אני אוהבת לראות אותה אוכלת. היא אוכלת הרבה מאוד אבל נשארת גם
מאוד רזה. בכיתה, הפנים שלה מופנות תמיד כלפי מטה, אל הכריך
שלה, וזה המזל שלי כי ככה היא לא רואה אותי מסתכלת. כל כמה
ביסים היא מרימה את הראש מתוך הגלים הג'ינג'ים ומחייכת למראה
הכיתה המתפרעת אך מהר מאוד האף הסולד חוזר לתוך רעמת השיער
ותשומת הלב חוזרת לכריך.

בהפסקה השלישית היא תמיד קונה בורקס בקיוסק. היא כמו שעון.
מחייכת ברגע שהבורקס העטוף במפית גדולה נוגע בקצוות אצבעותיה
ואז היא לוקחת ביס גדול מהפינה ופותחת מהר את הפה קצת כדי לקרר
את הכוויה החדשה מהגבינה החמה. אחר כך היא נושפת על הפינה
האכולה כמה שניות ומתחילה לחלק ביסים.

היא גרה באיזור שלי. בשכונה שלנו יש שוק קטן- רחבה קטנה עם
חנות בשר, חנות דגים, מאפייה, חנות גבינות קטנה ופינה קטנה
ששמורה לירקן. יש לו שני תורים מקבילים של פירות בשלל צבעים
וריחות ובסופם קופה ומשקל. יום אחד ראיתי אותה עוברת דרך שני
התורים של הירקן, ראיתי אותה מחייכת כשריח התותים עלה לאפה,
מבולבלת, כהרגלה,  למראה הכרובית, ותוהה שוב אם כדאי לטעום
ארטישוק.

פעם הלכנו כמה בנות לקנות פיצה וכולן קנו משולש פיצה אחד רגיל,
מקסימום עם זיתים ירוקים עליו. ורק היא אספה את הגלים האדומים
בגומיה והתרכזה טוב טוב בתפריט מעל הקופאי. בסוף היא הזמינה
שני משולשים כשעל אחד יש פפרוני ועגבניה ועל השני יש אננס ועוד
גבינה. היא אמרה שהמשולש עם האננס לא היה לה כל כך טעים אבל
היא אכלה אותו עד הסוף כי "פיצה לא זורקים אף פעם".

לפעמים אני מסתכלת עליה כשהיא אוכלת ואני מקווה שהיא אוהבת
לראות אותי אוכלת כמו שאני אוהבת לראות אותה. אני בכלל מקווה
שהיא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותה.