לקום בבוקר ולנשום, לשאוף את האויר לתוכי. פותחת דף חדש.
היום אני לא אלך לביצפר, היום אני עושה מה שאני אוהבת, כשיתחשק
לי ללכת אני אלך.
היום אני הולכת לטייל, לקחת איתי ספר שירה שמרגש אותי ולשכב על
הדשא הכחול.
היום אני אאמץ לי את הכלב שמסתובב ברחובות, נטוש ללא אהבה-ואני
אוהב אותו הכי בעולם,אני אגדל אותו במסתור שלי,במקום המיוחד
שלי.
אני אקח את כל הכסף שאין לי ואקנה לי את כל הדיסקים שתמיד
רציתי, שאני כל כך אוהבת.
לשמוע ולהתרגש, להקשיב ולהתרגש, לקרוא ולהתרגש, להסתכל
ולהתרגש. ולבכות.
כששעות הצהריים יגיעו אני אברח לי, כי אני שונאת את השמש
שיוצאת ומפריעה לי. היא יותר מידי שמחה בשביל ילדה עצובה
כמוני.
אברח למסתור שלי יחד עם הכלב הקטן והמקסים שלי, ואני אשיר לו
שירים שאני אוהבת....
"זריחה על המדבר עולה לאט לאט, נדרך אל המחר בלי להרגיש
כמעט, הילד בתוכי הולך לי לאיבוד עכשיו זה אמיתי קרב סף
הבגרות. עוצם את העיניים שוכח את כולם חובק את השמיים ולוקח
פסק זמן מהעולם...והלב קורא והלב קורא לפגישות חדשות וערים
רחוקות אהבות שאוהב וכאב שאכאב ממחר..."
כל כך אוהבת את השיר הזה...יש בו את כל הכאב שלי, כל התקוות
שלי.
ככה אני מעבירה את כל הצהריים. ואז עולה הביתה.
אבא ואמא יושבים בסלון מודאגים, מסתכלים עלי ואז פתאום אבא
אומר לי לבוא איתו.
הגוף שלי משתתק, אני מרגישה שאני הולכת ליפול...
-לאן הולכים?
הוא לא עונה, פותח את הדלת, יורד למטה ואני אחריו.
אני מרגישה מסוחררת...כל כך לא טוב לי...
ואז הוא עוצר. בדיוק מול המסתור שלי. לפחות חשבתי שאליו אני
יכולה לברוח. טעיתי.
הוא מתכופף ומחזיק את המסתור שלי ביד שלו.
ואני, עיניים דומעות, פה נפער, וכלב קטן שמסתכל מבולבל.
היד שלו, מלאה בבריחה שלי, וזה כואב לי.
ואז הוא אומר בשקט,
"חשבתי שהפסקת לקחת את החומר הזה. הוא הורס אותך. זה כבר לא
את."

ושוב
הם גילו את זה.
קשה לי להמשיך. מתחילה לשיר לכלב שלי בשקט
"זה יתקרב
כמו גלים אל החוף
בין כוכבים
בשבילי האינסוף
ואור משוגע
מלאך אלוהים בלי כנפיים
יחבק אותי
עד אבדון"

ציטוטי השירים לקוחים מתוך "זריחה על המדבר ו"אור משוגע" של
יזהר אשדות. שני שירים שאני כל כך אוהבת.