב אחר. עצים נראו
עומדים כשומרים המשקיפים על הפארק, מבחינים בנו ומודיעים שלקחו
את נוכחותנו לתשומת ליבם ע"י רישרוש צמרותיהם ברוח הקלה.
ניצנוצי אור מפנסי הרחוב ריצדו סביבם כמלאכים, בעוד שהשמיים
החצי מעוננים היו זרועים סיכות אור בוהקות, חדות ומנקבות של
כוכבים, מקרינים עלינו את נשמתם. התדהמה למראה כל היופי
השמיימי הזה, הכמעט חייזרי הזה, הכתה בנו כהצלפת ברק המורכב
כולו מתמצית התחושה "ווווואו!", והשאירה אותנו המומים לחלוטין,
ממש עם פיות פעורים, לנוכח מה שכרגע בחר להתגלות בפנינו.
ולחשוב שכל הפלא הזה נמצא ממש שם כל הזמן, פשוט עומד לו שם מול
עינינו, מעבר להשגתנו.
להכל היה מראה כה קסום ועמוק, כה מכושף, הכל קרן וקרה אליך,
הכל זרם דרכך בהרמוניה מכשפת. הסתכלתי אל חברי, ומיד הרגשתי
נקשר אליהם כאילו נפתח בנינו ערוץ תקשורת לפתע. הבנתי את הקשר
העמוק שיש בנינו כחברים היוצאים למסעות האלו ביחד. חוקרים
עולמות מקבילים. הם מיד החזירו לי מבט מחוייך שוקק מהתלהבות,
למרות שלפני רגע היו שקועים בהתפעלות ממה שהקיף אותם.
שמתי את המוסיקה, ואילו רגשות או תחושות ומחשבות שהרגשתי לפני
רגע, והייתי בטוח שהגיעו לקצה הספקטרום, פתאום הועלו פי אלף!
למרות שאני הייתי זה שלחץ על כפתור ה-Play, במספר השניות בין
הלחיצה לבין ההתפרצות, שהיו נראות כנצח נצחים, הציפיה הספיקה
לטבוע ולהישכח ברצף המחשבות שגדלו והזינו את עצמן, ובזרם
הרגשות ששטף את כולי מבפנים כנהר העולה על גדותיו בפראות. לכן,
כשהמוסיקה התפוצצה באוזני, זה תפס אותי לא מוכן ובהפתעה, עם
תוצאות קוסמיות. כל תחושותי ורגשותי החיצוניים והפנימיים נצבעו
בכ"כ הרבה צבעים וגוונים, ססגוניות וחיים. העולם החל לתקשר
איתי. האנרגיות התפוצצו מתוך תוכי, מן המעמקים שם הן נוצרו
בכור ההיתוך של הנשמה, הקיום והרגש, וזרמו בהתפרצויות ענק דרך
כל גופי, ומשם דרך כל הפארק. אם הייתי עוצם את עיני, הייתי
יכול לראות בדמיוני (שבאותו הרגע דמה ללהיות בתוך סרט) בבירור
את זרימת האנרגיות האלה בצורת גלים ומרבדים, בוקעים מתוכי
ונפרשים לכל עבר. הפארק גם הוא כולו זרם דרכי, על כל עוצמתו,
קסמיו ומהותו המופלאה והשמיימית, אך עם זאת, מוכרה, כזו שאני
יכול להזדהות איתה, להיקשר אליה ולחוש בה בבית, שכן גם אני וגם
הפארק עלינו שנינו מן האדמה הזו, מהכוכב הזה. היתה זו התנגשות
בין שני עולמות, העולם המוכר שלי, והעולם הזר הזה שנשפך הנה,
או יותר נכון, שאני נשפכתי אליו. העולם שלי לאט לאט פינה את
משמעותו לכבוד כניסתו של העולם האחר, השונה (משום שכעת, עוד
שער החל להיפתח. כמעט ב...).
כל הכוח הזה, כל האנרגיה הזו זרמה בתוכי ופילחה את דרכה היישר
אל תוך נשמתי, שמעולם לא בערה באור בוהק יותר.

אין מילים בשום שפה שיכולות לתאר את הרגע הזה, שלא נדבר בכלל
על מה שעתיד לבוא בהמשך. אין שום כוח, שום דרך באשר היא להעביר
למישהו מושג קלוש על טיבו של מסע שכזה. אין סיכוי, אין מצב,
תשכחו מזה, אל תנסו אפילו. אם מעולם לא טעמתם השפעות כאלו, אז
לנסות לדמיין איך זה היה יהיה כמעט בגדר העלבה כלפי כל הכוחות
האלו, עקב התוצאה הרדודה, אלא אם כן דמיונכם חזק מספיק כדי
לעקם את חוקי המציאות הנוקשים הכובלים אותנו לקרקע, אבל באמת
לעקם אותם. אם אין ביכולתכם להתנתק, אין סיכוי שאצליח להעניק
לכם אפילו הצצה פיצפונת אחת אל תוך העולם הזה שנימצא סביבנו,
מולנו, ממש עכשיו ברגע זה ממש, מעבר ליכולתנו לחוש אותו. סוג
התפיסה האנושית בה אנו משתמשים פשוט קצרת טווח מדי. היא כולה
מרוכזת כדי להתמודד עם הקיים והעכשיו, כולה מרוכזת בלנסות
ולשלוט על העתיד, וכמעט אף פעם לא טורחת להסתכל סביב, ולראות
מה יש.

הפרחים והצמחים נראו כמתוך איזה סרט של שר הטבעות. התחלנו לרוץ
במרחבי הדשא, כל אחד מאיתנו נסחף לעולם אחר, כל אחד במסע משלו.
המשכנו לטייל שם, לחקור, לרוץ, מדברים אחד עם השני על המתרחש
בהתלהבות כאילו גילינו עוד יבשת, כשלפתע שמתי לב למשהו
(...חשאיות). לא...כן? לא. לא משנה.

זמן מה עבר, וכעת זה בהחלט "כן". הכל התחיל להיראות שונה,
אקטיבי, בעל נוכחות הרבה יותר שונה, מוזרה ובולטת יותר משאי
פעם חשתי. גם אני עצמי התחלתי להשתנות. במקום להידחף בעוצמה,
כמעט בכפיה אל תוך החוויה הזו, הרגשתי לפתע שאני שוקע לתוכה.
פתאום למחשבות ולתחושות שלי היתה השפעה הרבה יותר גדולה על
העולם, בעוד שמקודם המצב היה הפוך. עומקים חדשים של מהות נפערו
אט אט. מה קורה פה? התפיסה, אני, העולם, הכל מעין גלש לאיזה צד
שלא הייתי מודע לקיומו עד כה. מה קורה לי? ואז...אז זה פתאום
הכה בי. אני לא מרגיש את עצמי!
כל אנרגיות המהות שלך שזורמות בתיאום כה מקסים דרכך ודרך
העולם, ההרגשה האינטנסיבית הזו של עוצמה פנימית, שהיתה שם כל
הזמן, מכוסה בפלקטים ועיתונים של מציאות שהצטברה עם השנים,
שקמה לתחיה בשאגה, פינתה את מקומה למשהו מכובד יותר. המילה
"אני" החלה להפוך שקפקפה יותר ויותר. מילה תמהונית, בלולה.
הרגשתי את תחושת ה"עצמי" שלי נמסה ממני החוצה לאט לאט, הופכת
לעשן ומתאיידת ללא-כלום. העולם החל לטפטף ולזרום פנימה לתוכי,
הופך אותי יותר ויותר לחלק ממנו. קול של פחד זרם פנימה, אך לא
כאיום, אלא יותר כחבר שדואג לי. "מה קורה פה? מה קורה לי?"
המילים חזרו והידהדו במעמקי נפשי שהלכה, נפרשה ונפערה לאט
ובעדינות. "איפה 'אני'?". 'אני' אט אט הפסקתי להיות. לא הייתי
אף אחד, לא הייתי מוגדר, לא היה לי צורך בהגדרות, הייתי הרבה
מעבר לזה עכשיו, במקום אליו אף פעם לא חלמתי להגיע.
עמדתי שם המון זמן, בוהה לתוך הכל ולתוך עצמי, שתי מגמות שלאט
לאט החלו להתלכד, מנסה לקלוט מה קורה לי. הורדתי את האוזניות,
הסתובבתי, לא צפיתי לראות שם את חבריי. הייתי בטוח שכשעצרתי
לפתע במקומי אז הם המשיכו הלאה בהתהוללותם הצבעונית. אבל הם
היו שם. פניתי לחבר, נסיתי לדבר, אך המילים כאילו נקשרו
בקצוותיהן אחת לשניה, מעדו ונישברו. לאחר מאמץ הצלחתי לסנן
מספר מילים, אך לפתע שכחתי מה שרציתי להגיד. היה נדמה שלקח לי
לפחות עשר דקות להוציא את בלל המילים האלו, והתפלאתי שחברי
עדיין עמד מולי, נכון לשמוע את מה שבכוונתי לציין.
באותו הרגע, כמעט באופן ספונטני, נפלטו ממני המילים "מה
השעה?"

