... והשד עומד בצד, מעשן סיגריה, מתבונן בחצי עניין, אחרי הכל
תמיד אהב להגדיר את עצמו כאנתרופולוג חובב.
קצב הביטים עלה והתחזק, מבט חטוף לעבר השעון ומבט ארוך יותר
מרוכז הישר לעיניים של תהילה, לזהות שגם היא מרגישה שזה אמור
להגיע כל שניה. הנהון של אישור ונפנוף לשלום מאורן ואז זה קרה.
גיל הרגיש איך כל גופו נמס בדהרה, נוטף למטה כמו נר בוער
בפאסט פורוורד, נקרש על האדמה לשלולית של חלב.
כל הכבוד אורן, אפילו בלי בחילה.
כמה שקט וכמה שלווה וכולם סביבו - כל אלה שנענו לקריאה, צונחים
בתנועה איטית ביחד איתו, נוזלים אל קרחת היער, מתמזגים איתה
לנצח. כמה יפה הם מתמסרים בשקט, בהשלמה להיחלצות מעצב.
לחלץ את תפוח האדמה מהאדמה.
לנתק שורשים עדינים בזהירות.
לנער רגבים יבשים ביד כואבת.
להניח בצד בקרטון ולנוח לרגע.
כמה טוב למות עם הארץ, לא להתנגד. פשוט סוף לעצב. חשבה שארית
נפשו של גיל.
זה היה זה, סוף סוף הקץ. הסוף.
"המשא ומתן בין ישראל והרשות הפלסטינית מתחדש בטון גבוה סביב
שאלת הפיצויים לרשות הפלסטינית. סגן שר הביטחון, אפרים סנה,
השתתף בעצרת למען שחרור השבויים שנערכה ברמת גן. תושבי גוש
קטיף הפגינו היום ליד מעבר קרני בעזה, אחדים מהם ניסו לעצור את
התנועה בגופם. פלסטינים מיידים בשעה זו אבנים על מכוניות
ישראליות סמוך לכפר אל חאדר שליד שכם. אחד החיילים נפגע בפניו
מאבן ומצבו מוגדר בינוני. חיילי צה"ל מגיבים בירי גז מדמיע
וכדורי גומי. גורמי ביטחון ממשיכים להזהיר כי גם הבוקר ישנן
התרעות נוספות מפני פיגועים בריכוזי הישובים..."
"כוס אמו על כולם המניאקים, אצלם זה הכל נקמת דם. ת'מבין מה
שאני אומר. אם לא נראה להם בדיוק מי אנחנו-חבל על הזמן מה
שיהיה פה."
"מה שהיה הוא שיהיה ולא יעזור כל השטויות האלה - שני מלבורו
לייט ותביא גם קולה."
גיל ניסה להתקרב אל מכשיר הרדיו השחור שעמד על מקפיא הגלידות,
מתעלם בהצלחה חלקית מקולות המחאה של המוכר בפיצוחיה ומקוצר
רוחו של הלקוח האדיש. קולו המתורגל של קריין החדשות המשיך
לירות זוועות כהנה וכהנה וגיל הקשיב רוב קשב.
"מה קורה אחי רוצה ארטיק!? חכה אני אזיז ת'רדיו, חכה רגע."
בואי קחי את היד שלי בייבי - אל תפחדי ממלאך המוות.
סוף מעשה במחשבה תחילה
גיל עמד מול כיכר מלכי ישראל המתים, כביש אפור דו מסלולי הומה
מפריד בינו לבינה. הוא לעס במתינות אגוזי קשיו, כשהרגש החל
מתגנב. אגוז נוסף מצא את דרכו לפה פעור ולפתע גיל חש שבע מאי
פעם. חמאת קשיו גרגירית חנקה את גרונו ובטנו ואז הכאב הכה בו
והכל סביב איים לצנוח לטירוף.
עצב עמוק, בלתי נסבל הציף אותו באחת, מעיף לעזאזל את חמימות
האביב הצנום של העיר, קוטם כל תחושה אחרת, ואז נפער ונבקע לאלף
קרניים משתקות. קרניי תחושה מסנוורות אלו הגיעו ופגעו בו
בפלאשים מכל עבר כמו היה נעול במרכזה של שמש לוהטת.
כל פלאש, היווה את תמציתו של מאורע איום מתוך שפע האסונות חלב
ודבש שהציעה הארץ. כל קרן מסנוורת, לוותה בקטעי תמונות, ידיעות
וחדשות שזרמו מהירים ומבולבלים, אוחזים זה בזה באי סדר, וגיל
באמצע. קרני האימה לפתו את גיל, מכים בו בלי רחם בתנובת הארץ
בה אנשים בפקקים מתופפים על דש בורדז לקצב העצב והזעם. בה
אנשים, נשים וטף רוקדים לקצב מלחמה מוזרה אין סופית, אוכלים
ומזדיינים בקצב האינתיפדה.
