"מיקי , תלביש אותו משהו חם". זאת אמא שלי, היא תמיד דואגת שלא
יהיה לי קר, הבעיה היא שמרוב שהיא דואגת, תמיד חם לי ואני מזיע
מתחת לכל שכבות הבגדים.
"עידו, גש לאמא שתביא לך מעיל, קדימה - צריך לצאת".
אנחנו הולכים היום למשחק הכדורגל הראשון שלי. זה אמור להיות
משחק חשוב מאוד, ישראל נגד רוסיה, לפי מה שאבא סיפר לי זאת פעם
ראשונה שאנחנו משחקים נגדם מזה חמישים שנה. אני לא יודע למה הם
חיכו כל כך הרבה זמן, כששאלתי את אבא הוא נתן לי תשובה ארוכה
שלא הבנתי ממנה הרבה חוץ מזה שמישהו שם להם מסך גדול מסביב
למדינה שלהם וככה הם לא יכלו לראות מה קורה מחוץ לרוסיה. אמא
מלבישה לי סוודר.
"תתנהג יפה ואל תעשה צרות לאבא, מבטיח?" אני מהנהן,
"תן נשיקה, ורד למטה אבא כבר במכונית".
אני יורד במדרגות בריצה ואפילו קופץ מעל ארבעת האחרונות (שיא
חדש). אבא כבר במכונית, יש לנו מכונית בצבע תכלת היא דיי ישנה,
נמצאת אצלנו מאז שנולדתי שזה כבר כמעט עשר שנים.
אני מתיישב במכונית ואנחנו נוסעים,
"אבא מתי מתחיל המשחק?"
"בשבע, עוד שלוש שעות."
"אבל למה אנחנו יוצאים כל כך מוקדם?"
"כי יש הופעות לפני המשחק וחוץ מזה צריך לתפוס מקום טוב
לחנייה."
כל הדרך ברדיו מדברים על המשחק, אפילו דיברו עם איזה מישהו
מאוד זקן שהיה השוער במשחק לפני חמישים שנה, מסתבר שהפסדנו
2:1, לא נורא היום נראה להם מה זה. אני מתבונן מחוץ לחלון
ורואה שאנו חולפים על פני הספארי,
היינו פה לפני שבוע, אני תמיד שוכח להביא בוטנים כדי להאכיל את
הפילים.
"עידו, אתה מקשיב לרדיו?"
"לא, מה קרה?"
"עכשיו הודיעו ששלושת הכוכבים של ישראל לא ישחקו בגלל שאין להם
ביטוח."
"מה, אבל אני לא מבין, למה? באנו למשחק רק כדי לראות את
רוזנטל, אוחנה ותקווה."
"אני יודע עידו, אין מה לעשות ככה זה ישראלים, כשהם מצליחים,
ההצלחה עולה להם לראש."
נהייתי קצת עצוב, ראיתי את רוזנטל בטלוויזיה, הוא משחק באנגליה
והוא השחקן שאני הכי אוהב, בטח נפסיד בלעדיו. אני לא מאמין,
משחק ראשון שאני אראה באמת, כלומר שאני במגרש ונבחרת ישראל
תפסיד, בדיוק המזל שלי.
"קדימה עידו, צא מהאוטו, הגענו".
ברגע שיצאתי מהמכונית שמעתי את הקולות מהמגרש, חצוצרות, צופרים
ובעיקר שירה, אני כבר אוהב את המקום. אנחנו מתחילים ללכת
לכיוון המגרש ועוברים מיליון דוכנים של מוכרי גרעינים,
ארטיקים, נקניקיות וכמובן תירס חם. אנחנו ליד הכניסה למגרש
ואנחנו מצוידים בפיצוחים, קולה ונקניקיה שנמצאת בבטן שלי. בדרך
היו כמה אנשים ששאלו אותנו אם אנחנו רוצים לקנות כרטיסים, אבל
אנחנו לא צריכים, יש לנו מקום ישיבה מצוין ממש באמצע, חוץ מזה
אני לא מבין למה האנשים מוכרים את הכרטיסים שלהם, מה הם לא
רוצים לראות את המשחק? כנראה זה בגלל שהם שמעו שרוזנטל לא
משחק. אנחנו עומדים בתור כדי להיכנס למגרש, ככל שמתקרבים
שומעים יותר ויותר, את ההמולה שבפנים.
