ג'ו מארקס התיישבה בחינניות על מיטת הינומה וורודה-כתומה.
העוזרת הראשית הסתלקה כבר לפני ארבע דקות או משהו, היא לא
תחתום על זה, וג'ו נשארה שם עם קופסת גפרורים וציור של Lucky
Strike אמריקאי מוטבע עלייה.
שש קופסאות גפרורים כאלה כבר היו לה, ועכשיו כולן על הרצפה כל
אחת בארבע חתיכות. ג'ו מארקס היא בנאדם מסודר. אומנם על הרצפה
הקופסאות אבל מסודרות יפה וחתוכות באופן שיווני וסימטרי.
היא ניגשה לדלת והציצה קצת דרך החריץ לראות שהעוזרת הראשית
באמת כבר מצאה את הדרך לחנייה (היא לא תמיד מוצאת) ושכל שאר
בני הבית נמצאים בטווח הסתרה בטוח.
ואז היא הפכה לביטלג'וס. ולא סתם ביטלג'וס. עם קופסאות גפרורים
יוצאות מהאף. היא חזרה למיטה, לקחה שוב את הקופסת גפרורים
והתחילה לגרד את הציור של הLucky Strike. היא גירדה איזה שלוש
דקות, עד שהכל ירד. היא הלכה למקלחת ושיתפה את הקופסא ברגשותיה
הכנים.
"קופסא", היא פנתה אליה באדרת כבוד מזויפת, מין דרך פנייה
נימוסית לקופסאות גפרורים מגורדות, "איפה ווינונה?".
הקופסא הזיזה את עצמה באי נוחות על ידה של ג'ו מארקס.
"עכשיו תקשיבי לי טוב, גב' קופסא", היא הרימה את הקול בארבע
אוקטבות לפחות, "אני י ו ד ע ת שאת י ו ד ע ת איפה ווינונה! יש
לך בדיוק שבע וחצי שניות להגיד לי איפה היא!".
הקופסא רעדה וכמעט נפלה מהיד שלה.
"שש... שבע.. וחצי".
ג'ו נתנה בה מבט אחרון של  רחמים והטיחה אותה על הרצפה. חמושה
בנעלי בית אדומות ומרוטות, היא זינקה עלייה ומחצה אותה לרצפה
באכזריות מתפרצת.
הקופסא נאנקה בקול חלוש.
"אין לי רחמים אלייך, אויבת אכזרית!", ג'ו צעקה.
היא הניפה רגל של שולחן ושמה אותה בדיוק על אמצע הקופסא.
שפריצים אימתניים של אקונומיקה פרצו מצדי הקופסא.
ג'ו נשכבה על הרצפה בחוסר אונים. "ערס קטן ומזדיין", הקופסא
פלטה לעברה בבוז.
האקונומיקה ניפחה את העיניים של ג'ו במידה כזו שהם התחילו
ללחוץ לה על העצם הגבוהה של האף. "אני עיוורת, אני עיוורת" היא
מלמלה. לשמחתה, העוזרת הראשית שעטה פנימה בצעקות "חמאס,
חמאס!". "גב' עוזרת!", ג'ו קראה בשמחה, "תגידי לה, תגידי לה,
היא התחילה!". קופסת הגפרורים העניקה לעוזרת מבט תמים
וילדותי.
"ג'ו מארקס", היא אמרה לה, "את מושחטת במידה שיכולה להוציא
קדוש מדעתו.
אינך מתכוונת לערוך ביקורי בית במצב שכזה!".