שלוש קרניים של בלבול, תהייה, שוק וזהות אבודה הגיעו כקולותיהם
הדקים של שלושה ילדים - שלושה אחים, המצווחים ביאוש הלום על
חלל ריק בקצה גדם.
שני סנוורי תדהמה לבושי חאקי, התחלפו בחוסר אמונה ואז כניעה
נואשת. גיל חש כאילו גופו נדחף מחלון גבוה, והנה הוא צונח מטה
לקרקע כשדם הולך ונוזל מרקותיו, מראשו וחזהו בעוד עשרות קרניים
מוטחות בו בעוצמה מלוכלכת של מסגרת ברזל חלודה ופריקת שנאה
ומרירות של שנים. גבר עטוי זיפים נופף בגאווה בידיים אדומות
מדם.
פלאש חזק הכה בו, אבהי ומגונן. צמוד אליו, כרוך בו, חבוק ילד
קטן. זרמי אהבה ושנאה גלשו בעוז, בקשר דם, מנסים להסתתר
מכדורים חיים. עברו שניות האימה והזוג ביש המזל התמזג עם
האובדן והגעגוע של אלה המאות שקדמו להם.
תקווה בצבצה מארבע קרניים דהויות, רחוקות. גיל ניסה לגעת, אך
אלה נגוזו, משאירות אבק דרכים דליל של בדידות, פחד ושבי וסימני
צמיגים של געגוע. בלון כחול ניתק מיד ועלה בשקט מופתי
השמיימה.
גיל התנשם בכבדות, מקווה שהכל נגמר, ואז הכה בפניו כאב שורף.
עלבון ובושה רחשו סביב פניו הלוהטים כעטלפים עקשנים, ובראשו
פנימה שאלה פעוטה בצבע מוקה ליש אנא יא מאמא?
מאות סנוורים של תהומות ייאוש וחוסר תקווה נשלחו כידיים
מושטות, לבנים וקרירים כקברים בהם טמונים התמימים והתמימים
פחות ורטובים ועגומים כאותם שנותרו להתמודד עם החוסר, עם
הדובדבן המרקיב שזימן להם הגורל בדמות גוויות יקיריהם.
ישותו של גיל לא יכלה להכיל עוד את הכאב ועיניו שנפערו לצעקה
נתלו ביאוש, מחפשות מפלט בדמותה של בחורה צעירה בעלת שיער גלי
ארוך וחזות בריאה שעברה ברחוב.
הבחורה החלה מחייכת לעברו בדאגה כנה, וגיל החל מתאושש.
גבר צעיר, ארוך ומוקפד לבוש שהלך למולם התנגש בבחורה בכוח רב,
ממשיך מיד בדרכו עליז וטוב לב, חותם את המעשה בצעדי ריקוד קטן
- ריקוד מבעית, מלא רשע ושיגעון.
הבחורה הנדהמת סובבה את ראשה, אוחזת בזרועה הדואבת, צופה בגבו
של השד המתרחק כשעל פניה תחושת פחד ועלבון, ואז החלה צועדת
נבולה לחלוטין, וגיל ידע שאין ולעולם לא יהיה שום הסבר שיניח
את דעתו.
www.etzev.co.il הוקם ללא הנד עפעף.
הקריאה להצטרף למוות יצאה אל נבכי הרשת בראשון למאי, אוספת
אלפיים פניות תוך שלושה ימים.
בייבי רוצה למות איתי?
תהילה הייתה הראשונה שעמה יצר קשר.
גיל ידע שהוא צריך עזרה בארגון. הוא גם הרגיש שזו תהילה שאמורה
לעזור לו. בין היתר.
"תגיד, יש לך כבר מקום?"
"לא. יש לך רעיון?" רצו השורות בICQ .
"כן. יש לי מקום מושלם!"
השד ישב לו בנוחיות, מתרווח בכורסא מאחורי גיל ופניו מוארים
בתכול מסך המחשב, פחית בירה מקומית צוננת בידו.
שליחי המוות נפגשים
תהילה, יפה, תמירה וחומה כמו גזע עץ צעיר - זנב סוס מתוח
ומבריק, משקפי ספרנית, מדיפה ניחוחות גרניום.
גיל התקרב וראה את הסדקים בקליפה. תהילה.
"רוצה למות איתי?"
"כן. "אתה לא שואל למה?"
"לא."
"טוב."
"תעזרי לי?"
"כן."
"לארגן."
"כן. אתה מתכוון באיך למות?"
"כן, גם באיך למות."