כן, אני בהחלט מרגיש את זה. משהו בא. משהו קרה משהו קורה. משהו
פה שונה. נוכחות עוצמתית מוזרה התגנבה לפארק, כיסתה את הכל.
לאט לאט שקעה לתוך העצים והפרחים, הפסלים והשמיים, ובוא בזמן
כל עץ, פרח ואבן התחילו לפתח ולהצמיח נוכחות משלהם. שני גלי
היישויות האלו רעמו והרעידו את המרחב, אך איכשהו עשו זאת
בעדינות. לא בגסות. לא בפולשנות. היה נדמה כאילו אני מגיע
למקום אחר, ולא כאילו מקום אחר מגיע אלי. הגלים האלו התנגשו
בתוך כל דבר ודבר, התמזגו עם האש שבערה בתוכם ועניקה לו רוח
חיים. איזו תחושה עוצמתית, איזה מחזה מרהיב. מול עיני (או יותר
נכון, מול מוקד התחושות שלי) נרקם ונוצר מרבד שונה לחלוטין של
תפיסה. הזמן החל להתעקם ולגלוש לכל מקום, משחרר את חריזת הברזל
שיש לו על עולמנו, הופך בתהליך מוטציוני כלשהו לצמיגי יותר,
ולאחר מכן לנוזלי לחלוטין. היית יכול לשחק איתו במחשבותיך. היה
נדמה שליד עצמים מעשה אדם, הזמן בקושי זרם, ו"נדבק" לשם
בגושים, בעוד שמעל הצמחים והעצים הוא זרם כערפל עדין. לאט לאט
הידהוד המימד המוזר הזה, אליו שקעתי לפתע, החל להשפיע ולפעול
גם על היישות שלי, ולאט לאט התעקמתי והשתנתי, הופך לחלק ממנו.
נצבע בצבעיו. הרגשתי את עצמי מתמזג עם הכל, תחושותי מזנקות
כמרכבות השמיימה בסערה, הרבה מעבר למשמעות המילה
"Overwhelming".
לפתע לא היה הבדל ביני לבין העולם המוזר הזה בו פסעתי לראשונה,
רגלי החלו מעין להינמס אל תוך הריצפה. זרזיף של פחד התגנב
לתוכי. אני מרגיש שאני מתנתק ומאבד לחלוטין כל קשר עם כל דבר
שאי פעם נעשה מוכר או מובן לי. זמן החל להתנדף ולהיעלם, וכעבור
זמן מה, התאייד לחלוטין.
פתאום משהו בתוכי הבחין במשהו. ערפל החוויה הזו החל להתפזר
מעט, נגיעה קטנה בקרקע רק לרגע, נטיה עדינה לצד המציאות
בנידנודי מעבר לגבול ההגיון והפנטזיה. "מה השעה?"

