[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אתה משהו מיוחד! בחיים אבל בחיים אתה לא מחזיר טלפון", "אתה
צודק שכחתי"
אוף, אין פעם אחת שמתקשרים לעדי הזה והוא מחזיר שיחה, ולא שהוא
לא אוהב טלפון, הוא חולה טלפון. אין פעם אחת שהוא אומר שהוא
יחזור אלי והוא חוזר, זה לא יאומן, ותמיד הטלפון שלו על שיחה
ממתינה כי הוא מדבר בו, וגם בסלולארי וגם בסלולארי השני לו
שכמעט תמיד מקולקל.
"טוב מה עושים היום?, לאיפה יוצאים, יש משהו מיוחד?", "לא, ולא
בא לי לצאת למועדון" (הנה שוב זה מתחיל, צריכים לחלוב אותו).
אם יוצאים למועדון יותר מפעם בשבוע זה יותר מידי, אני לא מבין
אותו לפעמים.
"טוב, אז אני כנראה אצא עם חברים שלי מהתיכון".
חזרנו לסינריו הרגיל, היום יום של יציאה ואף אחד לא רוצה
לצאת.
אצלי כל יום שאתה לא בצבא זה יום של יציאה, בניגוד לאנשים
אחרים.
אני לא צריך סיבה למסיבה, זה שאני בבית זה כבר סיבה למסיבה, אז
לאיזה מסיבה יוצאים? אף אחד לא יודע.
מה עשיתי יום שישי האחרון? ראיתי אצל חבר מרתון בחזרה לעתיד 1,
2 ו 3.
היה כיף, אבל אני צריך ווליום שיפוצץ לי ת'מנוש, והרבה ציצים
ואלכוהול, ציצים ואלכוהול זה שילוב טוב, אבל בלי מוזיקה זה לא
נחשב, בקיצור כבר סיבה למסיבה.
וזה לא שחסר מסיבות, אין יום חמישישישבת  שאר השבוע שאין
מועדון פתוח, ותאמין לי בעל המועדון כבר מצא סיבה למסיבה.
יום הולדת של הבן דוד של השכן שחזר מניו יורק, Klimbo Party
בהפקה מיוחדת, טייסטו בארץ, תשוקה ב TLV או סתם אפשר להגיד ערב
סקסי בתור מפלט אחרון, לא חסרה סיבה למסיבה.
בסופו של דבר מצאתי מה לעשות, גייסתי כמה חבר'ה מהתיכון ויצאנו
לבית קפה.
אימא שלי אומרת שאנחנו יותר גרועים מבנות, החברים שלי, שאני
נשמע כמו אחותי הקטנה שצועקת על חברות שלה מה הן צריכות לעשות,
בקיצור חבורה של כוסיות, כל אחת וההנפצות שלה וההיסטריה שלה,
כל זבוב זה קטסטרופה.

אני יודע שאני בן אדם בראש גדול, בן אדם קליל, שזורם עם הקצב.
שאם למשל באנו לפאב ולא נכנסנו, לא נורא, 2 מטר מפה אני מכיר
איזה דאנס באר חבל על הזמן, חפיף על הפאב.
לא צריך גם להשקיע הרבה אנרגיה בשביל להוציא אותי מהבית.
אין כמעט מצב שאני נתקע בלי לעשות כלום, הרי חיים רק פעם אחת.
אני מתאכזב מהדברים הגדולים לא בקטנה.