האמת היא שאני אוהב כדורגל אבל לא הכי בעולם, למשל רובוטריקים
הרבה יותר מעניינים אותי,  אבל אבא מאוד אוהב כדורגל ואני לא
רוצה שהוא ילך לבד למשחק. אבא שלי שיחק כדורגל כשהייה צעיר,
הוא שיחק במכבי יפו עד שהתגייס לצבא ואז פרש. אני מניח שבגללו
אני מתעניין בכדורגל, זה פשוט כיף לשבת עם אבא וחברים שלו
בסלון ולראות כדורגל. במיוחד אני אוהב כשנכנס גול ואז כולם
קופצים וצועקים. זהו, עברנו את הכרטיסנים, השאגה של האוהדים
מתחילה לחדור לאוזני, אנחנו מתיישבים בכיסאות שלנו ואני רואה
בפעם הראשונה את כר הדשא באיצטדיון.
אני מאוד מתרגש, המשחק יתחיל עוד שעתיים ולפי מה שאבא אומר
יהיו הופעות של מישהו בשם פוליקר ושל עוד זמרים, אפילו הנשיא
ינאם.
עוברות להן שעתיים, אני מספיק לאכול עוד נקניקיה ולשתות שתי
פחיות. האיצטדיון מלא, חמישים אלף צופים ממלאים אותו עד אפס
מקום. אני מביט בשקיקה בשאר הצופים כאשר כולם שרים את התקווה,
אף פעם לא שמעתי כל כך הרבה אנשים שרים יחד.  
זהו, סוף כל סוף המשחק מתחיל, אבל מה קורה? כולם שורקים בוז
כשהכדור אצל נבחרת ישראל ומריעים כשהכדור אצל הרוסים.
"אבא, אנחנו הכחולים לא?"
"כן"
"אז למה כולם שורקים בוז?"
"בגלל שהכוכבים לא משחקים, ככה זה ישראלים, תמיד חושבים
שמוציאים אותם פראיירים."
תשע דקות חולפות במשחק, בעיטת קרן לישראל, מספר 7 מרים את
הכדור ותשע נוגח, גול! 1:0 לישראל. אני קופץ על אבא, פתאום כל
חמישים אלף הצופים ששרקו בוז לפני רגע, קופצים עכשיו משמחה.
המשחק ממשיך, הרוסים מספיקים להשוות ואפילו להוביל 2:1 אבל עד
המחצית התוצאה היא שוויון 2:2. מוזר איך שמבוגרים מתנהגים,
בתחילת המשחק הם רצו שהרוסים ינצחו, היו כאלו שאפילו מכרו את
הכרטיסים שלהם. ועכשיו פתאום כולם רוצים שישראל תנצח.
"איך זה שכולם פתאום שמחים וחושבים שננצח, אפילו כשרוזנטל לא
משחק? לפני שהמשחק התחיל כולם אמרו שנפסיד".
"ככה זה ישראלים, תן להם אצבע הם רוצים את כל היד."
המחצית השניה מתחילה והמשחק מתנהל כרגיל, אבל שלוש דקות לסיום
ישראל כובשת שער ניצחון, המשחק נגמר 3:2.
אבא שלי מרים אותי על ידיו וכל הדרך חזרה למכונית, אני שר "אל,
אל ישראל"
אף פעם לא הייתי גאה כל כך בהיותי ישראלי, אני חושב שאני ממש
מתחיל לאהוב כדורגל, כנראה שיש בזה משהו מיוחד. "אבא נלך למשחק
הבא של נבחרת ישראל, בבקשה, בבקשה?"
"אין בעיה עידו, רק תתנהג יפה בבית הספר ואני אקח אותך לכל
המשחקים."
זאת תמיד התשובה של ההורים שלי כשאני מבקש משהו, "תהיה ילד טוב
בבית הספר". אנחנו בדרך הביתה אני ואבא שלי מקשיבים לרדיו,
הקולות מהמגרש עדין לא נדמו. אני מסתכל על אבי, יש לו מן חצי
חיוך מרוצה  על הפנים.
"אבא? "  
"כן? "
"יש משהו אחד שאני לא מבין"
"כן?"
"איך זה שלאורך כל המשחק, גם כשכל המבוגרים האחרים צעקו
וקיללו, אתה לא צעקת וכשכל האנשים שישבו לידנו
 אמרו שנפסיד, אתה אמרת שיהיה בסדר והיית רגוע, איך ידעת מה
יהיה?"
"ככה זה ישראלים, אם תרצו אין זו אגדה."