וווואו! ווווואו!! מה?! לא יכול להיות, תבדוק שוב!



הכל קפא. שכחתי את שמי. מה זה המקום הזה? אני לא מזהה פה שום
דבר, שום תחושה או אלמנט. טוב, אם זה מה שיש אז זה מה שיש. אני
פשוט אקבל את זה, לא ממש איכ...רגע..."אני"? איפה זה? מה זה?
יו משהו פה מתחיל לזוז נורא מהר. אני חושב ש...



הפכתי להכל. מתקיים במהירות המחשבות, הופך ליישות שונה בכל פעם
שהרגש משתנה, ואיתו כל הצבעים האלו בהם אני חי, מהם אני מורכב.
הזמן נמתח עד אין...רגע...שוב ה"אני" הזה.

        רק מאה שמונים...שלושה פסים דקים. כמו מסדרון ארוך
של...
...אני לא מאמין...                  עמוק
                                             מדי
צבעים
קורעים אותי

              אחד משלהם
?        
                                                 !
              ?
"מה השעה", הוא עמד שם, אז שאלתי אותו.

                                                           
      א...אני
הכל נדחס לנקודה קטנה של לא-כלום. והתפרץ למיליוני עולמות
יחודיים, לפתע משהו לכד אותי בפתאומיות מכל צדדי, לפתע משהו
חנק אותי בכל גופי. התחושות האלו הלכו ונחלשו עד שלבסוף קיבלו
מימדים של תחושת גוף וזמן. הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום. מה
שלא הבנתי, לפחות בהתחלה, הוא שהתעוררתי לחלום אחר.

"כן! כן לעזאזל. בדקתי לפני רגע אחי, עברו רק שלוש דקות מהפעם
האחרונה ששאלת."
"אהה..? שאלתי אותך מקודם?"
"נעמדת מולי ושאלת. כשעניתי לך לא הגבת בכלל, אז הנחתי שאתה
בסרטים. אז מה? הטריפ התחיל לעלות?"
"הטריפ...הטריפ!!! (נותן לעצמי כאפה בראש)"
אם מקודם דיברנו על להיתפס לא מוכן, אז עכשיו... עכשיו זה היה
משהו.
אני לא מאמין, עברו רק שלוש דקות! המחשבות שלי השתלטו עלי,
החלו לזרום ספונטנית במספר כיוונים בוא זמנית. המחשבה והמהות
שלי הפכו שונות, לא מוכרות. הצבעים של הצמחים והעצים החלו
להתמזג אחד לתוך השני, בעוד שהקירות, האדמה והשמיים הפכו מעיין
גליים ונוזליים, והחלו לנשום, להתרחב ולהתכווץ. הפנסים התפוצצו
מול עיני בתצוגה מרהיבה של אורות, צבעים וקשתות שלקחו צורות
לאחר מכן. התנועה היתה תהליך בלתי מוסבר וכ"כ מענג, צף ושוחה
דרך הכל. שמתי בחזרה את המוסיקה, לחצתי Play. מיד כל מי שאני
התפוצץ באלף כיוונים שונים, וזרם הרגשות והמחשבות שהכה בי היה
כה אינטנסיבי עד שזה כמעט כאב. לפתע הפכתי לתהום ללא תחתית
מלאה בכלום, תלוי ומרחב מעל העולם, מעל עצמי. זו היתה תחושת
העומק הכי מדהימה שאי פעם חשתי. מצוקים סגולים של סלע משני
צידי התהום, זה היה נראה כמעט מצוייר. העולם נמס לעשן עדין
וצבעוני של רגשות ויישויות שריחפו ועלו בתוכי, מילאו אותי
בעושרם ועוצמתם הקיומית. הבטתי מעלה, העננים שיחררו קול אנחה
נמוך וארוך שהרעיד אותי, ולאחר מכן התכופפו לקראתי עד שיכולתי
להרגיש אותם הופכים לחלק ממני, או יותר נכון, להרגיש אותי הופך
לחלק מהם. יכולתי להריח ולטעום את הטוהר של צבעו הלבן, העדין
והמלטף של הירח, שעמד וניצח על כל תפרחת העולמות הזו מהחלל.
הרגשתי כבשליחות חשובה ללמוד ולגלות כמה שרק אפשר על העולם
הזה, והתחושה הזו התפוצצה ממני כלפי חוץ כמו גל הדף שקפקף,
אמרה לכל העולם להקשיב לי, להיות איתי, הודיעה למימד החדש הזה
שאני פה. הגעתי. לא זהיתי את המקום בו הייתי, אבל לא היה שום
צורך לזהות. הוא היה יפיפה.