"אבל לא כואב"
"לא כואב, עד כמה שאפשר וזמין, בעיקר זמין וקל להכנה."
"ואולי גם אפשר שיהיה יפה?"
" מוות יפה ? ילדת MTV אחת..."
אל הסיור באתר המיועד הגיעו השניים בלוויית אורן, דוקטורנט
לכימיה ופילוסופיה של המדעים שסופח לצוות המארגן על תקן אחראי
פיתוח וקריאטיב גלולות המוות. שלושתם נעמדו בשוליה של קרחת יער
גדולה למדי מוקפת עשרות עצי אורן גבוהים ודקים.
"וואו תראו את העצים האלה, אני נמצא כאן בכל מקום, זה אומן
רציני." התחכם אורן בעוד תהילה מכרכמת שפתיה ומבהירה "הייתי
כאן לפני כמה חודשים באיזה רייב מדהים, ואז אמרתי לעצמי שחבל
שאני לא יכולה להישאר פה קצת יותר, להישאר לנוח. להישאר בכלל,
לא לחזור."
השילוש התיישב לנוח סביב אחד משולחנות הפיקניק צמודי הספסלים
שנטעו ביער. גיל התכופף והרים מסמר חלוד, בעוד תהילה נושאת מבט
מעלה אל פיסת השמיים שנגלתה מבין הצמרות.
"כן" הביע אורן שביעות רצון מקרחת היער הנבחרת "אני רואה את זה
ברור, זה המקום הנכון - השילוב של קרחת היער הציורית הזו ואזור
המנגלים, קודש וחול. מי שירצה יוכל לשבת לרגע על הספסל, להסתכל
על העצים, לחשוב על כל זה ולהחליט לכאן או לכאן. לא?"
גיל לא הגיב, ממשיך לחרוט בשקידה על שולחן העץ שכהה והתרכך
משנים של לחות, שומן סטייקים ומשקאות תוססים.
"לא, מה פתאום" נבהלה הנערה, מתיקה עיניה מפיסת התכלת, מגיבה
באיטיות לא ברורה "מי שיגיע חייב ללכת עם זה, לא יכול להיות
שפתאום הם ישנו את דעתם, זה לא טוב שמישהו פתאום ישתפן, זה
יכול להרוס הכל. וחוץ מזה שהם באים לכאן כבר אחרי שהם מכינים
את הכדור."
"באמת אורן מה עם הכמויות לכדורים," חתך גיל ביובש "הגעת כבר
לחישוב סופי?"
"היי, זה לא פשוט. אני עובד על קונספט רומנטי בכחול לבן, הרי
היו לכם דרישות ברמה האופרטיבית וברמה האסתטית לא?!" גיל
נאנח, לא מפסיק לרגע לחרוט במסמר בעוד תהילה בוחנת את עורפו.
"עוד יום אחד חברים, אני צריך עוד יום."
השלישייה עזבה את השולחן שנשאר לחמם את פרקיו הזקנים בשמש
אביבית, מתהדר בטאטו חדש של חייל אוחז בדגל המדינה ומעליו
הכתובת I love you Israhell .
אל תוותר. אתה יודע שזו האמת. אתה צריך לעשות מה שאתה רוצה.
אל תוותר. אתה לא צריך לוותר. אתה צריך לעשות בדיוק מה שאתה
רוצה.
מתכון להכנת כדורי מוות- בלי כאב, זת'ומרת מה שפחות
החומרים: (כמויות לעשרה אנשים)
50 מיליליטר חלב הרדופים
5 גרם ואליום כתוש
5 גרם אבקת סוכר
עשרה מיליליטר מים מזוקקים
50 מיליגרם צבע מאכל כחול
חפיסה ריקה של קפליות אקמול פורטה
מחט או סיכה או קצה של מחוגה
אופן ההכנה
יש לערבב את כל החומרים על נייר כסף ולהמיס על אש קטנה תוך
ערבוב עד לרתיחה ראשונית. להניח לעיסה להתקרר במשך עשר דקות
ואז למלא בזהירות בעזרת כפית חד פעמית את השקעים הריקים בחפיסת
האקמול. לאחר כשעה חורטים על כל כדור מגן דויד בעזרת כלי דק
וחד, ולאחר מכן סוגרים את החפיסה בניר כסף. יש לשמור את
הכדורים במקום קריר ומוצל.
את הכדורים יש להכין בדיוק 24 שעות לפני השימוש.
את הכלים בהם נעשה שימוש להכנת הכדורים וכמו כן כל שאריות
מהחומרים, יש לזרוק מיד לפח.
אופן הכנת חלב הרדופים
שוברים את גבעולי ההרדוף, סוחטים ונותנים לחלב לטפטף אל כלי
פלסטיק קטן. יש להקפיד ולהשתמש בכפפות ולאחר השימוש לזרוק כל
חלק של הצמח ואת הכלי והכפפות לפח.
בהצלחה!!!
שנית לא תיפול מצדה
השליחים הגיעו לפני כולם. שלושה סימונים בקרחת יער יצרו משולש
שווה שוקיים בו יעמדו להשגיח - גיל ליד הדי ג'י, לתת את הסימן,
אורן בצד ימין ותהילה בשמאל.
"יום טוב למות בו, לא?!"
"באמת אורן איזו קלישאה..."
"מה שתגידי, גיל תראה מתחילים להגיע..."
והמוסיקה ממשיכה ומנגנת עוד ועוד, והמוסיקה ממשיכה ומנגנת
עוד...
מהו האדרנלין הזה שזורם ומפציץ את הגוף והראש והנפש, והנה גיל
עומד שם בתוך כל המוות הצפוי הזה והאדרנלין שוצף קוצף בוורידיו
כמו מרוץ סוסים. וגיל חושב לעצמו שהנה קיבינימט והוא הרים כזה
פרויקט מפואר ואפשר שיהיו עוד, עוד רבים וטובים ו...עצובים
שירצו גם הם בעקבותיו ללכת ומי ימשיך את דרכו ומי יראה להם את
הדרך.
לא תאמיני אילו דברים ראיתי
הרחק מעבר לחלומותיך הפרועים ביותר - ראיתי כאוס וסדר בייבי
המוסיקה נעצרת. הדי ג'י שון, חבר של ערן, חבר של תהילה שיצאה
פעם לפני איזה חמש, שש שנים עם שרון ידיד של גיל שבמקרה, לפני
שבועיים פגש אותה על שפת הים ושמע ממנה בהתלהבות וחרדה איומה
על איזה משהו מדהים שהולך ונרקם ומזמין אנשים מכל מין, סוג, דת
ומחשבה לבוא, להתאסף ולמות ביחד על שום שדי, הרים זרוע גבוה
ולחש למיקרופון בקול אדיש של אחד שכבר ראה הרבה חומרים מסוכנים
נכנסים להרבה גופות מסכנים, ושבעצמו עדיין לא ממש החליט אם
לעשות שימוש כזה או אחר בכדור התכלכל שנח בשלווה סטואית על
ערמת דיסקים בצד - "היי הגיע הזמן".
רצה המקרה ואותה תהילה נרגשת וקצרת רואי אחזה באותה העת בכדור
המוות האישי שלה, אחוז היטב בין בוהן לאצבע, חשה בזיעה הקרה
המעופשת מציפה את בתי השחי, מתנכלת. והנה השד עובר בין האנשים
מרגיע, מעודד, מרחרח סביב ומגלה את תהילה והכדור רועדים מפחד.
עושה לה טובה השד. חוטף את הכדור מבין אצבעותיה שהכחילו, בולע
אותו למול עיניה הנפעמות, מצמח קרניים ומסתלק.
תזכרי אותי ואת כל העולם בייבי ....
בי פי אם עולה ומתחזק, כמו נחשול של רעמות סוסים, רעמות אריות,
כמו דהרות חיות הג'ונגל, כולן נסות מהבערה, אל קרחת היער שם
ממתין להם הקץ, שם תמתיק חלומותיהם השלווה הסופית.
דופק היסטרי השווה קצב עם הביטים. גיל ניסה להביט בשעון שנדמה
כהולך וקטן, הולך ומתהדק על פרק ידו המתרחקת. כל שניה עכשיו זה
אמור להגיע. הנהון של אישור ונפנוף אחרון של שלום מאורן, מבט
ארוך אל תהילה, עומדת שם גאה, כל כך מרוכזת כך נדמה - אולי כבר
חשה בהשפעה. יכולנו להקים עסק מצליח או לפחות משפחה אוהבת עם
שלושה ילדים וכלב...
והנה זה קורה, הנה באה הגאולה, הסוף. שלום.
השד בינתיים כבר עלה על אופנוע זנוח והחל רוכב לכיוון תל-אביב.
כל העסק התחיל לשעמם אותו, ואותו כדור תכול השאיר טעם לוואי
נוראי בפיו.
האחים אנו חלק מזאת הדממה העזה.
אנו חלק מן המוות הזה ההווה, הסובב וזורח.
דומיה ירדה על היער. בחורה בודדה יושבת על ספסל מול שולחן
פיקניק זקן, ראשה נח על חריטת מחאה טרייה, משקפיה בצד כמו חרק
מת על גבו שולחים שתי זרועות מעוותות מעלה אל צמרות האורנים
המקדמות בברכה עוד בוקר של יום חדש.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.