בקיצור, היום יום שבת, מתקשרים לאורן, משכנעים אותו לצאת
מהבית, הניסיון נכשל, תוכנית ב', טלפון לשי, "בוא איתי לקפץ
ברחבי ה DOME", הרגלים כואבות, עידו ושלום בבסיס סוגרים 21 (כל
הזין), אין לי כוח לצאת עם רובינשטיין בכלל לא טרחתי להתקשר,
ואני לא אסע עד נתניה בשביל לירון, גיל, ערן או כל אחד אחר,
כבר מצטמצמות לי האופציות, נראה לי שאני אלך עם החבר'ה לבית
קפה, דווקא מזמן לא הייתי בקפה פולה, "טוב אני אארגן את זה,
אני אתקשר לאיתי".
שעה שמונה, טלפון משי "אני אאסוף אותך בתשע וחצי תהיה למטה"
רבע לתשע נכנסתי להתרחץ, קרב עם אחותי הקטנה מי נכנס ראשון
למקלחת, טוב נכנסתי.
שלב שני אין לי מה ללבוש, טוב קצת קז'ואל כי זה בית קפה, בא לי
על המכנס הירוק מכאוס, קלאברי מידי, טוב המכנס האוף וויט
מקאסטרו, אולי נחדש את הגופייה השחורה? לא! בפעם הבאה, זה שמור
לסילבסטר, אפילו כתוב עליה Take me I'm yours חביב לא? מזמן לא
לבשתי את השריג הירוק, יאללה קניתי.
שלב שלישי נעליים, טוב נלך עם האפורות שהלכתי איתם אתמול, אני
חייב לקנות עוד זוג נעליים, אין לי מספיק זוגות ואני לא אלבש
את הזוג הנמוך, צריך משהו כבד יותר.
שלב רביעי מעיל וכסף, זה לא יהיה בעיה, שמתי מעיל, "אימא אני
צריך 100 שקל" בשביל מה יש את אימא.
נשיקות וחיבוקים, ובאיחור של 10 דקות אני מחכה למטה לשי, הוא
עדיין לא הגיע.
"Yo Yo" שלום לכולם, כיפים וחיבוקים ויאללה לדרך, חגורת
בטיחות.
אז מה אם יוצאים 2 מטר מהבית מה אני בן זונה, מה קרה אני אלך
ברגל, אני הולך מספיק בצבא, בבית אני עצלן ששותה ליטר בירה
ואוכל 4 ארטיקים ביום, בקיצור פרזיט.
מחנים את המכונית, יוצאים, קפה פולה מלא, 180 מעלות קפה תל
אביב, טוב נו, חפיף.
מחנים אחרי ששי דפק את המכונית, בודקים, לא קרה כלום, איתי
מוציא כסף, אנחנו בינתיים מוצאים מקום לשבת.
שיאללה הכה אותי שוק, נדלקה לי הנורה מעל הראש, זה ישב לי מתחת
לאף כל השנים האלה ולא הרגשתי.
כל כך הרבה בנות, כל כך הרבה יפהפיות, כל כך הרבה כוסיות.
זה לא שאין הרבה כוסיות בארץ הזאת, פשוט יש יותר כוסיות בראשון
לציון, הרבה הרבה מאוד יותר בראשון מאשר בשאר חלקי הארץ. יותר
כוסיות מכונפות, זה לא יאומן.
מעכשיו אני יוצא רק לראשון (כן בטח... לאיפה בראשון בדיוק?
נאפיס?!?!).
מידע נרשם, אפשר להמשיך הלאה.


הגלאי פועל, המידע מתחיל לזרום.
ממצא א: אזימוט O265 שתי נערות יפהפיות בשריגים בצבעי פסטל שער
מתולתל וגוף חטוב דרגה 6/10. מרשים אבל לא מספיק.
ממצא ב: מלצריות. אזימוט - מכל עבר. מכנס שחור צמוד, עכוז
חטוב, חולצה עם הדפס של בית הקפה, הו נתקלתי באחת חמודה בערך
בת 17 אני חושב (Serve me baby), עיני בדולח שחורות, חזה נחמד
לא גדול מידי אפילו קצת קטן, גזרה טובה עם אופציה לשיפור, קביל
בהחלט.
ממצא ג: אזימוט O320 מלצרית ללא מדים, מכנס ג'ינס גזרה נמוכה,
בטן שטוחה, חזה כמו של סנדי בר, שיער שעבר פן, חגורה מתאימה
ופנים נסבלות פלוס. גוף מושלם! משהו Best.
ממצא ד: אזימוט O10 חמוד, לא מצריך תיאור מורחב, מסבירה פנים,
מושיבה אותנו על שולחן באמצע המסעדה, אמצע זה טוב, הרבה אנשים
עוברים.

אנחנו מתיישבים לנו בנחת, לא הצלחתי לתפוס מקום אסטרטגי, חבל.
התיישבתי עם הגב לעוברים ושבים, ככה אי אפשר לתפוס קשר עין עם
שום כיוון הליכה, טוב נו נזיז הרבה את הראש.
ממצא א עובר אני ואביב מסתכלים עליהן, מסתכלים אחד על השני
ומביעים מעין הבעת "אני מאשר" ואני עונה "משובח" ומקבל בחזרה
"אכן".
ממצא ב סעיף משני מתקרבת אלינו, "שלום" ומביאה לנו תפריטים,
מסתבר שהיא המלצרית שלנו.
אני שמח בליבי, יש מצב.
בזמן שאני מעיין בתפריט עיני עוקבות אחרי ממצא ג, אני מתרשם
מהגוף רק לטובה, מדמיין לי בראש את החזה של סנדי בר ומנסה
למצוא הבדלים. לא נמצאו הבדלים, אני מסופק לטובה.
איתי מתיישב, ממצא ב מביאה לו גם כן תפריט.