כל מה שאתם קוראים פה זה אינו אלא צל חיוור ומעורר רחמים של
הדבר האמיתי, השתקפות תפלה בלבד, לא מתחיל לתאר לכם את טבע
הדברים האמיתי כפי שהוא היה באותו לילה. לנסות לקבל רושם
מסויים על טיב החוויה הזו דרך הכתיבה שלי יהיה כמו לנסות לראות
את השתקפותך בתמונה של קיר. הדרך היחידה בה אפשר לחוש זאת היא
לצעוד אל מעבר לשער. בלי פחד או היסוס, בלי הרציונליות
והשיפוטיות האפורה, המגבילה והדוחה שנדבקה למציאות הפלסטיקית
בה אנו מבלים זמננו.
חלמתם פעם חלום? חשתם פעם תחושה? הרגשתם פעם רגש? יצרתם פעם
מחשבה? אף פעם לא עניין אותכם לגלות מאיפה הכל בא? מה עוד אפשר
לעשות עם זה חוץ מליישם את זה בתנאים של המציאות שלנו?
יש עוד כ"כ הרבה אפשרויות.....
בכיתי...בכיתי מרוב רגש. מוצף בעוצמה גולשת וגועשת. העצים
מרחוק נראו קוראים אלי, זזים ונושמים, מעליהם השמיים תפסו עומק
כה חסר גבולות עד שיכולתי לראות עד קצה היקום. מיד הרגשתי קשר
לכוכבים, קשר זח וחדש, מרענן כ"כ, ופתאום הכוכבים הכפילו את
זוהרם, משמעותם, השפעותיהם ונוכחותם פי כמה וכמה. פתאום השמיים
שקקו חיים וקולות. העולם שלנו כה רחוק משלהם, אך במימד הזה
למרחק אין משמעות. יכולתי להרגיש אותם מרגישים בנוכחותי,
הרגשתי כמעט פולש לעולם שלהם, והם אותתו לי שזה בסדר להישאר
ע"י הפיכת העננים למגוון כה עצום של צורות כה מופלאות, כמוהן
עין האדם מעולם לא תוכנתה לראות, ובקושי הצליחה לקלוט את כל
ההתרחשות הזו בבת אחת, שקרנה על העולם כשמש הקורנת בין העננים,
רק בקנה מידה קוסמי. ואז..אז פשוט עזבתי הכל. הפסקתי לנסות
להאמין למה שראיתי, הפסקתי לנסות להבין ולקלוט. פשוט קיבלתי את
זה ונתתי לעצמי להיסחף עמוק אל תוך כל מה שנפרש מולי. הרגשתי
כמו אוקיינוס של רגשות, נוזל ונמס אל תוך כל העולם התוסס הזה.
העצים דיברו איתי במעין תלפתיה מוזרה, מחשבות ומילים פתאום
הופיעו במוחי משום מקום, ולמרות שהם צצו להם סתם כך משום מקום,
היה נדמה כאילו נשלחו לפה ע"י העצים. מוזר היה שהתיקשורת איתם
היתה מוכרת מעט. כאילו כל הזמן הם תיקשרו איתי, אך לא שמעתי
אותם. כמו לשמוע שיר בווליום קרוב לאפס, כך שאתה לא שם לב
בכלל. ואז כשמישהו מגביר את הווליום, פתאום הוא נשמע לך מוכר,
למרות שזו הפעם הראשונה שאתה שומע אותו.
כל דבר השאיר אחריו עקבות בצורתו, ברורות על כל פרטיהן החדים.
אם הייתי מעביר את ידי מול עיני, הן היו משאירות מלא תמונות
קפואות שלהן בשביל, שנמסו אט אט למיליוני צורות וצבעים שזרמו
להם עם הרוח שקורנת מכל עצם ועצם כמו פרפרים, משאירים אחריהם
ספירלות קטנות של צבעים. הכל היה כה שוקק מקסם. יכולתי להריח
את מחשבותי ורגשותי, להרגיש את מרקמם ואופיים של כל תפארת
הצבעים החיה, הנושמת והמנצנצת הזו. חשתי שהוענקה לי ברכה כ"כ
גדולה שניתנה לי ההזדמנות לחוות דבר מה עוצמתי שכזה, ומתוך
ליבי ברכתי את הכל בברכת "תודה" חמה, שקרנה החוצה בגלים
מנצנצים של צבע כתום. הגלים גלשו על פני כל העולם ובירכו אותו
בברכתי.
הדשא היה נוזלי כולו, ויכולתי לראות לפרטים זעירים כל קנה וקנה
במרבד החי הזה, נעים כמו מים, מתמזגים אחד לשני. נגעתי בדשא
וחשתי את עומק הנוזל הזה. הרגשתי שוקע לתוכו. מושפע מאנרגית
החיים שקרנה ממנו. לפתע פתאום חשתי קשר כה עמוק לכוכב הזה בו
נוצרתי. יכולתי להרגיש את האנרגיה שלי זורמת לאדמה.
שמתי את כף ידי על האדמה, והרגשתי את כל העולם, על כל פרטיו
ונשמתו בכף ידי. הרגשתי קשר כ"כ חזק לאדמה. עם זאת, הרגשתי
שהייתי נותר גוף מת אם כל האנרגיות שזורמות בכל דבר לא היו
מתחילות לזרום גם בי, כדי שאוכל להצמיח מקור אנרגיה משלי
ולהתחיל לזרום ולחיות, לתפוס משמעות, נוכחות והווה מיוחדת
משלי, כמוהה רק אני יודע את הסוד איך ליצור ואיך להיות. כמוהה
אין עוד לאף אחד אחר. תמיד ידעתי את זה, אבל אף פעם לא הבנתי
את זה. תחושת הקשר היתה כה חזקה עד שהרגשתי עצבות מתוקה ועמוקה
עולה בי, והזלתי דמעה. למרות שלא ממש 'ראיתי' את הדמעה, יכולתי
עדיין איכשהו לראות טיפה מנצנצת בשלל צבעים, זולגת ממני אל תוך
הדשא. כשהטיפה נגעה הנוזל הדשא, לפתע הכל החל לזהור מצבעים.
העולם החדש הזה קיבל מתנה ממני-עוד טיפה קטנה של צבע שיצגה את
מהות כל כולי. כעת, משנספגה בעולם הזה, העולם כולו קרן מאנרגיה
מרטיטה ותיקשר איתי, התחבר אלי. סוף סוף עלתה בי התחושה שאני
לא פולש יותר, אלא כעת מקומי שמור פה. לעולם ולתמיד אשאר בליבי
עם חלק מהעולם הזה, והעולם הזה עם חלק ממני. בו ברגע שמעתי, או
יותר נכון הרגשתי, קול שעלה מהאופק, גורר אחריו הידהוד מתמשך
שמרצד ומרקיד על כל דבר בו פגע ודרכו עבר. הרגשתי אותו כה
בחוזקה, שכן נשמתי היתה עכשיו פרושה למימדי ענק, פרושה על הכל.
יכולתי להרגיש, לטעום, להריח, לשמוע ולהבין הכל.

לפתע שקט. השיר נגמר. מתוכי עלה קול שאמר "ועכשיו, נמשיך
לעיקרו של דבר."