אנחנו מדברים בינינו, ממצא ב שואלת אותנו "רוצים להזמין?".
"יש כמה מנות שלא מופיעות בתפריט" ומתחילה להקריא מהפנקס.
אני מביט בפניה, מתרשם מהאיכות, היא הייתה יפה.
המרחק בין פנינו שואף לאפס, אחרי 2 מנות שהיא מקריאה היא קולטת
אותי, מסתכלת לי בעיניים זמן ממושך, קצת פחות משנייה, זמן הרי
יחסי, אני מוריד מיד את עיני ממנה, מסתכל על הפנקס, עיניה
חוזרות לפנקס, אני אומר לעצמי בראש אל תהיה נמושה, תמשיך
להסתכל לה בעיניים, אתה צריך את האהבה הזאת.
לא יודע מה לעשות עם עצמי, מסתכל על שי, עובר לאיתי, משם לזאב,
כל אחד בוהה בחלל אחר בחדר, מאזינים בקשב לדבריה מחפשים אחרי
המנה המתאימה להם, ואני חושב לעצמי למה אני מפחד, מסתכל לה
בעיניים שוב לרגע מבין שנתפסתי, מפחד מהתוצאה, מסתכל ימינה
שמאלה, ימינה, עליה שוב, על השולחן. פתאום אני נבוך.
מצד אחד אני רוצה קרבה, רוצה אהבה, פתיחות, תחושת הביטחון הזו
שיש בין זוג, אני לא יודע איך להגיע אל זה, אני חסר אונים.

היום ראיתי סרט בטלוויזיה, הייתה בחורה, בערך בגיל שלי, היה שם
אחד גם בערך בגיל שלי, הסיטואציה הייתה מוכרת, הוא רצה אותה,
אבל לא ידעתי לאבחן אם היא רוצה אותו, היה מעין מסך רגשי שחור
שמונע ממני לראות את כל התמונה.
אני למשל הייתי נתקע במקומו בלי לומר מילה, אני לא זוכר איך
בדיוק הם ידעו מה להגיד אבל זרמה השיחה בניהם, לבסוף הבנתי שגם
היא רצתה אותו מההתחלה ומישהו אחר היה יודע מההתחלה לאבחן שהיא
רוצה אותו רק אני לא, ושהיא קלטה שהוא בוהה בה כבר ממזמן, היא
אפילו אמרה לו שהיא ראתה אותו בוהה בה כבר רבע שעה, הבנתי שחסר
לי מידע רב בנושא.
איכשהו נוצר בניהם קליק, הם אפילו התחתנו בהמשך הסרט.
אבל הבנתי דבר נוסף, המשפט הראשון הוא מה שקובע, שבירת הקרח זה
מה שחסר לי, את שאר השיחה שלהם גם אני מסוגל לקיים, סך הכול הם
דיברו על דברים בנאליים שמטרתם להראות התעניינות של האחד
בשנייה.
הבעיה שלי היא שבירת הקרח, נקודה.
אני צריך לעבוד על זה, לא לחפש דרכים עקיפות כי אין כאלה, אני
צריך להיות יותר ישיר.

אני לא יודע לאבחן אם המלצרית גם כן רצתה אותי, אם היא התביישה
לשלוח מסר כמו חיוך או משהו סך הכול היא הייתה ילדה, לא ידעתי
מה להגיד בשביל לשבור את הקרח, לפתוח את המחסום שבליבי ולהוריד
את החומות שמגנות, קשה לי להתמודד עם הפגיעות של זה שהיא תדע
שאני רוצה אותה, אני מפחד מהדחייה ומהתגובה שלה.
אבל מצד שני אני כל כך רוצה אהבה, רוצה לתת אהבה ורוצה לקבל
אהבה.

בינתיים המלצרית הפסיקה להקריא, אני מעיין בתפריט, חושב מה
לעשות, טוב אני מזמין וזהו.
"הפוך מחוזק", אני אתענג על קפה בינתיים. "גדול או קטן?" אני
משיב לה גדול.
אני מחכה שלא יהיו ממצאים בסביבה, ולוחש לשי על ממצא ג "יש לה
את הגוף הכי מושלם שראיתי, היא בדיוק יצאה החוצה" אחרי 2 דקות
התאפסות נמצאה האבדה, שי משיב בחיוב תמוהה אך מאשר. כל החבר'ה
מאבחנים את הממצא, אני מרגיש סיפוק וגאווה על האיתור.

מצד שני לדבר עם חברים על איזה בחורה שאני חושב שהיא שווה זה
גאווה בשבילי, כאילו זה מקובל לשתף את הרגשות האלה עם אחרים,
אפילו זרים, גם זה יצא לי ואפילו בטבעיות.
אבל לומר לבחורה ישר בפנים זה הדבר הכי קשה שיש בשבילי.
כשזה קורה לי אני משתתק, רועד מפחד כמו שמהמוות אני לא פוחד
ואפילו אדיש אליו.
אני מאמין שכשמישהו יצמיד לי אקדח לרקה אני לא יפחד ככה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני גם מגרסת
זבל בשעות
הפנאי...

(מערבל בטון
בבליינד דייט)


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/03 4:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן דאון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה